לחצו כאן כדי לעבור לתחילת המאמר
הצטרפו לניוזלטר השבועי

לקבלת עדכונים באימייל




5 דרכים להודות על החיים

5 דרכים להודות על החיים

כיצד הצליח אדם משותק לגמרי לראות את מה שעדיין נותר לו, ולא רק את מה שאיבד?

מאת

בתשעה בדצמבר, 1995, ג'אן דומיניק בובי, העורך הראשי של מגזין "Elle" לקה בשבץ מוחי ושקע בתרדמת. כעבור עשרים יום הוא התעורר, יכולותיו המנטאליות היו תקינות לחלוטין, אך הוא היה משותק כולו עם תסמונת "האדם הכלוא בתוך גופו". בובי יכול היה רק להניע קלות את ראשו ועיניו, וכתב את הספר, "פעמון הצלילה והפרפר", על ידי מצמוץ העפעף השמאלי שלו.

בספרו, בובי מתאר את חייו לפני השבץ, ואת החוויה להיות כלוא בתוך גופו לאחר השבץ. הוא כתב את הספר בעזרת מכשיר שהיה עובר על כל אותיות האלף-בית עד שבובי מצמץ כדי לבחור את האות הבאה. לקח לו 200,000 מצמוצים לכתוב את הספר כולו, בממוצע זמנים של שתי דקות לכל מילה.

בובי כתב בהקדמה לספרו:

מבעד לווילון הבלוי בחדרי, אור מיוחד מכריז על סופו של היום. עקביי כואבים, הראש שלי שוקל טון ומשהו, כמו פקעת ענקית ובלתי נראית אוחז בגופי כאסיר. חדרי עולה לאט לאט מתוך האפלולית. אני מתעכב על כל פריט סביבי: תמונות של יקיריי, ציורים של ילדיי, פוסטרים, רוכב האופניים הקטן העשוי מפח, ששלח לי חבר ביום שלפני מרוץ האופניים בפריז, ועמוד האינפוזיה התלוי מעל המיטה שאליה אני מרותק בששת החודשים האחרונים, כמו סרטן קטן הדחוק אל תוך סלע...

החלטתי להפסיק לרחם על עצמי. חוץ מאשר עיני השמאלית, שני דברים אינם משותקים, הזיכרון שלי והדמיון שלי... פעמון הצלילה שלי הופך פחות מעיק, והמוח שלי מתעופף כמו פרפר. יש כל כך הרבה מה לעשות.

אני חושבת על בובי, ממצמץ את דרכו אל מחוץ לעולם השיתוק שלו, ואני תוהה: מה היה הסוד שלו? כיצד היו לו הכוחות להיאבק למען כל מילה, במקום לדהות ולהיעלם אל תוך צערו הגדול? כיצד הוא מצא את הדרך לראות את מה שעדיין נותר לו, במקום את כל מה שהוא איבד?

הוא נפטר מעט אחרי שספרו יצא לאור, אך הותיר בידינו את המתנה של הכרת התודה שלו. הוא היה כלוא בתוך גופו, אך הוא השתמש במוחו בכדי לצאת לחופשי. לעיתים אנו עושים בדיוק את ההיפך, כאשר אנו כולאים את עצמנו בתוך המוח שלנו ונותרים מנותקים מהסובב אותנו.

אין כאן שום דבר

בשנה שעברה התארחנו בבית מלון הממוקם ליד מכתש רמון. עמדתי על קצה המכתש בשעת השקיעה, מביטה כיצד האור שוטף את הסלעים האדומים בזוהר שמימי. חשבתי שהמראה דומה בוודאי למראה העולם בשעת הבריאה; רק הבורא מול החלל שבו ייווצר המכתש. קו האופק התמוסס אל תוך האדמה כאשר החשיכה החלה לרדת.

ואז מישהי, במרחק של כמה צעדים ממני, אמרה בקול רם אל תוך הפלאפון שלה, "אין כאן מה לעשות! אני יוצאת מדעתי מרוב שעמום".

