לחצו כאן כדי לעבור לתחילת המאמר
הצטרפו לניוזלטר השבועי

לקבלת עדכונים באימייל




אם יש משהו שאפשר לעזור...

אם יש משהו שאפשר לעזור...

במציאות חיינו אנו פוגשים לא אחת, אנשים שחוו צער ואובדן. ליחס התומך שלנו כושר ריפוי והחלמה. כיצד עושים זאת?

מאת רבקה ברם פלדבאום

לאחר אינספור שיחות עם אנשים שחוו אבדן, ובהיותי אחת מאלה, מצאתי לנכון לפרסם קובץ עצות, העוסק במצבי אובדן, התמודדות עם האבל ודרכי התמיכה המתאימות. אני מקווה שקובץ זה ישפוך מעט אור על המציאות הקשה בתוכה אנו נדרשים לתפקד ועל הצורך שלנו בתמיכה ובאהדה. ברצוני להדגיש, שלא כל האנשים שחוו אבדן חושבים, מרגישים או מתנהגים באותו אופן, לכן תהיה זו טעות להניח, שכל הכתוב כאן נכון לגבי כולם.

שמירה על פרטיות

הגילוי שאחד מבני המשפחה חולה במחלה ממארת הוא ללא ספק טראומה עצומה לכל הנוגעים בדבר. לוקח לאדם מספר שבועות להבין מה קורה, לדעת מה לומר לילדים (צעירים או בוגרים) וללמוד איך להמשיך בחיי היומיום, השרויים מעתה בצלן של בשורות איומות.

כדי לסבך את המצב עוד יותר, על אותם אנשים להתמודד במקביל עם טיפולים רפואיים, אשפוזים ותופעות לוואי לתרופות חדשות. כל אחד מהמצבים הללו בפני עצמו עשוי להיות קשה מנשוא.

מסיבה זו זקוקות המשפחות לפרטיותן. עליהן ללמוד את השינויים שעליהן לערוך בחייהן ולהחליט מהי דרך הפעולה הטובה ביותר, להתמודדות עם המחלה וכל הנלווה אליה.

אחת ההחלטות הראשונות שעל המשפחה לקבל, היא למי לספר ולמי לא. הקבוצה הנבחרת הזאת תהווה את גרעין התמיכה. לכן יש לבחור רק באנשים שיודעים לתמוך, כאלה שבאמת ובתמים מבקשים את טובת המשפחה.

אם עדיין צפויות לחולה עוד מספר שנים לחיות, ייתכן והמשפחה לא תרצה לספר מיד 'לכל העולם' על המחלה. מאידך, אם הרופאים נתנו לו חודשים ספורים בלבד, המשפחה עשויה לרצות ליידע את כולם במהירות, על מנת ליהנות מהתמיכה ומתפילותיהם של הסובבים. יחד עם זאת, ייתכן והמשפחה תעדיף לשמור על פרטיותה עד לרגע האחרון. ההחלטה הזאת היא אישית ופרטית מאוד.

 

כאשר אתם מנסים לעזור לאדם השרוי במצב כזה – תנו לו תמיכה, אל תפלשו לחייו.

 

תמיד יימצאו אנשים שייעלבו מכך שלא סיפרו להם על המחלה בשלב מוקדם יותר. אסור לקחת את הפגיעה שלהם בחשבון. הדבר החשוב הוא, שהמשפחה, במגבלות הטיפול בבן המשפחה החולה, תנסה להמשיך לקיים אורח חיים שגרתי ופרודוקטיבי עד כמה שניתן. הצרכים שלהם נמצאים בעדיפות ראשונה כרגע.

הקו המנחה, כאשר אתם מנסים לעזור לאדם השרוי במצב כזה – תנו לו תמיכה, אל תפלשו לחייו. זו ההנחיה החשובה ביותר שאפשר לתת.

