לחצו כאן כדי לעבור לתחילת המאמר
הצטרפו לניוזלטר השבועי

לקבלת עדכונים באימייל




פשוט להזדקן

פשוט להזדקן

אנחנו מביטים במראה והעובדות מכות בנו בלי רחמים. אנחנו מזדקנים.

מאת

לפני כמה שנים, פורסם ספר מאמרים בשם "אני מרגישה רע עם הצוואר שלי, ועוד מחשבות על להיות אישה". נשים מגיל מסוים מיהרו לרכוש אותו. המאמרים היו מעניינים ומנוסחים היטב, אך נראה לי שהנקודה העיקרית הייתה בשם הספר. כל אישה באמצע חייה מרגישה רע ביחס לצוואר שלה, וכל אדם באמצע חייו מוטרד מאותות הזקנה שהוא מגלה. גם אם נעמיד פנים בכל תחום אחר, הגוף לא משקר. אנחנו מסתכלים במראה, והמציאות שולחת אלינו מבט חצוף בחזרה. אנחנו מזדקנים.

ואנחנו מתחברים לייאוש, לאמונה שהזקנה היא שלב מאיים, מטריד ולא נעים בחיים, שעלינו לעשות כל מה שביכולתנו כדי לדחות אותה. אנחנו מתבדחים (בדרך הלא כל כך מצחיקה הזאת) ש"זה עדיף על האפשרות האחרת", אם כי גם זאת לא יותר מהודאה מתוך חוסר ברירה.

האם אין בזקנה משהו יותר... הרבה יותר? בראיונות עם קשישים שנערכו על ידי פרופסור להתפתחות אנושית במחלקה לאקולוגיה אנושית באוניברסיטת קורנל – גברים ונשים בשנות השמונים והתשעים לחייהם התייחסו לתהליך ההזדקנות. למרות המחלות והמיחושים שלהם, למרות אבדן יקיריהם והיכולות הפיזיות, רובם העידו שהגיל המבוגר "עלה בהרבה על ציפיותיהם".

קשיש בן 80 יעץ: "פשוט, קבלו את זה. הזדקנות היא גם גישה וגם תהליך." אישה בת 92 אמרה ש"אני חושבת שאני יותר שמחה עכשיו ממה שהייתי בכל החיים שלי. דברים שהיו חשובים לי כבר אינם חשובים, או לא כל כך חשובים". ואחר הזכיר ש"בכל עשור, בכל גיל, יש הזדמנויות שלא היו כאן קודם".

אם פשוט נקבל כל הזדמנות וננסה לחיות את הרגע, נסבול פחות

נראה לי שהגישה שלנו לזִקנה משקפת את גישתנו לחיים בכלל - פעמים רבות אנחנו מחכים בכיליון עיניים או ממתינים בחרדה לשלב הבא בחיים. אם פשוט נקבל כל הזדמנות וננסה לחיות את הרגע, נסבול פחות, ונהיה הרבה יותר רגועים (בעלי צוחק כשאני כותבת את זה, משום שזאת דוגמא מצוינת לעצה מהסוג של "עשו מה שאני אומרת ולא מה שאני עושה").

אבל אני מאמינה שזוהי הגישה הנכונה. מגוחך שאני מבזבזת כל כך הרבה זמן כדי ללמד כל אחת מבנותיי לשים פחות דגש על החיצוניות שלה, להזכיר לה שהנשמה ולא הגוף זה מה שחשוב, למקד אותה בפיתוח ובצמיחה הפנימית שלה – ובכל זאת נראה שהמסר כולו נשכח למראה השערה האפורה הראשונה בראשי (האם מותר לי להתלונן קצת כמה זה לא הוגן שלנשים כמוני, שמכסות את שערן אין אף שערה אפורה אבל פנים מלאי קמטוטים! אבל נראה לי שבזה אני אפספס את הנקודה...).

נכון שהאני האמיתי שלנו הוא האני הפנימי שלנו, שהערך האמיתי שלנו הוא האישיות והמעשים והקשר שלנו עם א-לוהים. עד כמה זה צריך להיות ברור יותר בגיל 50 או 60 כשמשהו מראה לנו את הזמן שחלף? ודאי שאיננו רוצים לצמצם חיים של נתינה וצמיחה להופעתם של קמטוטי הבעה או בחלומות על טיפולים קוסמטיים לסילוקם. האם לא הגיע הזמן להשקיע את הכסף באמת בדברים שעליהם אנחנו מדברים?

