רשימת תפוצה
האתר בעבודות תחזוקה מצטערים על אי הנוחות הזמנית, נשוב בקרוב!

צמיחה אישית

האישה העיוורת ממכון הכושר

ה׳ בטבת ה׳תשע״ד ה׳ בטבת ה׳תשע״ד 08/12/2013 | מאת שרה דבי גוטפרוינד

דווקא האישה העיוורת ממכון הכושר לימדה אותי כיצד לעצור את המרוץ ולראות את בני האדם שסביבי.

כבר הרכבתי את האוזניות על ראשי, וממש עמדתי לעלות על הליכון המדרגות שבמכון הכושר, כאשר הרגשתי משיכה קטנה בשרוול חולצתי. הפניתי ראשי לאחור וגיליתי מאחוריי אישה מבוגרת עם משקפי שמש, מחזיקה בידה מקל הליכה.

"האם את יכולה לעזור לי לעלות על המכשיר?" היא שאלה. עזרתי לה להשעין את מקל ההליכה שלה ליד המכשיר, והיא חייכה בחביבות. "הנשים בחדר הכושר הזה כל כך נחמדות", היא ציינה. "כל כך נעים להיות ליד כל האנשים הנחמדים האלה בכל בוקר".

האישה גיששה בעזרת חוש המישוש שלה אחר הידיות של המכשיר, וייצבה את רגליה על דוושות הרגליים. היא הודתה לי והפנתה את פניה לכיוון החלון, כשהיא נעה באיטיות אך ביציבות. הסתכלתי על עלי השלכת המהממים, על צבעיהם המגוונים והבוהקים בשמש ועל העצים הניבטים מהחלון, ואז הסתכלתי סביבי, על עשרות הנשים שהתעמלו במכון הכושר, והבנתי שקודם לכן, לא הבחנתי באף אחת מהן באמת. תמיד מיהרתי להיכנס ולצאת ממכון הכושר, תמיד מאחרת לאיזשהו מקום. אך האישה העיוורת שלידי, כן הבחינה בהן. היא הרגישה בתנועותיהם של אנשים באופן שונה מאוד משלי. היא שומעת טוב לב בקולות של בני אדם, קולות שאני אפילו לא שומעת, משום שאני חוסמת כל קול אחר על ידי המוזיקה שבאוזניות שלי.

זה הזכיר לי משהו שאמר פעם מרצה שלי באוניברסיטה, כשתיאר בפנינו את תחושת הבדידות שתוקפת אנשים מכורים, ברגע שההתמכרות שלהם הופכת לתחליף למערכות היחסים החברתיות שלהם. "עבור רוב המכורים, כל שאר בני האדם הם בסך הכל עצמים זזים". כאשר המכור מתחיל את הידרדרותו הספיראלית הקשה, כל אדם בחייו הופך עבורו לאמצעי שעוזר או מפריע לו להגיע למטרת ההתמכרות שלו. התקשורת עם אנשים אחרים הופכת להיות בעלת תחושה של בזבוז זמן. מערכות היחסים מתחילות להפריע לו בדרכו להשיג את מה שהוא רוצה. המכור מידרדר במדרון התלול שלו, כשסבלנותו הולכת ומתקצרת, תוך חיפוש אחר סיפוקים מיידיים בשאיפה להצליח להעלים את כל מי או מה שעומד בדרכו.

באותו יום נסעתי הביתה, כשראשי מלא מחשבות על מה שאמר לי אותו המרצה, בעוד מכוניתי זוחלת בפקקי הכביש המהיר. הרהרתי בדבריו גם כשעמדתי בתור במכולת, בהמתנה אינסופית שתורי יגיע. ואז זה היכה בי – זה לא רק אצל המכורים! אנשים רבים כל כך מאיתנו רואים את כל שאר בני האדם, פשוט כעצמים זזים.

לאישה העיוורת מחדר הכושר לא הייתה את הבעיה הזו. עבורה, בכל אדם בסביבה היווה ברכה ויכולת להושיט לה יד. וכשהמתנתי בתור במכולת, הזכרתי לעצמי שוב ושוב לנסות לראות את הדברים סביבי כפי שראתה אותם האישה העיוורת.