זה נפלא כשאדם יכול לפנות זמן בשביל חבר או בן משפחה, שנמצא במשבר. חבר רגוע ותומך יכול להרגיע את הסערה הרגשית או הפיזית המשתוללת בלבו ובגופו של האדם הסובל. אבל אותם חברים חייבים לזכור, שגם לחברויות קרובות ישנם גבולות. אל תחצו את הגבול ותהפכו מחבר אכפתי לחבר כפייתי.

אנשים יבואו אליכם כאשר יהיה להם צורך לדבר, אם ירגישו שניתן לבטוח בכם, כלומר, אם יאמינו שלא תספרו לאחרים את סודותיהם. הם יפנו אליכם, אם יאמינו שבאמת תהיו מעונינים להקשיב לפחדים ולחששות שלהם, ואם יהיו בטוחים, שלעולם לא תנסו ללחוץ עליהם ולהוציא מהם יותר מידע ממה שהם מוכנים לתת.

"להיות" בשביל מישהו, אין פירושו שעליכם לדעת על כל פרט שקורה בחייו של אותו אדם. זוהי לא חברות אמת. ישנם דברים שכואב מדי לדבר עליהם, ואם קורה שמישהו בוטח בכם ומספר לכם משהו אישי מאוד, אל תניחו באופן אוטומטי שהוא ירצה להמשיך לדבר על הנושא גם בעתיד. תנו לו לנתב את השיחה אל המקומות הנוחים לו, ומובן שכל מה שנאמר בארבע עיניים, אסור להעביר לאף אדם אחר.

בנוסף, אם נראה שהמשפחה מהססת לפנות לרופא שהמלצתם עליו, אל תבקשו מהם הסבר. אולי הם לא מסתדרים עם אותו רופא, או אולי הם שמעו עליו מידע סותר, שאינם רוצים לשתף אתכם בו. ההחלטה היא שלהם, אבל אתם יכולים להיות בטוחים, שהם יחפשו בכל קצות תבל את המקום הטוב ביותר עבור אותו בן משפחה חולה.

מתן מידע שימושי

כאשר מתפשטת השמועה שמישהו חולה, לעתים קרובות המשפחה מוצפת בעצות מחברים ובני משפחה. העצות והמידע שניתן להציע יכולים להיות שימושיים במספר תחומים:

  • מיהם הרופאים הנחשבים לטובים ביותר, לטיפול במחלה המסוימת, והיכן הם עובדים?

  • מהם בתי החולים הטובים ביותר לסוג המחלה המסוים?

  • מה בדיוק מכסה הביטוח הרפואי – הממשלתי והפרטי, אם יש כזה – בכל הנוגע לטיפולים, אשפוז ותרופות?

  • היכן אפשר לגייס כספים לטיפול, במקרה הצורך?

  • היכן ניתן למצוא פסיכולוג טוב, שיעזור להם או לילדיהם להתמודד עם המשבר הנורא?

חשוב לזכור, כי יש לבדוק היטב את מהימנותו של המידע, עוד בטרם תספקו אותו.

מידע כזה ניתן לחפש באינטרנט. לעתים מספיק לחפש במנוע חיפוש לפי שם המחלה. ייתכן וייקח שעות ארוכות, או אפילו ימים, לעיין ולמיין את כמות המידע שיימצא ולמשפחה לא יהיה את הזמן הדרוש להקדיש לכך. ליקוט המידע, לגבי המשאבים העומדים לרשות המשפחה, יכול להוות עבורה עזרה עצומה.

אבל את המחקר הזה כדאי לערוך, אך ורק אם ברור לכם שהמשפחה תקבל אותו בברכה. אם הם חשים בטוחים בכישורים, בידע הרפואי ובטיפול שמספק הרופא שלהם, אין צורך לחפש דרכי טיפול אחרות.

