רשימת תפוצה
האתר בעבודות תחזוקה מצטערים על אי הנוחות הזמנית, נשוב בקרוב!

צמיחה אישית

לפרוץ את הכבלים הפנימיים

י״ח באייר ה׳תשע״א י״ח באייר ה׳תשע״א 22/05/2011 | מאת רבקה סילברברג

גדלתי בצילה האפל של השואה ולקח לי זמן רב לתפוס שדברים חשובים כמו אהבה, אמון וקשר משמעותי עם הזולת, נעדרים מחיי.

גדלתי בצילו האפל של נושא השואה שעמד כמו פיל באמצע הסלון, וחדר לחיינו. בבית ילדותי, כמו בבתים רבים של ניצולי שואה וילדיהם, היה כלל לא כתוב שאסור לעולם לשאול על העבר ולעולם לא לדבר על דברים יותר מדי כואבים. כלל זה חל גם על חיי היומיום בהם הורגלנו שלא לשאול שאלות, לא לשתף ברגשות ולא לבטא צרכים רגשיים. מעולם לא שוחחנו על דברים בעלי משמעות אמיתית; מעולם לא הייתה לנו תקשורת אמיתית זה עם זה. היינו כמו רובוטים המתקדמים מאליהם בשבילי החיים – בסביבה מעוקרת מרגש.

לכן לא נהניתי מאף אחת מהנאות הילדות – ליצור קשר אוהב עם אנשים אחרים, ללמוד על העולם, לגלות את עצמי. לא זכיתי לשום גילויי חיבה גופניים, וצרכיי הרגשיים כילדה לא זכו להתייחסות, למרות שאני בהחלט לא הייתי מודעת לכל זה בימים ההם. אני לא מאשימה את הסבים הניצולים שלי במה שעברתי. להיפך, דווקא משום שהם בחרו לבנות את חייהם לאחר האובדן והטראומה זכיתי במתנת החיים.

משום שהייתי צעירה, לא יכולתי לתפוס שדברים חשובים כמו אהבה, אמון וקשר משמעותי עם הזולת, נעדרים מחיי

כשהגעתי לבגרות, צלצול היסטרי החל לטרטר בראשי ולא הניח לי להתעלם ממנו - למרות שניסיתי. היו אלה פעמוני אזעקה שהכריזו שמשהו משובש מאוד בחיים שלי. אולם, משום שהייתי כל כך צעירה, לא יכולתי להתחיל להבין מה קורה. לא יכולתי לתפוס שדברים חיוניים מאוד נעדרים מחיי – אהבה, אמון, קשר משמעותי עם הזולת – ומשום כך אני מרגישה קהות וכאב בתוכי. אולם מכיוון שהורגלתי להיות ילדה צייתנית ולא לגרום להוריי כל צער, שמרתי על עולמי הפנימי בהיחבא.

אני זוכרת את הפעם הראשונה שבכיתי. זה קרה יום לפני מסיבת בת המצווה שלי, ואני בכיתי לבד בחדר, בלי להבין למה בדיוק אני בוכה. אחר כך, הבכי הפך להיות חלק שגרתי בחיי, ולצורת נחמה עבורי. היה זה כמעט ריטואל קבוע, ללכת לחדרי בלילות, במיוחד אחרי סעודות השבת, לסגור את הדלת ולבכות בחושך לבד. היום, כבוגרת, אני יודעת שבכיתי משום שלא מצאתי כל היגיון בחיים, משום ששום דבר לא נראה לי מציאותי.

 

עוד בנושא צמיחה אישית

חיי המשיכו באותו המסלול במשך שנים. לכל מקום אליו הלכתי, נשאתי עמי את הדיכאון והחרדה. הגעתי לישראל ללימודים אקדמאים, ואחר חזרתי לארה"ב והתחלתי ללַמד. אולם למרות שנסיבות חיי השתנו, נשארתי כמעט אותו הדבר מבפנים – בודדה ומפוחדת. היו לי חברות, אולם מעולם לא חשתי ביטחון בקשר עם אף אחת מהן, ולא הנחתי לאיש לחדור אל עולמי הפנימי. הדיכאון נראה בעיני כמו חור עמוק ואפל שכל הזמן שואב אותי עמוק יותר ויותר לתוכו. ניסיתי לחלץ את עצמי, אך לשווא. בכל פעם שהייתי מרגישה שהעצב משתלט עלי, הייתי מפנה את הכעס שלי כלפי פנים, ושונאת עוד יותר את עצמי ואת עצם קיומי. האשמתי את עצמי בדיכאון שלי, וחשבתי שמשהו יסודי מאוד פגום בי, ושאין שום דרך בה אוכל לתקן אותו ולהגיע לחיים נורמליים.

