לחצו כאן כדי לעבור לתחילת המאמר
הצטרפו לניוזלטר השבועי

לקבלת עדכונים באימייל




החינוך המיוחד האישי שלי

החינוך המיוחד האישי שלי

הייתי מורה מסורה לחינוך מיוחד, אבל שמחתי שהם לא הילדים שלי. רק שלפעמים יש לאלוקים חוש הומור...

מאת

נכנסתי להוראה בטעות. אחרי שסיימתי את הלימודים עם תואר ראשון בקולנוע, ביליתי ששה חודשים בעבודה בתחום, וגיליתי שאני יותר מדי אוהבת את הנשמה שלי בשביל למכור אותה לתעשיית הקולנוע. אז ארזתי את חפציי, וחזרתי הביתה בחיפוש אחר תוכנית חלופית. מכיוון שהכשרתי המקצועית הסתכמה ביצירת סרטים ומלצרות, לא הייתה לי ברירה אלא לחזור אל ספסל הלימודים, אם לא התחשק לי לרעוב ללחם. אמא שלי הייתה מורה והיו לה כמה קשרים במכללה מקומית. אז לשם הלכתי, והתמחיתי בחינוך מיוחד.

המסלול המקצועי הזה, למרות שהגעתי אליו פחות בגלל השאיפה ויותר בגלל התשלום, שינה את חיי. הוא פתח אותי לעולם שלא חלמתי להכיר, עולם מלא באנשים בעלי חמלה על אנושית, ואישיות ורעיונות שאתגרו את תפיסת העולם שלי. עבדתי עם ילדים שגם עוררו בי השראה וגם הכעיסו אותי, משפחות שהדהימו אותי והותירו אותי אובדת עצות.

אחת המשפחות השפיעה עליי במיוחד. יצרתי קשר קרוב עם אחת ממורותיי, הרבנית טבין. היה לה חיוך של מיליון וואט, ואישיות תואמת. היא הייתה חמה, זמינה ואמיתית. באחת השבתות הגעתי אליה לסעודה, ומה שראיתי שם הדהים אותי.

למרות העובדה שלרבנית טבין היו הרבה ילדים בדירה קטנה יחסית, שררה בביתה תחושת שלווה אמיתית. כל ילדיה היו חינניים, שמחים ומנומסים. הם עזרו בשמחה לאמם להגיש, ושוחחו בחמימות עם כל האורחים. אבל הדבר הכי מדהים בילדים האלה היה האהבה והדאגה שלהם לאחיהם המיוחד, בנימין דוד.

לאור אהבתם, בנימין דוד זכה להיות קורן אושר

בנימין דוד בן החמש היה מלאך בהיר שער, עם חיוך קורן כמו של אמו ושמחה מדבקת. לבנימין דוד הייתה גם תסמונת דאון. מכיוון שעבדתי עם הרבה משפחות לילדים בעלי צרכים מיוחדים, התרגלתי לראות תרעומת, ולעתים אפילו פגיעה מילולית או גופנית בין אחים, בדרך כלל בגלל קנאה, בושה או מבוכה. אבל בביתה של הרבנית טבין לא נמצא רמז לכל אלה. האחים הגדולים הרימו אותו, האחים הקטנים יותר שיחקו איתו. היה ברור שכל בני המשפחה הזאת אוהבים מאוד את בנימין דוד וגאים בכך שהוא חלק ממשפחתם.

הם ראו את כל הדברים הנפלאים שהיו בו, במקום להצטער על כל מה שלא היה בו. הם זיהו את הזכות המיוחדת שנתנה להם לגדל נשמה כל כך מיוחדת, ועודדו כל אחד מבני המשפחה לנהוג באותה צורה. לאור אהבתם, בנימין דוד זכה להיות קורן מאושר.

סימני אזהרה

המשכתי לעסוק בחינוך מיוחד. דאגתי מאוד לילדים שאיתם עבדתי, אולם בסופו של כל יום, שלחתי אותם הביתה אל הוריהם והמשכתי בענייניי. זה מעולם לא הפך להיות ממש אישי, משום שהם לא היו הילדים שלי. עמוק בפנים, שמחתי שגידול ילד בעל צרכים מיוחדים אינו העבודה האישית שלי, למרות שלעולם לא הייתי מודה על כך בפני איש.