בשום פנים ואופן אל לכם לערער על ההחלטות שלהם. אם הם חשים שהטיפול הרפואי שהם מקבלים הוא הנכון והטוב ביותר עבורם, די בכך. אם ידוע לכם על רופא טוב במיוחד בתחום, או ששמעתם על בית חולים מסוים, בזכות הטיפולים המוצלחים שהוא מעניק, אתם יכולים פשוט להעביר את המידע הזה למשפחה ולהניח לעניין.

אופן העברת המידע גם הוא חשוב. תרשמו אותו, או תדפיסו באופן מסודר ותדאגו שיגיע ליעדו. השתדלו להימנע מלהפציץ את בני המשפחה במידע, כשאתם פוגשים אותם במקרה במכולת. סביר להניח, שבדיוק באותו רגע הם לא יוכלו להתרכז בדבריכם.

העובדה שהמידע שהנכם מעונינים להעביר, ברור וקריא, תקל עליהם בקליטתו כשיעיינו בו בביתם. רעיון מוצלח הוא, לרכז את המידע בתוך מחברת חדשה בעלת כיסים על הכריכות, לצורך מידע נוסף. תאמינו לי, הם יהיו אסירי תודה על מידע המוגש בצורה כזאת.

אל תשכחו, שמשפחה עשויה לבחור לטפל במצב באופן שונה מזה שאתם מוצאים לנכון. אין לכם כל סיבה להיפגע אם הם יחליטו שלא לפעול על פי המלצתכם. הם עדיין יעריכו מאוד את כוונותיכם הטובות ואת העבודה המאומצת שהשקעתם.

אובדן בן הזוג

אובדן בן הזוג באופן פתאומי או לאחר מחלה ממושכת, שניהם אירועים קשים מאוד. יחד עם זאת, קיים הבדל מהותי ביניהם, בכל הקשור לכושר הסתגלותו של בן הזוג הנותר, לנסיבות החיים החדשות.

אובדן לאחר מחלה ממושכת

אישה שאיבדה את בעלה לאחר שנים רבות של טיפול מסור במחלתו, זכתה להיכנס בהדרגה לתפקיד הדומיננטי בין שניהם. עם הזמן היא לקחה על עצמה את רוב מטלות הבית – תשלום החשבונות, תחזוקת הבית והמכונית והטיפול בילדים. כשהגיעה העת ובעלה נפטר, היא כבר ידעה להסתדר.

 

התשישות הרגשית והגופנית עלולות להכות בה במהירות ובהפתעה.

 

יחד עם זאת מוכרחים להבין, שעל אף היותה הנושאת-בעול העיקרית בשנים האחרונות, עדיין עליה להסתגל למציאות לא פשוטה עם פטירת בעלה. בחייו, על אף שהוא לא עזר בבית מהבחינה הפיזית, עדיין היה באפשרותו לתמוך בה מהבחינה הרגשית ולהיות מעורב. אך כאשר הבעל נפטר, על האישה להתרגל לחיות לבדה בכל המובנים.

עם סיום ה"שבעה", אחת הבעיות העיקריות שאלמנה מסוג זה תצטרך להתמודד עמה, היא בעיית התשישות לשמה. השנים בהן הייתה המטפלת העיקרית בבעלה (ובמקרים מסוימים, גם בילדים), גובות את מחירן. התשישות הרגשית והגופנית עלולות להכות בה במהירות ובהפתעה, עד שתחילה היא עשויה שלא להבין, על מה ולמה העייפות הרבה דווקא עכשיו, משהיא נושאת על כתפיה פחות אחריות.

אובדן לאחר מוות פתאומי

כאשר אישה מאבדת את בעלה באופן פתאומי, ההסתגלות לתביעות החדשות של החיים, בעודה מתמודדת עם הלם האובדן, עלולה להיות מכריעה בעוצמתה. אחרי הכול, הרי היא לא קיבלה שום אזהרה ולא ניתנה לה הזדמנות להתכונן.

