רשימת תפוצה
האתר בעבודות תחזוקה מצטערים על אי הנוחות הזמנית, נשוב בקרוב!

צמיחה אישית

להוריד את התוויות

י״ב בטבת ה׳תשע״ד י״ב בטבת ה׳תשע״ד 15/12/2013 | מאת יעל מרמלשטיין

אם הצלחתי לתקן אופניים, מי יודע מה עוד אני מסוגלת ופחדתי עד עכשיו לעשות.

לפני כמה שבועות, הבן שלי שלומי הגיע הביתה בריצה. "אמא, האופניים שלי מקולקלים. אמרת כבר ביום ראשון שעבר שתיקחי אותם לתיקון".

בני, בן השש, הביט בי בעיני הדובון שלו ואני נמסתי.

"הוי מתוק שלי. הלוואי שהייתי יכולה ממש עכשיו לקחת אותם לתיקון. אבל אין לי אוטו ואין לי אפשרות להגיע לחנות האופניים ובלה בלה בלה". יכולתי להבחין שהמילה היחידה ששלומי לקח בחשבון הייתה "לא".

"אז תעשי את זה את, אמא".

צחקתי. "אני? אני לא יודעת לתקן אופניים".

"כן נכון, את כן יודעת".

"לא מתוק שלי, אני ממש לא יודעת".

"אז תלמדי".

הבטתי אל תוך עיניו. "חמוד שלי, אי אפשר סתם כך ללמוד לתקן אופניים".

הוא הביט בי, הבעת פניו מלאה מירמור. ואז הוא הסתובב על עקביו והחל לרוץ. "אני הולך להביא לך כלי עבודה!" הוא קרא בגבו אליי.

שלומי חזר עם משאבת אופניים בידיו. הוא נאבק עם אופניו ועם הצמיג, מנסה לנפח בו אוויר, ללא כל הצלחה.

"אמא, תנסי את".

"בסדר", אמרתי, כורעת על הרצפה שמחוץ לדלת ביתי. "אני אנסה". שיחקתי קצת עם החלק שאני-אפילו-לא-יודעת-איך-קוראים-לו, וחיברתי אותו לחלק הבולט הזה שעל המשאבה, ולפתע הרגשתי כיצד הצמיג מתחיל להתמלא באוויר.

"תראה!" אמרתי. "אני מנפחת את הגלגל!".

שלומי פצח בריקוד קטן. כשסיימתי הוא ניסה לרכב על אופניו. אך מושב האופניים היה נמוך מדי בשבילו.

"כל כך גדלת", אמרתי לו. "איזה יופי".

"אני לא רוצה לגדול אם זה אומר שהאופניים שלי יהיו קטנים מדי בשבילי, ולא אוכל לרכב עליהם יותר", הוא רטן.

"אולי אני אצליח להגביה לך את המושב", אמרתי. הבטתי במושב האופניים. כל מה שהייתי צריכה לעשות, היה לשחרר כמה ברגים קטנים. ראשי הברגים היו חלודים, ולא היה נראה שניתן להזיז אותם לשום כיוון. אבל לשכנים שלי יש איזה תרסיס שאמור היה לטפל בחלודה, נכון?

"לך לשכנים ובקש מהם להשאיל לנו מברג קטן", אמרתי לשלומי. "ותשאל אותם, אם נוכל גם לשאול מהם את ספריי השמן שלהם. אחר כך תיכנס הביתה ותביא לי פטיש. בסדר?"

הוא יצא לדרך בריצה. כעבור רגעים ספורים הוא חזר עם כל הציוד שביקשתי ממנו להביא. בנקודה זו שכבתי על הרצפה לצד האופניים שבמרפסת.

"מברג", אמרתי לשלומי. הוא הושיט לי את המברג.

"ספריי". הוא עשה כדבריי.

"פטיש".

ריססתי והברגתי וסובבתי ודפקתי את מושב האופניים, עד שהגיע לגובה המתאים לשלומי. הייתי כל כך גאה בעצמי.