כיצד אנו יכולים להשתחרר מתסמונת ה"אין כאן מה לראות"? להלן חמש דרכים שיסייעו לכם לפתוח את השער אל הכרת התודה:

  1. "יש לי את כל מה שאני צריך". בכל בוקר אנו מברכים את ה' "שעשה לי כל צרכי" – תודה על שנתת לי את כל מה שאני צריך. אבל כמה מאיתנו באמת מתכוונים לזה? בימים בהם אני חושבת על המילים הללו באופן מעמיק, אני המומה מהאמת שבהן. הקב"ה מספק לי את כל מה שאני צריכה, כשכל חלק מחיי מעוצב, כדי לאפשר לי לצמוח ולתת ולמלא את המטרה שלי בעולם הזה. יתכן שאני רוצה מאה דברים שונים. אבל הדברים האלה הם רק משאלות, לא צרכים. אל תהפכו את המשאלות שלכם לצרכים.

  2. "אני מעריך אותך". ה"אותך" שבמשפט הזה יכול להיות בן הזוג, עמית בעבודה, חבר או אפילו מוכר בחנות המכולת. זה יהיה נחמד אם תאמרו את המשפט הזה בקול רם, אבל אפילו אם רק תגידו אותו לעצמכם, לא רק שתחזקו את הכרת התודה שלכם, אלא בסופו של דבר גם תשפרו בכך את מערכות היחסים שלכם. כאשר אנו ערים לערכם של חברינו ובני משפחתנו, אנו בסופו של דבר מתייחסים אליהם יפה יותר ומעריכים אותם באופן גובר והולך, במעין תנועת ספיראלית.

  3. "אני מאמין". קשה מאד להיות אסיר תודה בעולם כאוטי וחסר טעם. כולנו זקוקים להאמין במשהו שנמצא מעבר לעצמנו. אנו זקוקים לדעת במה אנו מאמינים ולא לפחד לעמוד מאחורי אמונות אלה. כאשר אנו מתמקדים בערכים שלנו ובמה שאנו יודעים שהוא אמיתי עבורנו, אנו יכולים לחוש לא רק הכרת תודה על היום, אלא גם להאמין בפוטנציאל להגשמת תקוות המחר.

  4. "זה מה שאני אוהב". פעם קיבלתי את המטלה הבאה, בקורס של פסיכולוגיה חיובית באוניברסיטה: רשמו את כל מה שאתם אוהבים בחייכם. הפתיע אותי כמה קשה היה לי להתחיל בביצוע המטלה הזו, אך ברגע שהתחלתי, היה לי קשה להפסיק. הארומה של כוס קפה. האופן בו מבריקה המדרכה באורו הראשון של הבוקר. צחוק של ילד. פרחים. ספרים. ריצה. נרות שבת. שיחות נפש עמוקות. צבע השמיים לאחר הגשם... אפילו אם תבחרו רק דבר אחד בכל יום, זה יגביר בהדרגה את תחושת הכרת התודה בלבכם, על ידי מתן דגש לכל מה שאתם אוהבים בחייכם.

  5. "אני רוצה לדעת". היו סקרנים לגבי העולם שסביבכם. שאלו איך פועלים הדברים. בדקו מדוע. הביעו עניין באנשים אחרים ונסו להבין איך הם רואים את העולם. זה יעזור לכם להיות קשובים יותר לסביבתכם ולזהות את היופי שבחיים.

מדי פעם אני קוראת מחדש את הפסקה הראשונה שבספר "פעמון הצלילה והפרפר". אני חושבת על הפעמים בחיי, בהן חשבתי שאין מה לראות, אין מה לעשות, אין דבר שעליו אני צריכה להיות אסירת תודה. ואני ממצמצת בעיניי ונזכרת. הכרת התודה היא בעצמה מתנה שמוגשת לנו בכל יום ויום. היכולת לראות אותה תלויה בנו. היכולת לקבל אותה תלויה בנו. פתחו את המנעולים של מוחכם. יש כל כך הרבה מה לעשות.

29/12/2013

אוהבים את האתר? עזרו לנו ליצור עוד מאמרים וסרטונים.
aish.co.il קיים אך ורק בזכות התמיכה שלכם.
התגובות למאמר הנן הדעות האישיות של כותביהן. התגובות מפורסמות בהתאם לשיקול הדעת של המערכת, אנא שמרו על שפה נקיה ואדיבה.

למאמר זה התפרסמו: 2 תגובות ב-2 דיונים

(2) מיכל, 5/1/2014 11:53

מצויין ונחוץ!!!

(1) st, 29/12/2013 16:16

תודה רבה!!!!!

מאמר מחכים ביותר!!! ממש לגזור ולשמור

תגובה למאמר:

  • כתובת האימייל לא תוצג.


  • 2000
שלח תגובה
stub