לחצו כאן כדי לעבור לתחילת המאמר
הצטרפו לניוזלטר השבועי

לקבלת עדכונים באימייל




הזהב הטהור של החיים

הזהב הטהור של החיים

חג הפסח והקשר המרתק בין שמחת חיים להכרת תודה.

מאת

שיחת הטלפון בשעת הבוקר המוקדמת, בעת ביקור בניו-יורק, שברה אותי. בעלה היקר של חברתי פייגי נפטר מהתקף לב אתמול בלילה, כשהוא צועד על מכשיר הכושר בחדר השינה שלהם. מחשבותיי הסתחררו בהלם:

הוא היה רק בן 54! בתם אסתי רק בת שבע! מוישי יהיה בר-מצווה בלי אבא שלו! איך פייגי תצליח להסתדר עם משפחה גדולה בלי בעלה?

מאוחר יותר אחר הצהריים, כשעשיתי את דרכי אליה לניחום אבלים, חששתי ממה שמחכה לי שם. מעולם לא ראיתי את פייגי בלי חיוך על הפנים. לא הייתי מסוגלת אפילו לדמיין אותה כאלמנה שבורה ומתייפחת. אולם, כשנכנסתי לסלון שלה, פייגי קיבלה אותי בחיבוק, חיוך ומילים מדהימות, "אני כל כך מודה על הדרך בה הוא נפטר – פתאום, בלי סבל. אני פשוט אסירת תודה."

מה עושה הכרת תודה בתוך האסון הזה?

אסירת תודה? מה עושה הכרת תודה בתוך האסון הזה? איך פייגי מסוגלת למצוא בתוך הקטסטרופה שלה משהו להודות עליו, כמו למצוא גוש זהב באמצע ביצה?

ישבתי שם נבוכה ועקבתי כיצד פייגי, בכיסא האבלות הנמוך שלה, מדברת בשמחה על חייו הנהדרים של בעלה, ואיזה מזל היה לו שהוא זכה להיקבר בחלקה האחרונה של חסידות בלז בבית הקברות. האושר הנובע שלה נראה כמו מצוף אדום בוהק המבצבץ למעלה ולמטה בתוך ים אפל וסוער. הקשבתי בדיסוננס קוגניטיבי מוחלט. הענן השחור הואר כולו על ידי שוליו הבוהקים.

לבסוף, פניתי אל אחותה של פייגי ושאלתי, "איך היא עושה את זה?"

אחותה השיבה, "היא קיבלה את זה מאמא שלנו. גם היא כזאת. אמא שלנו ואחותה נולדו ברומניה לפני השואה. כשאמא שלנו מדברת על הילדות שלה, זה נשמע כמו סיפור הרפתקאות נפלא. 'הסתתרנו מהנאצים. זאת הייתה תחבולה נפלאה. ואז הרוסים באו ואנחנו ברחנו. נסענו לפלשתינה. הכל היה כל כך מרגש.' אולם כשהדודה שלנו מספרת את אותו הסיפור", קולה של אחותה של פייגי צנח לטונים מלאי יגון, "היא מספרת את זה כמו טרגדיה. 'היינו צריכים להתחבא מהנאצים. ואז הגיעו הרוסים והיינו צריכים לברוח. היה כל כך קשה. נאלצנו לצאת לדרך המסוכנת לפלשתינה. זה היה נורא.' הן חיו את אותם חיים, אבל לא היית מעלה זאת על בדעתך."

ואז היא הוסיפה, "פייגי ירשה את הטבע השמח מאמי. אני לא קיבלתי את הגן הזה."

הבטתי באמה של פייגי, יושבת שם בבית האבלים של בתה שזה עתה התאלמנה. החיוך הקורן על פניה והעור החלק שהתריס על גילה גרמו לי לתהות, האם ישנו גן של שמחת חיים?

הקשר בין שמחה להכרת תודה

למעשה, מחקרים פסיכולוגיים מעידים שיש לאנשים "דרגת אושר קבועה". אחד המחקרים גילה שבכל פעם שאדם זוכה בלוטו או הופך משותק מצווארו ומטה, תוך שלושה עד שישה חודשים אחרי האירוע, דרגת האושר שלו (או שלה) חוזרת לרמתה הקודמת.

ממצאים אלה הטרידו את הפרופסור לפסיכולוגיה רוברט אמונס מאוניברסיטת קליפורניה בדייוויס. הוא פתח במחקר בחיפוש אחר דרך להעלות את דרגת האושר הקבועה. ניסוייו גילו שהגורם שבאמת יוצר שמחה חיים ארוכת טווח, הוא הכרת תודה. מחקרו של פרופסור אמונס הוכיח שניהול יומן קבוע של הדברים עליהם אנחנו מכירים תודה, מעלה את דרגת שביעות הרצון מהחיים, בטווח הרחוק, ב-25%.