"עכשיו תעלה על האופניים ותתחיל לרכב", אמרתי לו. הוא פצח בריקוד קטן נוסף ועלה על האופניים. אבל עדיין משהו לא היה בסדר.

"הדוושות לא זזות", הוא אמר.

"אוי". אחרי כל העבודה שלי. הייתי מיואשת.

"תתקני את זה, אמא. את יודעת לתקן אופניים".

"אתה באמת חושב כך?"

"בטח שכן".

אבל צמיגים ומושבים היו דבר אחד. כל חובב יכול לתקן אותם. דוושות ושרשראות היו הדבר האמיתי. הייתי צריכה להיות מקצוענית אמיתית בשביל להצליח לתקן את זה.

אבל האם לא הצלחתי לתקן את שאר הדברים? הביטחון העצמי שלי החל לנסוק אל על.

"בסדר, תן לי להסתכל".

התיישבתי ליד האופניים, הפכתי אותם כפי שראיתי שעושים בחנות האופניים. השרשרת לא הייתה מונחת כראוי. וברור היה שיש צורך בתרסיס השמן כדי לשחרר אותה מעט. הכל היה די ברור מאליו. הדוושות לא יכולות להזיז שרשרת אם היא חלודה, במיוחד כשהיא לא מונחת במקום הנכון. נכון?

שימנתי את השרשרת והחזרתי אותה למקום המתאים. ולא היה צורך בתואר במדעי החלל בכדי להבין כיצד יש לתקן את הבעיה עם הגלגלים.

הרגשתי כאילו אני מרחפת, כשראיתי את שלומי רוכב על האופניים בסופו של דבר.

מרחפת. וקורנת מאושר. עשיתי זאת! צעד אחר צעד.

וזה גרם לי לחשוב. אילו כישורים נוספים יש לי שלא פיתחתי עד עכשיו?

לאחרונה אני מקבלת שיחות טלפון מעניינות מאוד.

"האם היית מעוניינת להעביר הרצאה בפני אנשי הקהילה שלנו?", "האם היית רוצה לדבר בארוחת ערב חגיגית של הארגון שלנו?, "האם את מוכנה להתראיין לסרטון הוידאו שאנו עורכים?"

התגובה שלי לשאלות הללו תמיד הייתה זהה. "אני? אני לא מרצה. אני לא מתאימה להעביר מסרים מלאי השראה. אני צריכה לשבת בקהל, לא על הבמה".

אך האנשים שמכירים אותי היטב לחצו עלי. "את כן מתאימה להרצות, יעל. תפסיקי לסרב לבקשות הללו. זהו הכיוון אליו מכוון הקב"ה אותך בזמן הזה. הגיע הזמן להתקדם הלאה, צעד אחד צעד.

אז התחלתי להיענות בחיוב להצעותיהם. והתוצאות הביאו אותי למקום חדש. מעולם לא ראיתי את עצמי בתפקיד הזה, אך הקב"ה יודע יותר טוב ממני. אני לומדת דברים על עצמי שמעולם לא ידעתי קודם.

אנו חייבים שיהיה לנו ביטחון עצמי, שיאפשר לנו לצאת מתוך הנוחות הבטוחה שלנו, ולהפוך למשהו שהוא יותר ממה שעד כה הגדרנו את עצמנו. אינני צריכים להגביל את עצמנו על ידי תיוגים ותוויות, שאולי קיימים במוחנו כבר עשרות שנים, שאנחנו הדבקנו לעצמנו או שאחרים הדביקו לנו.

משום שלעולם לא נדע מה אנחנו מסוגלים להשיג, עד שלא נתמודד ישירות מול האתגרים – צעד אחר צעד.

מאמרים נבחרים

1 2 3 576

Donnez du pouvoir à votre voyage juif

Inscrivez-vous à l'e-mail hebdomadaire d'Aish.com

Error: Contact form not found.

הצטרפו לניוזלטר השבועי

linkedin facebook pinterest youtube rss twitter instagram facebook-blank rss-blank linkedin-blank pinterest youtube twitter instagram דילוג לתוכן