רשימת תפוצה
האתר בעבודות תחזוקה מצטערים על אי הנוחות הזמנית, נשוב בקרוב!

צמיחה אישית

מסר בשמים: כשהלא יאמן קורה

י״ב באלול ה׳תש״ע י״ב באלול ה׳תש״ע 22/08/2010 | מאת יעל מרמלשטיין

מסרים רוחניים מקיפים אותנו מכל עבר; כל שעלינו לעשות הוא להושיט יד ולקטוף אותם מהעץ.

אני לא זוכרת הרבה מימי ילדותי הצבועים בצבעי מים מעורפלים, אבל אין ספק שהיום ההוא נחרט עמוק בזיכרוני.

"היום ההמראה של מעבורת החלל צ'לנג'ר בקייפ קאנאווארל", בישר אבי בהתרגשות, ואנחנו נאנחנו. היינו בטיול מלהיב לדיסני-וורלד, טיול שכל המשפחה ציפתה וייחלה לו במשך שנים. זה היה שבוע בו טבלנו בעולם אגדות ללא גבול ומידה. בעינינו – שלוש אחיות, שאני בת ה-12 הגדולה מכולן – לא היה שום פיתוי מיוחד במרכז החלל. אבל אבא היה מאז ומתמיד מחנך נהדר, אפילו בחופשה.

"בסדר בנות!" אמרו ההורים שלנו בהתלהבות. "נוסעים למרכז החלל של קנדי!" נסענו באוטוסטראדה ארוכה מוקפת בשדות צהובים, והתאריך היה 28 בינואר 1986.

"מוכנים להמראה?" שאל קול דרך המיקרופון.

"בהחלט", ענה אחד מהאסטרונאוטים במערכת ההגברה שהוצבה ליד הצופים.

עמדתי על שפת המים והאזנתי לקולותיהם של האסטרונאוטים, שלחתי מבטים אל שמי האינסוף, ודמיינתי כיצד אני טסה דרך החלל בחללית... הצטמררתי.

"משגרי טיל מוכנים?"

"עבור."

תהיתי איזה מהקולות שייך לכריסטה מקאוליף

תהיתי איזה מהקולות שייך לאסטרונאוטית כריסטה מקאוליף. קראתי עליה כל דבר שפורסם בעיתונים. היא הייתה אמורה להיות המורה הראשונה בחלל. ראינו תמונות מאימוניה, מרחפת בתא כבידה. מתחתי את צווארי כדי לראות אם אוכל להבחין בבני משפחתה, אבל אפילו עמידה על קצות אצבעותיי לא הועילה. יכולתי לראות רק את ספינת החלל, ענקית ובודדה על אי קטן באמצע המים.

"1-2-3-4-5-6-7-8-9-10" המים היו כחולים והשמים אפילו כחולים יותר כשהמעבורת המריאה, מותירה אחריה עשן שנראה כמו ענני כבשה רכים. הקהל הריע. אבא שלי חייך ומחא כפיים כשהוא מקשיב באוזניות לשידורי הרדיו. ראיתי הבזק כתום בצידה הימני של הספינה.

"מה זה היה?" שאלתי את אבי בעצבנות.

"רק טיל שיגור שנפרד", ענה אבי ברוגע.

ואז היה הבזק כתום נוסף, שתי נוצות עשן התקשתו באוויר כמו שני עלי כותרת, ואז... לא כלום.

"מה קרה?" שאלתי. אבא שלי שיחק בעצבנות ברדיו שלו, וכולם מסביב התחילו לדבר בקולות מהוסים, מצביעים, תמהים.

"נראה שיש בעיה", אמר אבי. הוא הביט באמי ולחץ את ידי.

"לא יכול להיות!" שמעתי אישה אחת אומרת. "לא, לא יתכן. בטח יש כאן טעות." אבל הלא ייאמן קרה. הצ'לנג'ר התפוצצה, יחד עם שבעת האסטרונאוטים שבתוכה.

הבטתי למעלה, האהלתי על עיניי, ציפיתי לראות סימן חיים, אבל כל שיכולתי לראות היו פסי עשן מדובללים שצונחים אט-אט, כמו נפץ שזה עתה התפוצץ. פי התכווץ באימה כשדמיינתי את המורה כריסטה מקאוליף צפה בשמים חסרי הכבידה.

"הרסיסים עלולים ליפול עלינו?" שאלתי, כשאני תוהה ביני לבין עצמי איפה נמצאים האסטרונאוטים עכשיו.

הקהל התפזר בבליל קולות עצובים, חלק מהאנשים בכו, ואחרים נשענו זה על זה לתמיכה.

"מה קרה?" שאלו האחיות שלי.

"דבר עצוב מאוד קרה, חמודות", ענה אבי. הרעפנו שאלות על ההורים שלנו, אבל מה הם יכלו לומר? בסופו של דבר, חזרנו למכונית השכורה.

"בואו בנות", אמר אבא בהתלהבות מעושה. "נוסעים לדיסני-וורלד".