אחת הנשים תיארה את ייסוריה, לאחר שבעלה נהרג בתאונת דרכים קטלנית, באנאלוגיה הבאה: "זה כמו לתפוס גל גדול, לנסות להגיע לחוף, אבל בכל פעם שמתקרבים מגיע עוד גל גדול, שסוחף אותך בחזרה לים. הרבה פעמים את מרגישה כאילו אין לך במה להיאחז בשביל להישאר עם הראש מעל המים".

אישה שבעלה נפטר באופן פתאומי, חשה שהקרקע נשמטת תחת רגליה. לא משנה אם ילדיה עדיין בבית, או שהם כבר התבגרו ועזבו את הקן. עליה לשנות את אורח חייה ואופן חשיבתה בבת אחת, וזה קשה מאוד. בדרך כלל לוקח מספר חודשים להתעשת ולבנות לוח זמנים, אבל גם לכך נדרש זמן, מאמץ אדיר ותמיכה בלתי פוסקת מהמשפחה והחברים.

כשגבר מאבד את אשתו

מובן מאליו, שגם אלמן צריך להסתגל לחיים אחרים כשהוא מאבד את אשתו, הן לאחר מחלה ממושכת והן כתוצאה ממוות פתאומי.

כאשר האישה הולכת לעולמה, עולמם של הבעל והילדים עובר זעזוע של 180 מעלות. ברוב המקרים הבעל יאלץ לשכור מטפלת לילדים, וייתכן שייאלץ ללמוד מיומנויות חדשות כגון: בישול, כביסה וניקיון, בנוסף לדאגה לצרכים הגופניים והרגשיים של כל אחד מילדיו. יש לזכור, כי התמודדויות מורכבות אלו מתרחשות בעודו מתמודד עם אבלו שלו!

כל מי שאיבד שותף לחיים, ואין זה משנה אם מדובר בגבר או אישה, סובל סבל גדול. לכן, אנשים צריכים לגלות התחשבות מיוחדת כשהם בקשר עם אלמן או אלמנה. הקשיבו היטב לאדם שמולכם וכך תבינו כיצד ניתן לעזור לו.

לאחר ה"שבעה"

עם סיום ה"שבעה", כאשר האבלים יוצאים אל מחוץ לביתם בפעם הראשונה, העולם עדיין נותר כשהיה. השמש עדיין ממשיכה לזרוח מדי בוקר ולשקוע מדי ערב. אך לא כך האבלים, הם מרגישים שונים לגמרי. אובדן יקירם גרם להם להשתנות.

 

הניחו להם וכבדו את רצונם, לכשיתאוששו בודאי יתהדקו היחסים מחדש.

 

כשהם שבים לבסוף אל "עולם היומיום", מערכות היחסים שלהם וסדרי העדיפויות עשויים להשתנות. יתכן ויחפשו יותר את קרבתם של אנשים אחרים הנמצאים במצבם ועמם יחלקו את שעבר עליהם. אחרי הכל, אלו האנשים המסוגלים להבינם יותר מכל. כתוצאה מכך, צפוי להתפתח מעגל חברים חדש ואולי אף תחושו כי הם מתרחקים מכם. אל דאגה! זהו מצב זמני בהחלט ואין בכך להעיד חלילה, כי הנכם פחות רצויים או יקרים להם. הניחו להם וכבדו את רצונם, לכשיתאוששו בודאי יתהדקו היחסים מחדש.

כל ההתחלות קשות

אחרי ה"שבעה" קשה מאוד לפגוש אנשים בפעם הראשונה מחוץ לבית. זה נכון לגבי אנשים שבאו לנחם בזמן ה"שבעה" ועוד יותר, לגבי אלו שלא שמעו על מה שקרה.

