רשימת תפוצה
האתר בעבודות תחזוקה מצטערים על אי הנוחות הזמנית, נשוב בקרוב!

צמיחה אישית

להודות לאיש הזבל

ל׳ באדר א׳ ה׳תשע״א ל׳ באדר א׳ ה׳תשע״א 06/03/2011 | מאת הרב יונתן גולדסון

לזרוע זרעים של חסד והכרת תודה.

לפני כמה שנים, כשאשתי עדיין הייתה עקרת בית, סדר היום שלה היה מורכב ברובו מחיפוש אחר עיסוקים חדשים לבן השנתיים שלנו ולאחותו בת הששה חודשים. בוקר הרה גורל אחד, שילוב מיוחד של ייאוש והארה העלה על שפתיה של אשתי, שצפתה מבעד לחלון המטבח, את הקריאה: "איציק, האיש של הזבל בא!" הבן שלנו התמלא התלהבות בן רגע, ורץ אל דלת השירות בצווחה שלא הייתה שונה מקול חריקת בלמים של משאית גדולה.

אני בטוח שמעולם, אף אדם בשכונה שלנו, לא גילה כזאת התלהבות לבואה של משאית הזבל. פועלי התברואה אינם זוכים בדרך כלל להערכה מיוחדת בשל מעמדם החברתי. וחוץ מזה, אני לא מאמין שגם לי היה מעמד נעים במיוחד, אם העבודה שלי הייתה לאסוף את הזבל של אנשים אחרים.

בעוד שמשאיות הזבל בעלות הזרועות האוטומטיות מהוות עדות ברורה לעולם המכני בו אנו חיים, הן גם מהוות מקור הנאה מרתק לילדינו, כשהן מתנהלות בכבדות במסלוליהן הקבועים. ובעוד בני מדדה את דרכו אל החנייה, אשתי קראה אחריו: "איציק, תגיד לפועלים של הזבל תודה שהם לוקחים את האשפה שלנו".

הם פשוט עמדו קפואים במשאית, ונעצו מבט תמה בילד היחף, שמריע לעבודתם

ודאי שעשע את פועלי הניקיון לראות ילד זעיר שמנופף את ידיו לכל עבר כמו חולץ פקקים וצועק, "תו-דה, תו-דה!", אולם כל אחד מאיתנו חפץ לזכות בהכרה, ויתכן מאוד, שמשרתי ציבור נעלמים אלה חלפו באותם רחובות במשך חודשים או שנים, כמעט בלי לזכות בשום סימן של הכרת תודה על עמלם. ובאותה הפעם, הם פשוט עמדו קפואים במשאית, ונעצו מבט תמה בילד היחף בטיטול, שמריע לעבודתם.

קבלת הפנים לעובדי משאית הזבל הפכה לריטואל קבוע. בכל יום רביעי בבוקר, הבן שלנו היה ממתין להם בקוצר רוח נלהב, ליד חלון המטבח. בחופש הגדול, אחיו בן ה-5 ואחותו בת ה-7 היו עומדים לצידו, מנפנפים גם הם ומשגרים מילות תודה, אבל בלי אותה להיטות מתלהבת ושופעת של איציק. עם תחילתה של שנת הלימודים, שוב עמד שם איציק לבדו, כולו חיוכים וברכות, ממתין ליד החנייה להרעיף ברכות ואיחולים על משרתי הציבור הנאמנים.

בתוך מספר שבועות, הפועלים עברו שינוי בולט, הם היו מגיעים לבית שלנו בעיניים נוצצות, חיוכים לבני שיניים, וצעקות משלהם: "מ'ניינים בחורצ'יק? איך ת'מרגיש?" נראה שזרעיהם של כמה רגעי בידור קצרים לילד קטן, צמחו לנקודת השיא השבועית עבור מספר פועלים עמלים. העולם הפך להיות מקום טוב יותר בזכות רצונו הטוב והפשוט של ילד קטן.

בסופו של דבר, ימי רביעי חזרו לשגרה, כשאיציק עזב את הבית לטובת גן הילדים, ופועלי הניקיון חזרו לעבודתם הבלתי נלאית. במשך זמן מה, אשתי ואני היינו מזכירים בעצב כמה פשוט היה לילד קטן ולא בולט להאיר את פינתו הזעירה בעולם, לדחות את הסקפטיות, הציניות וההתכנסות העצמית של המבוגרים. אבל אפילו כשגלשנו חזרה לשגרה היומיומית שלנו, השתדלנו לא לשכוח מכל וכל את ההתנסות הזאת.

התנא הגדול שמאי, המוכר לנו בעיקר בגישתו הקשוחה והבלתי מתפשרת להלכה היהודית, הוא שלימד את תלמידיו גם לקבל "כל אדם בסבר פנים יפות". כולנו רוצים שיכירו בנו בתור בני אדם. כולנו יודעים כיצד חיוך קטן מאדם לא מוכר יכול לשנות לנו את כל היום. ובכל זאת, כמה פעמים אנחנו מחכים שהזולת יחייך ראשון, למרות שהשקעה כל כך קטנה יכולה להניב תשואה חסרת כל פרופורציה למאמץ ולכוח שנדרש.

שיעור פשוט זה בחסד ובהכרת תודה, הוא דבר שכל כך קל ללמוד וללמד אך באותה המידה גם קל לשכוח. אבל אם הוא ניטע עמוק מספיק בילדים הקטנים, אם נותנים לשורשים סיכויים להתחזק ולהעמיק, אז – כמו גן רב שנתי שנגזם לפני בוא הקרה – הוא יכול להעלות שוב את ניצניו, ולפרוץ במלוא פריחתו ויופיו של חיוך בוגר אל העולם.

מאמרים נבחרים

1 2 3 576

Donnez du pouvoir à votre voyage juif

Inscrivez-vous à l'e-mail hebdomadaire d'Aish.com

Error: Contact form not found.

הצטרפו לניוזלטר השבועי

linkedin facebook pinterest youtube rss twitter instagram facebook-blank rss-blank linkedin-blank pinterest youtube twitter instagram דילוג לתוכן