הכל השתנה כמה שנים אחר כך, כשהמורה של בני הזמינה אותי לשיחה והעלתה בפניי כמה מחששותיה. היא הבחינה בכמה "סימני אזהרה" שנראה לה שכדאי לברר, וזה מה שעשינו. גילינו שלמרות שבננו מאד חכם, ישנן כמה בעיות הדורשות טיפול, אם אנחנו רוצים שהוא יצליח בלימודים, ובחיים.

ההבנה שמשהו "לא בסדר" בילד שלי, עברה בי כמו גל הלם

ההבנה שמשהו "לא בסדר" בילד שלי, עברה בי כמו גל הלם. איך יתכן שלילד שלי יש בעיה? ויותר מזה, איך יתכן שאני לא ידעתי? כל ההשכלה המקצועית שלי, כל הז'ארגון האבחוני שרכשתי, קמו לתחייה מול עיני: ריפוי בעיסוק, עיבוד חושי, תכנון מוטורי, חברתיות, עיבוד. ראיתי זאת באינספור ילדים, אבל זאת הייתה הפעם הראשונה שבה זה נהיה ממשי עבורי - משום שהילד שעליו דיברו היה שלי.

חשתי תחושת כישלון. אילו הייתי רק עושה את זה, אם לא הייתי נותנת לו לאכול את זה, אילו היינו חושפים אותו לזה, אילו נתנו לו יותר מזה. כל ה'אם והאילו' האלה סבבו בירכתי מוחי כמו מבזקי חדשות, וייסרו אותי כאילו הבעיה של בני היתה כולה באשמתי.

בערך באותה תקופה, חברה קרובה שלי סיפרה לי על בתה שעוברת התמודדות קשה עם הפרעת אכילה. אחרי שנים בהן היא שלחה אותה למרכזי טיפול ולטיפולים שונים, נראה ששום דבר לא מצליח. התקפי הזלילה וההקאות נמשכים, הקשר שלה ליהדות ולרוחניות נגוז, ונראה שהנערה צועדת על מסלול של הרס עצמי. ואותה האמא, שתקוותיה הולכות ונמוגות, שאלה אותי, "מה עשיתי? מה לא עשיתי? למה אני צריכה לעבור את כל זה?"

מבטיחה לכם שהתשובה שעניתי לא הייתה שלי. היא יצאה ממני כאילו שהייתי בובת תיאטרון והמפעיל דיבר מתוכי. וזה מה שהוא אמר: "תארי לעצמך שהייתה לה אמא אחרת, מישהי אחרת הייתה עלולה לזרוק אותה אל הרחוב. היא הייתה יכולה כבר למות, השם ישמור. בזכות זה שאת האמא שלה, תמיד יש לה מקום מבטחים לחזור אליו, ואולי יום אחד אפילו להחלים. אולי זה שאלוקים נתן לה אותך בתור אם, זה חסד שאלוקים עשה איתה. אולי זה בכלל לא קשור אליך, והכל קשור אליה."

החברה שלי נרגעה, התעודדה ושמחה בדבריי. היא הודתה לי מכל הלב ואמרה לי שהמילים שלי העניקו לה שלווה אמיתית.

כמה שבועות אחר כך, התקשרתי אליה כדי לדבר על האבחנה של בני ותוכנית הטיפול שלו. היא נתנה לי כמה עצות איך לפעול הכי טוב עם המערכת, ואחר כך האזינה ברוב קשב כשסיפרתי לה איך אני מרגישה: שאולי, איכשהו, זה קרה בגלל שלא הייתי אמא מספיק טובה.

שמעתי אותה מחייכת מצידו השני של הקו. "אולי זה בכלל לא קשור אליך, והכל קשור רק אליו?"