למרבה האירוניה, הלקוחה שעמדה בתחילת התור התקשתה לפתוח את התיק שלה, וכאשר היא לבסוף הצליחה, נשפכה כל תכולתו על הרצפה. אנחה קבוצתית נשמעה מכל האנשים שעמדו אחריה בתור. בחור אחד שדיבר בטלפון שלו אמר, בקול מספיק חזק כדי שכולנו נשמע, "נהדר, זה בדיוק מה שחסר לי עכשיו".

איש מבוגר יותר שעמד לפניו פנה לאחור ושאל אותו, "לאן אתה ממהר? מה כל כך חשוב, שבגללו אינך יכול לחכות שתי דקות, כדי שהגברת תוכל לאסוף כל הדברים שלה? מדוע שלא תעזור לה במקום זאת?"

הבחור עם הטלפון הביט בו המום לרגע אחד, ואז הוא ניגש לאותה האישה בתחילת התור, ועזר לה לאסוף את כל חפציה, בעוד כל שאר הממתינים עומדים קפואים על מקומם. "אני פשוט לא מבין בני אדם בימינו", מלמל ונענע בראשו האיש המבוגר. "זה כאילו אף אחד לא מוכן להרים את עיניו מהטלפון הנייד שלו אפילו לשנייה, כאילו כל שאר בני האדם סתם עומדים בדרכם".

כשסידרתי במטבח את המצרכים שקניתי, מאוחר יותר באותו היום, נזכרתי באדם מבוגר אחר, שלימד אותי ואת בעלי שיעור דומה. היינו צריכים לקנות בדחיפות ספה חדשה לסלון. מישהו המליץ לנו על חנות קטנטנה, שהייתה בה סחורה באיכות טובה. בעלי פגש אותי שם בוקר אחד, לאחר תפילת שחרית. נכנסנו לחנות והמוכר קיבל את פנינו, כשהוא נועץ את מבטו בתיק התפילין של בעלי.

"אלה תפילין?"

בעלי הנהן בראשו.

"סבא שלי היה מניח תפילין. אך אני לא הנחתי מאז בר המצווה שלי", הוא נאנח. עמדנו שם, לא בדיוק יודעים מה לומר. איכשהו, "האם תוכל להראות לנו איזה ספות יש לכם מעור לבן", לא נראתה כמו השאלה המתאימה ביותר באותו הרגע.

"אתה רוצה להניח את התפילין שלי?", שאל בעלי.

עיניו של האיש המבוגר נתמלאו באור. "אבל אני לא יודע מה לומר, ואין לי כיפה על הראש".

ואז היה לו רעיון; הוא לקח מהדלפק חתיכה של בד והניח אותה על ראשו.

"הראה לי מה לומר!"

בעלי לימד אותו כיצד להניח את התפילין, והראה לו היכן כתובה "קריאת שמע" אצלו בסידור. אני הייתי חייבת לצאת משם, משום שכמעט איחרתי לשיעור. ויתרתי על הספה והשארתי שם את בעלי, כשהוא מלמד את האיש עם בד הריפוד על הראש כיצד להתפלל. עמדתי מעבר לחלון הראווה לרגע קצר, מביטה בבעלי מחפש עמוד מסוים בסידור שלו, כשאני מהרהרת שכמעט פספסנו את הרגע המיוחד הזה. אם הייתי מתעקשת מייד לבקש לראות את הספות... אם בעלי לא היה מציע למוכר להניח את התפילין שלו... אם לא היינו מבחינים בנשמתו המיוחדת והכמהה של המוכר... אם במקום זאת, היינו רואים אותו רק כאדם העומד בדרכנו, מבזבז את זמננו, רק כעצם זז, היינו מאבדים הזדמנות מיוחדת לתת מעצמנו.

אני מחכה לפגישות שלי עם האישה העיוורת בבקרים, במכון הכושר. היא מלמדת אותי לראות ולשמוע. היא מלמדת אותי להביט סביבי ולהושיט את ידי לעזרה, לפני שאני עולה על ההליכון של שגרת יומי.

מאמרים נבחרים

1 2 3 576

Donnez du pouvoir à votre voyage juif

Inscrivez-vous à l'e-mail hebdomadaire d'Aish.com

Error: Contact form not found.

הצטרפו לניוזלטר השבועי

linkedin facebook pinterest youtube rss twitter instagram facebook-blank rss-blank linkedin-blank pinterest youtube twitter instagram דילוג לתוכן