רבים מהאנשים שחוו אובדן של קרוב סיפרו לי, שבחודשים הראשונים הם יצאו מהבית רק אם לא נותרה להם ברירה, כלומר – לסידורים הכרחיים, לעבודה, או לקניות. הם חששו מפני מפגשים, מפני המבוכה ההדדית והכאב הבלתי נמנע. אישה אחת אף סיפרה לי, שהיא לא ידעה מה לומר לזוג הורים שאיבדו את בנם בן העשרה, והיא התכופפה במעבר במרכול והסתתרה שם עד שהם עזבו את המקום. ישנם אנשים שמסוגלים ליצור קשר עין עם אחרים שחוו אובדן, אבל הם נראים נבוכים וחשים שלא בנוח. הם מסמיקים עד לשורשי שערותיהם, ממלמלים דברים לא ברורים ואז ממהרים להמשיך בדרכם.

אנשים שזה עתה איבדו אדם קרוב חשים אולי בלבול ואינם יודעים בדיוק איך להתנהג באירועים חברתיים, אבל כל האנשים ששוחחתי עמם הסכימו פה אחד, שאדם שהתעלם מהם לחלוטין, גרם להם לתחושה לא נוחה. ותאמינו או לא, פעמים רבות הם מצאו את עצמם במצבים, בהם המשימה לרכך את אותם רגעים לא נעימים, הוטלה עליהם!

אתם אמנם מרגישים שלא בנוח והם מרגישים שלא בנוח, אבל ברכת שלום פשוטה וכמה מילים טובות זה כל מה שצריך, כשאתם פוגשים אדם שחווה אובדן באחרונה. הרבה פעמים אותו אדם לא יכול להכיל יותר מזה. הם לא אוהבים לשוחח שיחות ארוכות וכואבות אודות מה שקרה ובמיוחד לא במקום ציבורי.

קשה לחזור לשגרה אחרי "שבעה", ואפילו לפעולות הפשוטות ביותר, כמו להגיע למניין בבית הכנסת או לאסיפת ההורים הראשונה. האבלים יעדיפו אולי לשבת באחורי החדר למשך זמן מה. אנא הבינו, שהם זקוקים לזמן כדי להסתגל לחזרתם אפילו לפשוטה שבפעולות (גם אם מדובר במשהו שהם עשו מאות פעמים וגם אם הם היו באותו מקום לפני שבוע בלבד).

הם עשויים אף להזדקק לתמיכה הרגשית של בני משפחותיהם וידידיהם, בשביל לעבור את "טבילות האש" המשפחתיות הראשונות: חגים, ימי הולדת, ימי נישואין וחגיגות אחרות. אף על פי שאופף אותם עצב, בשל העובדה שאינם יכולים לחלוק את האירועים האלו עם יקירם, הם מנסים לשמור על מצב רוח טוב למען בני המשפחה והחברים. הם יודעים, שגם אלה סובלים מהאובדן שלהם. משפחות חייבות להתאמץ ולגרום לאירועים האלה להיות שמחים כפי שראוי להם להיות.

לאחר זמן מה ביטחונם העצמי של האבלים חוזר אליהם והם מסוגלים להרגיש שוב בנוח מול העולם, אבל חשוב להם שהסובבים אותם יניחו להם לעשות זאת בקצב שלהם.

משפחות חד הוריות

ההיבט הפיזי

קשה ומתיש לנהל משק בית לבד. ההורה היחיד צריך לנקות את הבית, לכבס, לשלם חשבונות, לתחזק מכונית, לתקן צינורות שהתפוצצו, לקחת את הילדים לרופא, לערוך מסיבות יום הולדת, לעקוב אחר הלימודים של הילדים, לדאוג שהילדים יגיעו לביה"ס בזמן, לעזור לכל אחד מהם בשיעורי הבית, לקנות להם נעליים, בגדים, ספרים ומחברות, לקחת אותם למספרה וכו' ולבסוף גם לדאוג להם לארוחת ערב מזינה בזמן.

 

רוב החד הוריים משתדלים שלא לחשוב על העבודה המרובה הכרוכה במצבם.

