רשימת תפוצה
האתר בעבודות תחזוקה מצטערים על אי הנוחות הזמנית, נשוב בקרוב!

מעגל החיים

חודש טבת: תרגום לוקה בחסר

כ״ט בכסלו ה׳תשס״ח כ״ט בכסלו ה׳תשס״ח 09/12/2007 | מאת הרבנית ציפורה הלר

חודש טבת הוא זמן הגדרה מחדש בו ניתן לגלות מי אנו באמת ומי אנו רוצים להיות.

בחודש טבת התרחשו אירועים שהטילו צל כבד על ההיסטוריה היהודית.

בח' בטבת הושלם תרגום התורה ליוונית שהוזמן על ידי המלך תלמַי. השליט המצרי היה מודע היטב למורכבותה של מלאכה זו. הוא כינס שבעים מלומדים שיתרגמו אך ורק את הטקסט הכתוב. הוא קיווה שהדבר יאפשר ליוונים להבין באופן מילולי את התורה, ויותר מזה, יספק להם הצצה מסוימת אל מה שהאל העביר ליהודים בהר סיני.

התוצאה נחשבה לאסון. מדוע? האם הדבר נובע מעצם מהותו של תרגום? מדוע האמת שבתורה היא בלתי נגישה כל כך? מה ההבדל בין תרגום השבעים (הספטואגינטה בלעז) לבין תרגומים מודרניים ונפוצים מאוד בהם משתמשים יהודיים דוברי שפות זרות מדי יום ביומו? התשובה היא, שתלמי המלך רצה לְיַוֵן את התורה. הוא רצה שעותק של התורה ישכון בספרייה שלו, יחד עם קלאסיקות אחרות של תקופתו.  לא היה מובן לו מדוע מסמך שנתן לנו האל וכזה שנכתב בידי אדם יקבלו יחס שונה.

תלמי המלך רצה להפוך את התורה לנגישה לכולם, באמצעות הקטנתה כך שתתאים למגבלות המוח האנושי.

מטרת התורה היא להציג בפנינו דרך חיים, כזו שתשנה אותנו ותיקח אותנו למקומות לא ידועים, אל נצחיותו של האלוהים. מטרתן של יצירות אחרות, אנושיות, היא להעניק לנו תובנות חדשות לגבי עצמנו ולגבי העולם. הסוג האחד עוסק בבני אדם ובעולמם, והסוג השני - בעולם שנמצא הרחק מעבר ליכולת התפיסה האנושית המוגבלת. מתרגמי התורה של ימינו רוצים לאפשר לקוראים לַחוות את התורה על ידי העצמתם של הקוראים והרחבת הבנתם; ואילו תלמי המלך רצה להפוך את התורה לנגישה לכולם, באמצעות הקטנתה כך שתתאים למגבלות המוח האנושי.

זו היתה טרגדיה. למעשה, חז"ל משווים תרגום זה לחטא עגל הזהב. כשבני ישראל חשבו שמשה רבנו הלך לבלי שוב, הם החליטו שהרעיון לפגוש בהר סיני אל שאי אפשר לדעת אותו, היה גדול עליהם – ולכן עשו אל לעצמם. זה היה אל שהתאים לרפרטואר הסמלים הדתיים המוכרים להם. הם הקטינו את אלוקים, בדיוק כשהייתה להם הזדמנות לצעוד אל הבלתי ידוע באמונה טהורה ולהפוך לעם גדול הרבה יותר ממה שהיו יכולים להיות בכל זמן אחר.

ט' בטבת

התשיעי בטבת הוא יום מותם של עזרא ונחמיה, המנהיגים הרוחניים של שיבת ציון מגלות בבל, אירוע שמסמן את תחילת התחיה היהודית. גלות בבל אירעה כשהיהודים הוגלו בכוח ממולדתם, שבה חיו 850 שנה, לבבל. הם נשארו בבבל במשך שבעים שנה. בתקופה זו כבשו הפרסים את בבל, והיוונים, בתורם, כבשו את הפרסים.

נראה היה שטראומת הגירוש, והנטיה להתערות בקרב בני העם הכובש, המסמלים הצלחה וניצחון - חתמה את גורלנו להפוך לעוד קבוצה אנונימית וחסרת זהות לאומית. עזרא ונחמיה הפכו תהליך זה על פניו, והפיחו רוח חיים, פשוטו כמשמעו, בתחושת הלאומיות שלנו. הם הצליחו מעל ומעבר לכל דמיון. בסיועו של כורש מלך פרס, היה חלום השיבה למציאות.

