לחצו כאן כדי לעבור לתחילת המאמר
הצטרפו לניוזלטר השבועי

לקבלת עדכונים באימייל




אחרי התאונה

אחרי התאונה

לפעמים החיים יכולים להשתנות בן רגע.

מאת

למעלה מעשרים שנה חלפו מאז אותו רגע. הרגע בו נהג שיכור דהר לעברנו במהירות של למעלה ממאה וששים קמ"ש והתנגש בנו חזיתית. הרגע בו הזמן עצר מלכת. כשהכל היה אור וחושך ביחד. כשקול ההתרסקות היה כל כך חזק, שהוא נשמע כמעט כמו דממה. אני זוכרת את העשן ואת הפחד ואת ייללת האמבולנסים מרחוק.

זה שחילצתי את עצמי מהמכונית ההרוסה עם חתכים וחבלות שטחיות בלבד, נראה כמעט הזוי. הרגשתי כאילו הקב"ה פשוט הרים אותי מתוך החיים שלי בשניות האלה, והחזיר אותי שוב שלמה. בימים שלאחר התאונה שמענו שהנהג השיכור ניצל, אולם הוא הרג את החבר הטוב ביותר שלו שישב במושב שלידו. הייתי רק נערה, והרגשתי צורך לדבר עם הנהג, אבל לא ידעתי למה או מה בדיוק אני רוצה לומר.

במקום זה, ביררתי את הכתובת שלו ושלחתי לו מכתב. הייתי בתוך המכונית שהתנגשת בה. מצטערת לשמוע שאיבדת את החבר הטוב ביותר. אני לא מסוגלת בכלל לשער את הכאב שעובר עליך. מקווה שתתאושש ותמצא דרך אחרת לחיות.

אין לי מושג מדוע שלחתי את המכתב. לא הכרתי אותו ובאמת גם לא רציתי להכיר, אבל הוא שינה את חיי. הוא פיצל את חיי, בלי שהתכוון לכך, לשני חלקים - זה שלפני התאונה וזה שאחריה. לפני שאפילו התחלתי לגדול באמת, כבר ידעתי משהו שרק מעט בני נוער יודעים: אני יכולה למות. זה יכול לקרות תוך שניה, וזה כמעט קרה. מאיזושהי סיבה החיים שלי תמיד יהיו קשורים בחייו של הנהג רק מכוחו של אותו רגע בחיים. כשחיי וחייו השתנו לנצח.

חשבתי על התאונה לאחרונה, כששמעתי את שיחתו של יהושע פראגר: "בחיפוש אחר האיש ששבר את צווארי". אין לי סיכוי להתחרות בסבל שלו, זה עולם אחר לגמרי. אבל הוא לקח את הסבל הזה, ובמקום לשקוע במרירות (מוצדקת), הוביל אותו למקום אחר לגמרי, מקום שיכול ללמד את כולנו מהו אומץ. כשיהושע היה בן 19, תאונת אוטובוס קשה בכביש ירושלים-תל אביב, הותירה אותו משותק בחצי גוף. הוא נאלץ ללמוד כיצד לנשום שוב בכוחות עצמו, ואז היה מרותק במשך ארבע שנים לכיסא גלגלים. הוא עבר לארצות הברית, התקבל ללימודים בקולג' והצליח ללמוד ללכת עם מקל. הוא הפך לעיתונאי וכתב מאות מאמרים. עשרים שנה לאחר התאונה הוא חזר לישראל כדי למצוא את הנהג הערבי הפוגע ששבר את צווארו.

"שם, על כביש 1, חשבתי מה מחכה לי. עאבד יחבק אותי. עאבד יירק עליי. עאבד יגיד 'אני מצטער'. ואז התחלתי לחשוב, כמו שחשבתי פעמים רבות קודם, איך החיים שלי היו שונים אם האדם הזה לא היה פוצע אותי... מי הייתי? אם עאבד לא היה פוצע אותי, רוב הסיכויים שהייתי היום רופא, בעל ואב".

מה שיהושע רצה באמת היה לשמוע התנצלות. הוא רצה לשמוע את המלים: "אני מצטער". האם מילים אלה יכולות לכפר על אלפי ההפסדים מאז אותה תאונה נוראית? האם התנצלות יכולה לתקן את חלומותיו המנותצים? האם היא יכולה לרפא את עצמותיו השבורות או לשקם את כושר התנועה המוגבל שלו? לא. אבל הוא בכל אופן רצה לשמוע זאת. הוא רצה להסתכל לגבר הזה בפנים. לגבר שנהג בחוסר זהירות על הכביש כשמאחוריו עומדות 26 עבירות תנועה קודמות. לגבר ששיתק שני אנשים והרג אדם נוסף.

פראגר ידע רק מה שמו והיכן הוא גר. אז הוא קנה עציץ עם ורד צהוב וקפה טורקי, ונסע לעיר הערבית כדי למצוא את עאבד. אולם כשיהושע ישב לבסוף בסלון ביתו של עאבד, הוא לא קיבל את ההתנצלות לה הוא כל כך חיכה. במקום זה, הערבי דיבר על הסבל האישי שלו. הוא חזר ותיאר איך התאונה לא קרתה באשמתו. יהושע הבין שעאבד לעולם לא יתנצל. הוא אפילו לא יכיר בכאבו או בנכותו של יהושע.

