על פרשת השבוע (אמור), כותב הרב יוסף חיים, מקובל מן המאה הקודמת, שהאות א' של המילה אמור, היא סוד החכמה. והוא ממשיך ומצטט את ספר קהלת "החכמה תחיה את בעליה". היהדות נותנת משקל גדול לנושא החכמה. גדולי ישראל לאורך הדורות לא נודעו בזכות המראה או גודל השרירים שלהם, אלא בעיקר בזכות החכמה שלהם והמידות הטובות שלהם.

המילה חכמה מתחלקת ל "כח מה". המילה "מה" בגימטריה היא 45 שזה גם הגימטריה של המילה "אדם". כלומר חכמה היא כח חיוני של האדם. ניתן לראות זאת בפשטות הפיזית, ככל שלאדם יש יותר ידע וחכמה, הוא ידע לשמור על תזונה נכונה, להיזהר מדברים מסוכנים, לנהל מערכות יחסים בריאות, להתפרנס בכבוד, לשמור על בריאותו ולהתנהל בצורה שתאריך את חייו.

גם ברמה הרוחנית, חכמה מובילה לחדוות חיים ושמחה מעבר לעונג שבהנאה גשמית. חכמה מעלה ברמת המודעות, באינטואיציה, ביכולת להתמודד עם בעיות, עוזרת בהבנת המציאות ובלקיחת דברים בפרופורציות.

כמובן שחכמה לבדה לא מספיקה, וכאן בא הרב יוסף חיים ואומר שמילה "מור" שבמילה "אמור" מייצגת את החסד. (על פי דברי האר"י הקדוש*, מור, שהוא אחד מסממני הקטורת מבטא את ספירת החסד בעוד שהאחרים, כמו שיבולת נרד, כרכום, קינמון ועוד מסמלים ספירות אחרות כמו יסוד, מלכות, גבורה וכו').

כלומר הסוד הוא בשילוב של חכמה וחסדים, ממש כמו בשילוב שנתנו לנו כדוגמה גדולי ישראל שהיו ידועים בחכמה שלהם, במידות הטובות ובנתינה שלהם. על מנת שלחכמה שלנו תהיה ערך, עלינו לתת ולהשפיע לאחר.

הרבה מהסבל היום נגרם מהעדר חכמה, למרות הידע האינסופי שזמין לנו בקצות אצבעותינו. אנשים חולים במחלות הנובעות מתזונה לקויה, אנשים מעשנים ולקחים כימיקלים בלי לדעת את ההשפעות שלהם, ילדים גדלים עם חסכים כיוון שהוריהם לא למדו עקרונות חשובים בגידול ילדים, אנשים נמצאים בדיכאון בגלל חוסר ידע על הדרכים להגיע לאושר, ואפילו ברמה המדינית, מדינת ישראל סובלת בגלל בורות בעולם לגבי המצב בישראל.

הבעיה מחמירה כשאנחנו חיים בתרבות שמקדשת את ה"שואו" ואת הדרמה. לכן נעדיף תוכניות בישול, תוכניות ריאליטי, חדשות דרמטיות ושליליות, סרטים והצגות על פני רכישת ידע.

אם נקדיש קצת יותר זמן ללימוד, על כל רבדיו, קצת יותר זמן לחשיבה וניתוח וצבירת ידע, הדברים ישפיעו לטובה על חיינו. כך גם אולי נוכל לשמש דוגמה לילדינו. אם חיי ילדינו חשובים לנו מעבר לחוויות שלהם המתועדות בפייסבוק, עלינו לחשוב אילו ערכים אנחנו רוצים לעודד אצלם. האם אנחנו רוצים לעודד אצלם צבירת ידע וחכמה ועשיית מעשים טובים, או שאנחנו משדרים להם את קדושת המראה חיצוני, סיפוק מיידי של רצונות, וקדושת ההנאה המיידית?

על מנת לשפר את רמת השיח בארצנו ובעולם, להוסיף ולשפר את החיים בעולם, אנחנו חייבים להעלות את הדגש על צבירת החכמה, ולא רק בקבוצות עילית למרות עשיית כסף, אלא כערך לאומי חברתי. 

האר"י ז"ל בס' שער הכוונות (דרושי תפלת השחר דרוש ג) *