בניגוד לשיבה העכשווית לישראל, על שיבת-ציון-של-אז לא העיבה מחלוקת רוחנית. עזרא הצליח להשיג מה שאף מנהיג בהיסטוריה היהודית, כולל משה, לא הצליח. הוא השפיע על אנשיו לחזור לארץ – ובה בעת, גם לאלוקים. אכן, היה זה עידן חדש. אך עם מותם, תם אותו עידן, והצעד הבא היה מהוסס יותר משהיה בתקופתם. תקופת הבית השני כולה הייתה תקופה שבה התרחש כרסום איטי בזהותנו. היו בה רגעים יפים ודמויות בלתי נשכחות. על אף כל זאת, משהו היה חסר: הראיה הבהירה של החזון שלפנינו.

הקלישאה אומרת שאין אדם שאין לו תחליף. זהו שקר. בעצם, ההפך הוא הנכון: אין אדם שיש לו תחליף. אין דבר שמחדד עובדה זו יותר מההתדרדרות שחלה בעם לאחר מות מנהיגיו.

עֲשָׂרָה בטבת

עשרה בטבת הוא יום שבו אנו מציינים "התחלה חדשה" מפוקפקת ביותר, כזו שחותמה עדיין ניכר בזהותנו הלאומית. היה זה היום שבו החלו לפעול הכוחות שהובילו לַגָלוּת, ואחריה לכל הגלויות. באופן מוזר, יהודים רבים מגדירים את הקשר שלהם ליהדות כרצף האסונות ששיאו בשואה. אנו עוצמים את עינינו מול הזוועות כששומעים סיפורי שואה. סיפור הרדיפה הזה של עמנו החל בי' בטבת.

מה בדיוק קרה? הבבלים (שאליהם התייחסנו קודם לכן, כשדנו בט' בטבת) הקיפו את ירושלים, והחלו במצור שנמשך שלוש שנים. מצור זה הסתיים בחורבן בית המקדש, ובתחילתה של גלות שמעולם לא הסתיימה. אפילו בתקופת עזרא, שבה היינו קרובים מכל לגאולה לאומית, רוב היהודים לא שבו הביתה. החיים בבבל, פרס, יוון וכל השאר היו נוחים בעינינו, מתקבלים על הדעת, והגרוע מכול - נורמליים.

חז"ל קבעו יום צום בעשרה בטבת. הצום אמור להיות זמן לבדיקה: האם עלינו לחיות את ההיסטוריה כנוסעים פסיביים, המתבוננים מבעד לחלון בעודנו נלקחים אל מקומות לא ידועים, או שאולי כדאי לנו לעשות משהו כדי לקבוע לאן פנינו מועדות. היום, יותר מתמיד, כל הדלתות פתוחות. בעיני אנשים רבים, ליברליזם ויהדות הם מושגים נרדפים. זאת משום שבמרוצת האירועים הותאמו חלקים מסוימים של התורה לתבנית החשיבה הניאו-יוונית. מאז תרגום השבעים "תורגמה" היהדות שוב ושוב, כדי שמשמעותה תהיה קלה לעיכול עבור ממשיכי דרכו של תלמי המלך.

דרך נוספת בה אנו יכולים לבחור היא ריקבון מוסרי, כזה שמטשטש את הקו המפריד בינינו לבין מי שקמים עלינו להשמידנו. דרך זו הובילה לחורבן שני בתי המקדש, לגירוש מאדמתנו, וְלַשנאה חסרת הפשר כלפינו, כאשר אומות העולם פונות נגדנו – מה שמתרחש כאשר אנחנו מנסים לדמות להן יותר מדי.

קיימת כמובן אפשרות שלישית. אנו יכולים לבחור בחידוש מחויבותנו למורשת עזרא ונחמיה.

טבת הוא זמן לשִׁיבָה ולמציאת הגדרה מחודשת. הלוואי שנדע להיעזר בכוחו של חודש זה כדי לגלות מי אנו באמת ומי אנו רוצים להיות. זהו המפתח לגאולה אישית, שבבוא העת יהפוך לַמַפתח לִגְאולה לאומית.

מאמרים נבחרים

Donnez du pouvoir à votre voyage juif

Inscrivez-vous à l'e-mail hebdomadaire d'Aish.com

Error: Contact form not found.

הצטרפו לניוזלטר השבועי

linkedin facebook pinterest youtube rss twitter instagram facebook-blank rss-blank linkedin-blank pinterest youtube twitter instagram דילוג לתוכן