ישראל, מקום המפלט שלי

במעשה נואש עליתי ארצה. אני זוכרת את עצמי נוסעת במונית מנמל בן גוריון לירושלים, שקועה בתחושות של פחד ובדידות מוחלטת בעולם. לא הכרתי מילים בהן יכולתי לחזק או לנחם את עצמי. ידעתי רק שהחיים שלי חונקים אותי יותר ויותר, וזה הסיכוי היחיד שלי ליצור בהם שינוי.

ישראל הייתה עבורי מתנה מא-לוהים. כאן התחלתי לרפא אט אט את כאב העבר ששורשיו נעוצים בשואה. רק כאן התחלתי להבין מהם החיים, לרפא את האני הפנימי שלי ולחיות באמת.

זמן מה לאחר שהגעתי ארצה התחלתי להשתתף בסדרת סדנאות לריפוי רוחני, המבוססת על עקרונות היהדות. שיעורים אלה שינו לגמרי את חיי. כל כך הרבה זמן הרגשתי שאני בלתי נראית בעיני העולם, וששום דבר שאני עושה לא משנה באמת, ובהחלט לא מחשבותיי ורגשותיי הפנימיים ביותר. הדבר הראשון שלמדתי ביהדות, הוא שההיפך הוא הנכון. לכל אחד ואחד יש מטרה בעולם, וכל דבר שאנחנו אומרים, עושים או חושבים, יכול להשפיע באופן חיובי על עצמנו ועל העולם. שימוש בכוח המדהים של אמונה בא-ל, מחשבות עקביות ותפילה, למדו אותי כיצד אני יכולה להתגבר על החושך הרוחני שבתוכי.

התחלתי להמיר בהדרגה את רגשות האשמה, הפחד, הבושה והבדידות שבי, באהבה, חמלה ומחילה

בכל פעם שהרגשתי שאני שוקעת לחושך, התחלתי לבקש מא-לוהים לעזור לי. אם הייתי מרגישה מוצפת, כאילו שהעולם סוגר עליי, הייתי הולכת למקום שקט, עוצמת את עיניי ומנסה להרגיע את עצמי, ואז אומרת לא-לוהים כמה אני מאמינה בו ושרק הוא יכול לעזור לי. עמוק מתוכי, הייתי זועקת לעזרה, וכשהייתי פוקחת שוב את עיניי, כמעט תמיד הכאב שלי נגוז. הייתי מרגישה קלילה יותר, שיש לי כוח להתמודד עם שאר היום ולחיות את חיי. כאילו שיכולתי לחדור סוף סוף את האפלה שבתוכי, אפלה שקודם לכן היית בלתי חדירה לאור או למגע. התחלתי להמיר בהדרגה את רגשות האשמה, הפחד, הבושה והבדידות שבי במידות הא-לוהיות של אהבה, סבלנות, חסד ומחילה.

כשעליתי ארצה לפני שנים, באתי בלי כלום - רק שני קיטבגים שנשאתי איתי. אני עצמי הייתי לא יותר מקליפת אדם חלולה. מאז שהגעתי לכאן, זכיתי להכיר אנשים רבים שעזרו לי במסעי אל הבריאות הרגשית; אנשים שלמרות שלא יכלו לשחרר אותי מהעבר הכואב, דאגו לי והעניקו לי מעצמם. מצאתי בעל שמהווה מקור מתמשך לאהבה בלי תנאים, קבלה והבנה, והתברכתי גם בשני ילדים, שמהווים עבורי מקור בלתי נדלה לאושר, ושעוזרים לי להמשיך ללמוד על משמעות האהבה והנתינה.

המגיד מדובנא, הידוע במשליו המרתקים, היה אומר שכדי לשחרר ציפור מכלוב, צריכים רק לפתוח את הדלת והיא כבר תעוף מעצמה. לא צריכים לתפוס את הציפור בידיים ולעזור לה לפרוש כנפיים, את זה היא כבר יכולה כבר לעשות בעצמה. הנשמה שלנו, כמו הציפור, כלואה בשבי השליליות שבליבנו. אם הכלוב נפתח בכוח הרצון, אין צורך לעזור לנשמה לפרוץ לחופשי ולמצוא קשר עם בוראה.

המתנה הנפלאה ביותר בה זכיתי היא מתנת השיבה לאני הפנימי שלי והידיעה שאני מלאה בחיים.

מאמרים נבחרים

1 2 3 576

Donnez du pouvoir à votre voyage juif

Inscrivez-vous à l'e-mail hebdomadaire d'Aish.com

Error: Contact form not found.

הצטרפו לניוזלטר השבועי

linkedin facebook pinterest youtube rss twitter instagram facebook-blank rss-blank linkedin-blank pinterest youtube twitter instagram דילוג לתוכן