לחצו כאן כדי לעבור לתחילת המאמר
הצטרפו לניוזלטר השבועי

לקבלת עדכונים באימייל




לקבל ולהעניק אהבה אמיתית

לקבל ולהעניק אהבה אמיתית

כולנו רוצים לאהוב ולהיאהב, אבל לא יודעים איך לעשות את זה מבלי להרוס את הדבר שאנחנו כל כך רוצים.

מאת

אהבה היא הדבר שאנחנו הכי רוצים בעולם. מהרגע שבו החיפוש שלנו בתור תינוקות אחר ביטחון נרגע על ידי חמימות המגע הישיר של גוף בגוף, החיפוש שלנו אחר חיבור וקשר אינו מסתיים עד ליום מותנו, ואפילו רגע המוות מומתק על ידי נוכחותם של האנשים היקרים לנו.

אנחנו רודפים בלי סוף אחר האהבה. אנחנו מבלים את חיינו בהבעת הערך שלה בכל אמצעי ביטוי עצמי אנושי. אנחנו חוששים מכוחה, ופעמים רבות בוחרים שלא לאהוב כדי לא לחשוף את עצמנו לכאב התסכול, או גרוע יותר, לכאב הדחייה.

אני עדיין זוכרת את הכמיהה והפחד שהיו מתעוררים בי ב'יום האהבה': "למי אתן את כרטיס הברכה שלי? האם הם רוצים אותו? האם הם ישלחו גם לי?"

ככל שאנחנו מתבגרים המילים שחסרו לנו בילדותנו נכנסות לדיאלוג הפנימי שלנו. "האם מישהו יאהב אותי באמת? האם אני יכול לבטוח בעצמי שאוהב מישהו מכל הלב?"

האופק שלנו מזוהם במילים שמסוות בגידה

החברה שלנו שיטתה בנו. סביבת החיים שלנו זוהמה במילים שמסוות בגידה. אנחנו הופכים את עצמנו לקרבנות בלי הרף. אנחנו רוצים לאהוב ולהיאהב, אבל לא יודעים איך לעשות את זה, מבלי להרוס תוך כדי כך את הדבר שאנחנו כל כך רוצים.

הבה נבחן את מקור היחס הדואלי שלנו לאהבה – ממקור החיים עצמם.

מקור הדואליות

התורה מספרת לנו שאדם הראשון, נברא בצלם אלוקים. אדם היה יכול לראות בעצמו ישות מושלמת בלי כל צורך לחפש אחר קשר או משמעות. אולם הטקסט ממשיך ואומר ש"לא טוב היות האדם לבדו". ואז מסופר לנו על הפרדתו של אדם לשתי ישויות – איש ואשה.

מה שחסַר לאדם, כאינדיבידואל נטול עול, הייתה האפשרות להעניק ולקבל בדרך משמעותית. לאחר החלוקה שלו, האדם מתואר בגמרא כמו מישהו שאיבד משהו ואינו יכול להפסיק לחפש אחריו.

אבל התורה אינה מעוניינת לאפשר לחיפוש הזה להפוך למסע בעל מטרה יחידה אחת – רק שיאהבו אותך. חייבת להיות מטרה נוספת שתמנע את התהליך מלהפוך ל'סעודה קניבלית' כמו שקורה לפעמים.

אז התורה מכוונת: "על כן יעזוב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו".

מכיוון שלאדם הראשון לא היו הורים אנושיים, ההוראה הזאת קצת מבלבלת. את מי בדיוק אמורים לעזוב? התשובה שנותנים לנו חז"ל היא שחייבים לעזוב את מערכת היחסים של הורה-ילד.

מערכת היחסים הנורמאלית בין הורים לילדיהם היא שההורים נותנים והילדים מקבלים

מערכת היחסים הנורמאלית בין הורים לילדיהם היא שההורים נותנים והילדים מקבלים. האהבה שגדלה ביניהם אינה מאוזנת בצורה מפתיעה. הורים אוהבים את ילדיהם הרבה יותר ממה שרוב הילדים אוהבים את הוריהם. ישנו חיסרון מוטבע במערכת היחסים שגורם לחוסר האיזון הזה. אהבה לעולם אינה תוצאה של קבלה, אלא תוצאה של נתינה. ככל שאנחנו נותנים יותר, אנחנו אוהבים יותר. ככל שאנחנו אוהבים יותר, אנחנו אהובים יותר.

מערכת יחסים משמעותית

על מנת שמערכת יחסים בין גבר לאשה תצליח, היא חייבת תחילה לקבל הגדרה משמעותית. כשכל צד שואף להיות מושא האהבה, מערכת היחסים אבודה.