אחיותיי בנות השש והשבע, יכלו לעבור בקלות רבה לענייניהן. אני ישבתי במושב האחורי, מחזיקה חזק בבטן שלי שהתכווצה והתרפתה שוב ושוב. רק עכשיו שמעתי את הקולות שלהם ברדיו, חשבתי. איך זה יכול היה לקרות?

אני עדיין זוכרת את איך הסתובבתי בדיסני-וורלד כמו בתוך טראנס, ראיתי אשכולות של אנשים לוקחים שערות סבתא ורודות, כשאני עצמי חוזרת זה עתה מבור אפל בהיסטוריה, לא כל כך רחוק משם. איך שאלתי את עצמי, אנשים מסוגלים להמשיך הלאה בכזאת קלות? איך הם מסוגלים לחייך ולצחוק מול דבר נוראי כל כך?

הסברתי לעצמי שלאנשים האלה לא היו קרובים על המעבורת, ושהם לא היו שם ולא ראו בעיניהם את ההתפוצצות. אותם לא רדפו קולותיהם השמחים של האסטרונאוטים, כמה רגעים לפני מותם, כמו שהם רדפו אותי. ולכן אולי השכחה שלהם מוצדקת.

אבל היה כאן משהו עמוק יותר.

כשבני ישראל יצאו ממצרים, והמצרים טבעו מאחוריהם בים, המלאכים נשאו קולם ושרו לפני אלוקים. המדרש אומר שה' נזף בהם על התנהגותם: "מעשי ידי טובעים בים ואתם אומרים שירה?!"

חלק קטן בתוכנו צריך לתהות, "מה זה אומר לגביי?"

אסונות אינם מתרחשים בתוך ריק. הם משפיעים על כולנו. אם היינו עדים לסבלם של יצירי כפיו של אלוקים, איזה חלק קטן בתוכנו אמור להירתע מהתזזיתיות העליזה בדיסני-וורלד, במרחק כמה קילומטרים משם. איזה חלק קטן בתוכנו צריך לתהות, "מה זה אומר לגביי?"

ואני בת ה-12 נסעתי ב'פנטזיית פיטר פן' ושאלתי את עצמי, למה ראיתי כל כך מקרוב את האסון הזה? מה אני אמורה לקחת מההתנסות הזאת? בגלל שהייתי שם, אני בטח חייבת להגיב ביותר מרגע קטן של דומיה. זאת הייתה מחשבה מטרידה מאוד, מכיוון שלא היה לי שום מושג מה לעשות.

החיים בעולם הזה הם ניסיון רב שכבתי, כל ניסיון גשמי משקף מסר רוחני מקביל. מסרים רוחניים מקיפים אותנו מכל עבר; כל שעלינו לעשות הוא להושיט יד ולקטוף אותם מהעץ.

אבל לפעמים אנחנו יותר מדי שקועים בדיסני-וורלד של החיים, ואין לנו זמן לשים לב לאיתותים. הרבנית ציפורה הלר אומרת שלעתים קרובות אנחנו סובלים מתסמונת ה"אפשר לקבל את המלח". ציירו בדמיונכם שולחן ערוך לארוחה:

"יכולים להאמין מה שקרה עם הפצצה בבית הספר בשכונה?"

"כן. שמעתי את הפיצוץ עד לכאן. מדהים שאף אחד לא היה בבית הספר באותו רגע. עוד חמש דקות וזה היה אסון נוראי."

"פסס... באמת נורא. אפשר לקבל את המלח בבקשה?"

'אפשר לקבל את המלח' – ככה בדיוק אנחנו מעבירים אחריות לגבי צמיחה רוחנית.

אבל מה אם נחליט להתקדם צעד אחד קדימה?

היינו עדים לדבר מעורר, קשה, נוראי – ויש בזה מסר עבורנו. אולי אנחנו צריכים יותר להודות על חיינו? אולי אנחנו צריכים יותר להעריך את האנשים הסובבים אותנו? אולי יש בנו שינוי שמתחנן להיעשות?

הדרך בה אנו מגיבים לדבר הגדול שקורה בעולם שסביבנו, מעידה בצורה ברורה מי אנחנו באמת.

אסון הצ'לנג'ר היה הצעד הראשון שלי בהבנת ארעיותם של החיים. אמנם היה לי קשה וכואב להפנים את הנושא הזה, אבל הוא גם היווה את ראשיתו של החיפוש שהוביל אותי לאמונה עמוקה יותר. לא יכולתי להוציא את המחשבות האלה מהראש, ואני שמחה שלא עשיתי זאת.

כשהעולם סביבנו נראה כתוהו ובוהו, בואו נפקח את עינינו לרווחה. אולי נבחין בכתובת על הקיר, שמיועדת במיוחד עבורנו. אחרי הכל, החיים מלאי טעם גם בלי המלח.

מאמרים נבחרים

1 2 3 576

Donnez du pouvoir à votre voyage juif

Inscrivez-vous à l'e-mail hebdomadaire d'Aish.com

Error: Contact form not found.

הצטרפו לניוזלטר השבועי

linkedin facebook pinterest youtube rss twitter instagram facebook-blank rss-blank linkedin-blank pinterest youtube twitter instagram דילוג לתוכן