מחקרו של פרופסור אמונס אינו חשוב רק משום שהוא מקשר באופן מדעי בין הכרת תודה לשמחת חיים, אלא גם משום שהוא מגלה שהכרת תודה יכולה להיות תכונה נרכשת.

בראיון שנערך בשנת 2007, נשאל פרופסור אמונס: "ניתן כנראה לצפות לכמה תופעות לוואי שליליות מניהול יומן הכרת תודה. מהו לדעתך הדבר שמונע מאנשים רבים יותר להפיק תועלת מממצאי המחקר הזה?"

פרופסור אמונס השיב: "שאלה מצוינת. אני הרבה פעמים חושב על זה. ההרגשה שלי היא שיש אנשים שמרגישים לא נוח לדבר על הנושאים האלה, מכיוון שהם עלולים להישמע יותר מידי רוחניים או דתיים. אחרים, פשוט לא רוצים להרגיש מחויבות לאדם שעזר להם."

כדי להודות צריך להיות מושא להודיה

המילה להודות היא פועל יוצא - כדי להודות צריך להיות מושא להודיה. אנחנו יכולים להכיר תודה להורים או לבני הזוג שלנו, למורה מכיתה א', לעובדי התברואה או למנכ"ל חברת אפל. אולם למי אנחנו יכולים להודות על הולדתו של תינוק בריא. על שקיעה מרהיבה? על תפקודה המושלם של המערכת החיסונית שלנו?

לכאן נכנס אלוקים. וכפי שפרופסור אמונס העיר, להכרת תודה יש צליל דתי רוחני כלשהו. וזאת משום שכאשר בני אדם רוצים להכיר בטובה שהם מקבלים, שרשרת החסד מסתיימת בדרך כלל במקור אחד: אלוקים. זה נכון הן לגבי התופעות הטבעיות והן לגבי אירועים שמעורבים בהם בני אדם.

יומיים לאחר פטירת בעלה של פייגי, בנה הנשוי ברי, אשתו מלכה ושני ילדיהם הקטנים הגיעו אליה לניו-יורק מביתם שבישראל. מלכה הייתה בחודש השישי להריונה. אחרי השבעה, ברי ומלכה החליטו להישאר שם כדי לתמוך באמו/חמותה האלמנה ובילדיה הצעירים, וללדת בניו יורק. הם עברו לגור בביתה של פייגי, ובכך מילאו במידת מה את החלל שהותיר אחריו המוות.

התינוקת נולדה בבורקלין, ומספר שעות אחרי הלידה היא הפסיקה לנשום – בשל TGA, מום עוברי מולד של היפוך ביציאת העורקים הגדולים של הלב. המומחה העולמי בתחום הוא ד"ר ג'ן קוואגבאור, שפיתח תהליך כירורגי מורכב לתיקון המום. ב"מקרה" ד"ר קוואגבאור עובד בבית חולים במנהטן. ברגע שהמום התגלה, התינוקת הובהלה לשם. ד"ר קואגבאור ערך מיד ניתוח חירום כדי שהתינוקת תשרוד, וכמה ימים לאחר מכן ניתוח נוסף שנמשך 7 שעות והציל את חייה.

פייגי ובני משפחתה היו מלאי תודה להשגחה האלוקית שדאגה לכך שהתינוקת תיוולד בניו-יורק ולא בביתה בישראל.

הכרת תודה אינה מובילה רק לשמחת חיים, אלא גם לקשר

כשרואים בהתרחשות משמחת "צירוף מקרים", אין למי להודות. כשרואים בה גילוי של השגחה אלוקית, שערי התודה – והאהבה – נפתחים לרווחה. ההבדל בין צירוף מקרים לברכת ה' הוא ההבדל בין מציאת טבעת יהלום על המדרכה לבין קבלתה מהאדם שרוצה להינשא לך. טבעת אירוסין שווה הרבה יותר מערכה הכספי.

כשאנחנו מרגישים שכל דבר בחיינו – מהמערכת החיסונית ועד להיות במקום הנכון בזמן הנכון – הוא מתנה מאלוקים, אנחנו חיים בקשר עם א-ל שאוהב אותנו. הכרת תודה אינה מובילה רק לשמחת חיים, אלא גם בונה מערכת יחסים.

פסח: חג ההודאה

פסח הוא חג ההודאה. הגאולה ממצרים הייתה מתנת חינם. אלוקים לא שחרר את בני ישראל בגלל שהיה מגיע להם (היינו כמעט בדרגת הטומאה הרוחנית השפלה ביותר), אלא משום שהוא אוהב אותנו ורוצה ליצור איתנו קשר. כפי שנאמר בפסוק האחרון של קריאת שמע: "אני ה' אלוקיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים להיות לכם לאלוקים".