אולם במקום כעס, שהיה יכול להיות מוצדק בהחלט בהתחשב בנסיבות, יהושע אמר שבאותו רגע, כשהוא סוף סוף ישב פנים אל פנים מול הגבר שלקח ממנו כל כך הרבה, הוא הבין שעאבד אינו אדם טוב או רע. הוא פשוט אדם מוגבל שחי חיים חסרי ביקורת. ואז יהושע הרגיש שהוא מסוגל סוף סוף להתקדם.

"היה לי הרבה מה לומר לעאבד", אומר יהושע בשיחתו ל-TED. "רציתי לומר לו שאם הוא היה רק מזדהה עם מוגבלותי, זה היה בסדר. אנשים לא יודעים שבעיות הלב מכות בעוצמה רבה יותר מאשר משאית דוהרת, שבעיות הנפש גדולות עוד יותר, פוצעות יותר ממאה צווארים שבורים... רציתי לומר לו שלא רק המשתקים והמשותקים צריכים להתפתח ולהשלים עם המציאות, אלא כולנו חייבים לעשות את זה – המזדקנים והחרדתיים והגרושים והמקריחים ופושטי הרגל, וכולם....".

ומאותו לילה, כשהאוויר הספוג בעשן ממלא את עיני, התחלתי לחפש אחר מטרה

לרבים מאיתנו יש 'לפני' ו'אחרי'. איזה רגע שבו חיינו השתנו לנצח. גם לי. אחרי תאונת המכונית שלי, חשבתי המון על אותם חלקיקי שניה שבהם הפנסים הקדמיים סטו לעברי. איך ראיתי את חיי – את העבר הקצר שלהם ואת העתיד הלא ידוע – דחוסים לאותו רגע, כמו אור שנמשך וחוזר אל עצמו. ישבתי על צד הדרך, ליד הרכבים המרוסקים וקהל האנשים שהגיע לעזרה, ולראשונה בחיי הודיתי על עצם זה שאני חיה. כבר לא הייתי נערה שחושבת שאין גבול לזמן. ראיתי את הגבול והרגשתי כיצד הוא מתרסק מסביבי.

לא ידעתי מדוע בורא העולם הציל אותי. לא ידעתי איך זה שהצלחתי לחלץ את עצמי מתוך מכונית בוערת, רק עם חתכים וחבלות לאורך זרועותיי. אבל ידעתי שחייבת להיות סיבה כלשהי. והחל באותו לילה, כשישבתי ליד שרידי המכוניות והאוויר הספוג בעשן ממלא את עיני, חיפשתי באופן בלתי נלאה אחר מטרה. למה אני כאן? מה אני אמורה לעשות עכשיו?

אני צריכה לחדש ולדבוק בתחושת הכרת התודה החדשה ההיא שעמה התעוררתי בבוקר שלאחר התאונה. בדרך בה עמדתי ליד החלון והבטתי בפליאה בכפות ידיי, רגליי, זרועותיי. הייתי כל כך מלאת תודה על השמש והעננים והעצים ועל היכולת שלי לראות אותם. הייתי כל כך מלאת תודה על החיים, על זה שניתנה לי הזדמנות שנייה.

אולם לפעמים אני שוכחת את הרגע הזה. אני שוכחת כמה יקר הזמן. אני שוכחת איזו מתנה היא החיים עצמם. אני לא רוצה לחיות בקיום מוגבל וחסר ביקורת. אני לא רוצה לאבד את הבהירות של אותו רגע קצר. רגע אחד שהכיל שיעורים לכל החיים. אז אני מעוררת אותו, נאחזת בו ומנסה להשתמש בכוחו כדי לצמוח.

18/5/2014

אוהבים את האתר? עזרו לנו ליצור עוד מאמרים וסרטונים.
aish.co.il קיים אך ורק בזכות התמיכה שלכם.
התגובות למאמר הנן הדעות האישיות של כותביהן. התגובות מפורסמות בהתאם לשיקול הדעת של המערכת, אנא שמרו על שפה נקיה ואדיבה.

למאמר זה התפרסמו: 3 תגובות ב-3 דיונים

(3) עדי, 22/5/2014 13:22

סיפור מדהים ומחזק!!!

חזק!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!! חזק!!!!!!!!!!!!

(2) אושרית, 21/5/2014 12:08

עברתי גם תאונת דרכים כאשר אוטובוס פגע בי הולכת רגל

כך שאני יכולה להזדהות עם כל הנאמר. החיים שבריריים כל כף , ולפעמים שוכחים זאת וצריך להזכיר לעצמנו עד כמה צריך להעריך כל דבר!

(1) הדס, 21/5/2014 09:14

מהמם!

תודה על השיעור החשוב!!

תגובה למאמר:

  • כתובת האימייל לא תוצג.


  • 2000
שלח תגובה
stub