בעולם היהודי, ככל שהאדם מבוגר יותר, כך הוא ראוי ליותר כבוד. היהדות מייחסת משמעות לחכמה ולניסיון שלנו. יתכן שלא זה מה שהוליווד מחפשת בתסריטאים ובשחקנים שלה, אבל ממתי אנחנו נותנים להוליווד לקבוע את הערך או הערכים שלנו? והאם היופי האמיתי (אפילו בהיבט הפיזי) אינו שיקוף של התחושה הפנימית שלנו? האם תחושת ההנאה שלנו מהחיים, מהביטחון שאנחנו עוסקים בדברים החשובים באמת, מהביטחון שלנו בא-לוהים, אינה מקרינה כלפי חוץ? האם פנינו אינם מעידים על חיים שנוצלו היטב, חיים של משמעות ומטרה?

אני לא חושבת שאנחנו יכולים לחיות חיים מועילים ולתת מעצמנו לזולת בלי להביא על עצמנו תוך כדי כך יותר מ'כמה קמטים' (הייתי רוצה להראות לכל אחד מילדיי את העדויות לתקופת התבגרות שלו!). אני לא חושבת שאנחנו יכולים לחיות חיים של נתינה וטוב לב ואמפתיה אמיתית לאחרים, בלי להצמיח כמה שערות אפורות (שלא נדבר על אלה שנוספות כשאנחנו מנסים לחתן את הילדים!), אולם מעל לכל – אני גם לא חושבת שהיינו רוצים.

העולם שמהלל את הנעורים מציב בפני כולנו אתגר. אבל כשאני מביטה לאחור, אני רואה גם את השגיאות האופייניות, את האווילות והיהירות שמאפיינות את הצעירים – ואני מודה לא-לוהים שאני כבר לא שם.

יש מחיר להתבגרות. אנחנו לא נראים כמו קודם, ולא משנה כמה נתעמל או כמה משחות וקרמים יקרים נרכוש. אבל זה באמת בסדר. אנחנו צריכים לצפות לזה. אנחנו נלחמים כבר הרבה שנים נגד הנטיות הטבעיות שלנו והאני הנמוך שבנו. נלחמנו בעצלות וברגשות השליליים שלנו, ונלחמנו כדי להיות האנשים שאנחנו רוצים להיות. אולי לא הצלחנו לגמרי אבל ניצחנו ברבים מהקרבות - ויעידו על כך הפצעים והצלקות שאנו נושאים. ובאמת לא היינו יכולים לעשות את זה אחרת. למרות שלדעתי צריכים להטיל איסור מוחלט על הצבת מראות בחדרי השירותים הציבוריים...

21/10/2012

אוהבים את האתר? עזרו לנו ליצור עוד מאמרים וסרטונים.
aish.co.il קיים אך ורק בזכות התמיכה שלכם.
התגובות למאמר הנן הדעות האישיות של כותביהן. התגובות מפורסמות בהתאם לשיקול הדעת של המערכת, אנא שמרו על שפה נקיה ואדיבה.

למאמר זה התפרסמו: 3 תגובות ב-3 דיונים

(3) רחל אלמוג, 21/10/2012 14:10

הזקנה

שיציבו מראות. נתבונן ונהיה גאים ומודים על הכל,

(2) מדען, 21/10/2012 14:01

ביהדות יש כבוד לזקנים, אך לא כך המצב במדינה ובקבלת עבודה.

לדעתי, יש לבטל ומיד, את גיל הפנסיה המנציח את כל הרע שבזקנה. לתת פנסיה רק למי שצבר או צברה 30 שנות עבודה ויהיה להם פנסיה המאפשרת להם לחיות בכבוד לאחר הפרישה, ללא קשר לגיל.

(1) אבי ביטון, 21/10/2012 13:04

למה מכות בנו...??

העובדות הן עובדות והן לא מכות בנו..אולי המחלות מכות בנו בתקופת חיינו זו ,אך לזקנה פנים יפות מלאות בתובנות ומגוע לשנים סוערות יותר..מיציתי את חיי ראיתי התנסיתי עכשיו זקנה במהלכה מוות ואם יש סיכוי אחזור בגלגול נוסף ומעניין....כמה זמן אפשר לחיות צעיר?? אתן לכם "להיתקע" בגיל 25 100 שנים ותראו כמה זה משעמם ...חח

תגובה למאמר:

  • כתובת האימייל לא תוצג.


  • 2000
שלח תגובה
stub