באופן דומה, החירות הפנימית שכל יהודי יכול להשיג בחג הפסח, אינה שכר שמגיע לו, אלא מתנת חינם. התגובה הראויה לכך היא הודיה. ואפילו יותר מכך שראוי לומר תודה, ראוי לומר, כמו אישה שמקבלת טבעת יהלום מאהובה: "כן, אני רוצה לטפח את הקשר איתך. כן, אני מבין שמתנה זו מבטאת את אהבתך אלי".

השחרור ההיסטורי ממצרים בא לאחר 210 שנות עבדות, שכללו 80 שנות עינוי פיזי ופסיכולוגי, של רצח תינוקות אהובים, של משחקי מחשבה סדיסטיים שתוכננו כדי לשבור את רוחם של אבותינו. כל יהודי שיצא ממצרים צריך היה לבחור אם להתמקד בניסי היציאה או בסבל שקדם לה.

ואכן, התלונות החוזרות – לגבי מים ואוכל – במשך שנות הנדודים במדבר, באו מאותם האנשים שהרשו לסבל שלהם להאפיל על הכרת התודה. וזוהי החלטה שעומדת בפני כל אדם, גם היום.

בשולחן הסדר מונחים לפנינו יחד סמלי הגאולה עם סמלי השעבוד: מי המלח מזכירים את הדמעות, המרור מזכיר את הקושי, חרוסת את הטיט של עבודת הפרך, כרפס מייצג חיים חדשים, ומצה מזכירה גם עבדות וגם חירות. הסדר אמור להוביל אותנו למצב בו נחגוג את גאולתנו, במקום להישאר תקועים בדברים המצערים אותנו.

אנשים כמו פייגי מראים לנו שאפילו בתוך אסון, אפשר להבחין בגושי הזהב – מתנות אהבתו של הא-ל – ולהכיר תודה.

פסח הוא חג החירות, ואיזו חירות משחררת יותר מהחופש להגיב לכל מה שקורה לנו בהכרת תודה?

30/3/2013

אוהבים את האתר? עזרו לנו ליצור עוד מאמרים וסרטונים.
aish.co.il קיים אך ורק בזכות התמיכה שלכם.
התגובות למאמר הנן הדעות האישיות של כותביהן. התגובות מפורסמות בהתאם לשיקול הדעת של המערכת, אנא שמרו על שפה נקיה ואדיבה.

למאמר זה התפרסמו: 8 תגובות ב-8 דיונים

(8) אהובה ורד, 4/4/2013 08:41

הכרת הטוב

העקרון הוא הכרת הטוב והשלמה עם המריר. תודה לכם

(7) תהילה, 2/4/2013 16:01

איזה מאמר מדהים!

"ההבדל בין צירוף מקרים לברכת ה' הוא ההבדל בין מציאת טבעת יהלום על המדרכה לבין קבלתה מהאדם שרוצה להינשא לך" זה משפט כל כך עמוק! תודה רבה על כול מילה ומילה במאמר.

(6) דניאל, 1/4/2013 12:42

מילים

כדורבנות יישר כח! חג גאולה שמח

(5) מירב, 31/3/2013 00:30

המאמר הדהים אותי ונגע לליבי,

שרה יוכבד ריגלר תודה רבה על שנגעת בנושא חשוב רלוונטי מאז ולעולם, יש יותר מדרך אחת לראות ואף לחוות את החיים וחשוב להבין שהבחירה בידנו אם להיות קורבן או לקבל ולהאמין בטוב. המאמר שלך ריגש אותי עד דמעות. תודה רבה וחג שמח: -) מירב

(4) יעל יוסף, 30/3/2013 22:44

האלמנה פייגי מניו יורק

עם כל הכבוד ;לפייגי על החיוך והתודה שבעלה נפטר בלי לסבול עדיין קשה להבין איך אפשר לעקל שאדם היה איתך לפני כמה דקות ותוך כדי פעילות גופנית נדם ליבו והוא איננו עוד. האם כך תנהג בכל יום בקשיים עם הילדים בכל יום? בלי בעל בלי להתיעץ עם בן זוגה. החיים מתרוקנים בבת אחת בהתמודדות היום יומית. צריך אמונה חזקה מאוד מאוד כדי לעמוד בנטל הזה,שה" ישלח לה נחמה במהרה אמן

הצג את כל התגובות

תגובה למאמר:

  • כתובת האימייל לא תוצג.


  • 2000
שלח תגובה
stub