מה שמביא אותנו לקופידון עצמו. החיצים שהוא יורה מכאיבים, אולם טבולים בהנאה שרק אהבה אמיתית יכולה להביא. אבל אם לרדוף ולקחת לא עושה את זה, אז מה כן?

התשובה היחידה היא נישואים שבהם שני השותפים מוכנים לחשוף את עצמם מספיק, כדי לבטא את אהבתם בנתינה חופשית של עצמם. קשה לחיות על פי האידיאל הזה בחברה שבה נשיאת האגודה האמריקאית ליועצים, מחנכים וסקסולוגים מזהירה את הנשים: "שמרי על ציפיות סבירות. הביני שלגבר המקסים הזה היו חיים מלאים מאוד לפני שהוא פגש בך... את רק חלק מהם... הראי לו שאת אדם עצמאי."

מה היא אומרת? אל תסמכו על אף אחד. הנמיכו ציפיות. אל תשפילו את עצמכן באהבה של מישהו מלבד עצמכן.

אנחנו עוטים שריון כדי להגן על עצמנו מפני הדבר שאותו אנחנו רוצים ביותר. שלא תהיה לכם טעות: התורה מכירה בכך שאנחנו לא מושלמים, וחיים בעולם לא מושלם. בעוד שהיא אומרת לנו לאהוב, היא גם מלמדת אותנו לשמור על שלמותנו הרגשית. אנחנו עדינים. אנוכיות ודחייה שוברות אותנו בקלות.

אז איך מספקת לנו התורה את האיזון שדרוש לנו?

תשובת התורה

כשגבר פוגש אישה שאיתה הוא רוצה ליצור קשר, הוא צריך להבין שהוא חייב לעצמו למצוא את מה שאבד לו, את מה שהוא חיפש כל הזמן. הגבר צריך להימנע ממה שאני מכנה "צייד". כל אישה זכאית ליחס אנושי. רק על הבסיס הזה מערכת היחסים תוכל להפוך לכזאת שבה הוא ידבק בה ושניהם יהפכו לאחד.

כדי שזה יצליח, גם הנשים צריכות להחליט משהו

כדי שזה יצליח, גם הנשים צריכות להחליט משהו. הן חייבות להחליט לדחות את המסר החברתי שהן יכולות לזכות באהבה כנה, ובו בזמן להגדיר את עצמן כ'טרף'.

נשים, כמו גברים, צריכות (יותר מכל) לשמור על צניעות. אם הן רוצות שיראו בהן בני אדם, הן חייבות קודם להחליט להיראות כמו בני אדם.

צניעות אינה התנתקות. זוהי בחירה להיות החלק הכי גבוה והכי אנושי שבנו.

וונדי שליט כתבה בספרה החשוב "חזרה לצניעות":

זאת הופכת להיות ההפרדה המודרנית הגדולה שלנו, בעיית המחויבות שלו ובעיית ההתנתקות שלה. יש סיבה מדוע שתי הבעיות האלה עולות יחד. חברה שרואה את הצניעות שלה או את ההתנתקות שלה כבעיה, היא בהכרח חברה שלא תגרום לו להתחייב."

הגיע הזמן להגיע לסדר חדש בעולם האהבה. אנחנו חייבים להבין שחשיפה אישית, היא בדיוק הכלי שבעזרתו אנחנו פורצים את המחסומים שמפרידים אותנו זה מזה.

אנחנו חייבים לאמץ בחיבה את הפגיעות שלנו. משום שרק אז נוכל לחיות ולאהוב, בלי פחד ומתוך מחשבה.

19/10/2013

אוהבים את האתר? עזרו לנו ליצור עוד מאמרים וסרטונים.
aish.co.il קיים אך ורק בזכות התמיכה שלכם.
התגובות למאמר הנן הדעות האישיות של כותביהן. התגובות מפורסמות בהתאם לשיקול הדעת של המערכת, אנא שמרו על שפה נקיה ואדיבה.

למאמר זה התפרסמו: 2 תגובות ב-2 דיונים

(2) גיל, 29/1/2015 19:35

חבל הסוף הרס את הכל...

היה פוטנציאל אמיתי לכתבה הזאת ורציתי לחלוק אותה, עכשיו אני לא מרגיש שאני יכול.. הקטע עם הצניעות הרס הכל, לא היה שום קשר וסתם הוכנס בכוח.. ההתחלה על האהבה והנתינה היה יפה, לפחות תודה על זה..

(1) רות, 24/10/2013 16:46

הכיוון עמוק

אך המלל לא ברור ולא מתומצת כראוי ישנם נקודות יפות אך לא הבנתי מה צריך לעשות בסופו של דבר...??!!

תגובה למאמר:

  • כתובת האימייל לא תוצג.


  • 2000
שלח תגובה
stub