מילים אלה פעלו משום מה כמו קסם. הפחד ורגשות האשמה נעלמו. אני חושבת שהמסר הזה היה ברכה לשתינו.

האחריות של אלוקים והאחריות שלי

נזכרתי במדרש ששמעתי פעם על נשמות שמחכות בשמים לרדת לעולם הזה. הן מביטות מטה ובוחרות בשני האנשים שהן היו רוצות בתור הורים. הן יודעות שההורים האלה יוכלו לתת להם בדיוק את מה שהן צריכות על האדמה. זאת אומרת שלמרות שאנחנו לא מושלמים, אנחנו מתאימים בדיוק כדי לעזור לילדים שלנו לגדול ולהפוך להיות מה שהם אמורים להיות.

אנחנו צריכים לקבל את המשימה הייחודית שלהם בכל הלב

וכשחשבתי על הסיפור הזה, הבנתי שלכל ילד יש צרכים מיוחדים. כולם צריכים שיאהבו אותם בדרך המיוחדת להם, שילמדו אותם בדרך המיוחדת להם, ושיעזרו להם להבין את העולם הסובב אותם בדרך המיוחדת להם. אנחנו ההורים, נמצאים כאן בתור המדריכים והעוזרים שלהם, כדי לתמוך בהם, לאהוב ולקבל אותם בלי תנאים, לראות אותם כמו שהם, לקבל את המשימה הייחודית שלהם בכל הלב, וללמד אותם לעשות את אותו הדבר. התפקיד שלנו הוא גם פשוט להדהים, וגם הכי מאתגר בעולם.

כאם לילד "בעל צרכים מיוחדים", הייתי צריכה לרענן את ציפיותיי מהילד שלי ומעצמי. הבן שלי הוא מתנה מאלוקים, ועלי הוטלה האחריות הגדולה לשמור עליו במהלך שהותו על פני האדמה. מה הוא אמור להיות זה כבר התחום של אלוקים, לא שלי. כל מה שאני יכולה לעשות הוא לאהוב אותו הכי הרבה שאני יכולה. מובן שאני עושה טעויות. אבל במקום להלקות את עצמי עליהן, אני זוכרת שהילד הזה בחר אותי; אולי ה"טעויות" שלי הן בדיוק מה שדרוש כדי לעזור לו – ולי – לצמוח.

20/7/2013

אוהבים את האתר? עזרו לנו ליצור עוד מאמרים וסרטונים.
aish.co.il קיים אך ורק בזכות התמיכה שלכם.
התגובות למאמר הנן הדעות האישיות של כותביהן. התגובות מפורסמות בהתאם לשיקול הדעת של המערכת, אנא שמרו על שפה נקיה ואדיבה.

למאמר זה התפרסמו: 7 תגובות ב-7 דיונים

(7) שירי, 13/10/2015 19:37

מאמר מדהים!

איזה יופי יש במאמר כמה אפשר ללמוד מזה..תודה!

(6) יהל, 8/10/2015 05:38

מקסים ומרגש.

(5) אנונימי, 7/10/2015 16:51

כתבה מרגשת

(4) דליה, 29/7/2013 20:47

תגובה לכתבה

פשוט תודה! גם אני מורה, מחנכת בבית ספר יסודי ויש לי ילד קטן מדהים! וגם אני חטאתי בהלקאה עצמית במקום לראות את כל היופי והמיוחד בילדים האישיים שלנו. אני רואה שאני לא היחידה. אז שוב תודה לך ולקדוש ברוך הוא שנותן לנו את כח !

(3) עינת, 27/7/2013 11:44

תודה על השיתוף

הכתבה באה לי בדיוק במקום שאנ צריכה אותה כאמא שעובדת בחינוך המיוחד ובתהליך התמודדות עם ההכרה בצרכיים הייחודיים של הבן שלה אחרי עוד לילה של הלקאה עצמית . מדפיסה ותולה מעל שולחן העבודה ומנסה לשמור ולנצור

הצג את כל התגובות

תגובה למאמר:

  • כתובת האימייל לא תוצג.


  • 2000
שלח תגובה
stub