 

זוהי משימה לא פשוטה להורה במשרה מלאה, אז איך יכול הורה עובד לעשות הכול לבד? כמו שנהוג לומר, "כשהגלים מתחזקים, החזקים מתגלים”! חד הוריים לומדים מהר מאוד עד כמה חשוב לערוך משימות על פי סדר עדיפות, עד כמה חשוב להיות מאורגנים ויעילים ואיך להשיג עזרה כשצריך. אלה שיכולים להרשות לעצמם, שוכרים עזרה בתשלום. אלה שלא יכולים, מגייסים את ילדיהם, קרוביהם או שכניהם. לעתים קרובות כל אלה ששים להגיש עזרה. בפעמים אחרות אפשר להיעזר במישהו ולעזור לו בתמורה. כל שצריך זה מעט כושר המצאה וגישה חיובית.

רוב החד הוריים משתדלים שלא לחשוב על העבודה המרובה הכרוכה במצבם. הם חשים שהם בני מזל על שיש להם את ילדיהם והם מתפללים מדי יום, שתינתן להם התבונה והכוח לענות על הצרכים של כולם.

ההיבט הרגשי

לקיחת אחריות מלאה על משפחה פעילה ומתפתחת, מטילה עומס עצום על כתפי האלמן או האלמנה. אלה שראיינתי סיפרו, שהדבר הכי קשה בהיותם חד הוריים, היה ללמוד להתמודד עם מצבים קשים ולהחליט החלטות גורליות לבדם. ההכרה שאין להם עכשיו על מי לסמוך מלבד על עצמם, הבהילה אותם. הוטל עליהם להתמודד עם כל מה שיקרה, לבד.

על אף שזו עובדה ידועה, שבעיות דחופות בנוגע לילדים, לעבודה, למכונית, לכסף וכו' אכן יתעוררו, עדיין הקושי הרגשי החזק ביותר, הוא הצורך להחליט באופן עצמאי כיצד להתמודד עם הכול בצורה הטובה ביותר. החד הוריים חשים, שמכיוון שהילדים שלהם תלויים רק בהם, אסור להם לטעות אף פעם.

זו הסיבה שגורמת להם לפעול באופן הבא, כאשר הם עומדים בפני שאלה מכרעת:

  • הם מתייעצים עם מומחה.

  • הם מבקשים מאדם קרוב שיקשיב לחששותיהם או ימליץ להם כיצד לפעול.

  • הם מקדישים לעניין מחשבה מעמיקה, כשברור להם שהם ורק הם נושאים באחריות להחלטה, בין אם תהיה נכונה ובין אם לאו (כשזוג מחליט ביחד, הם יכולים לפחות לחלוק בנטל האשמה).

לכן כל כך חשוב שהמשפחה והחברים יביעו את תמיכתם למסירותם של אותם הורים.

חד הוריים אינם זקוקים לעצות שלא ביקשו, אבל אם הם בכל זאת מבקשים לשמוע את דעתכם, הם מקווים שבאופן דיפלומטי תכוונו אותם לכיוון הנכון, כשטובת משפחתם נמצאת בראש מעייניכם. הם בהחלט מסוגלים להחליט בעצמם, אבל כמו שכתוב, "יִשְׁמַע חָכָם, וְיוֹסֶף לֶקַח וְנָבוֹן, תַּחְבֻּלוֹת יִקְנֶה" (משלי א', ה').

זוג נשוי יכול להתחבט ביחד בשאלות של "בעד ונגד". לאדם בודד (אלמן/ה או גרוש/ה) לעומת זאת, אין אפשרות שכזו. כאשר אתם מתבקשים להביע דעה בנושא זה או אחר, נסו להעריך את הבקשה ולקחת בחשבון את רגשותיו של אותו אדם.

לתחושת האחריות הבלעדית על ניהול משק הבית ישנן השלכות על תחום אחר לגמרי בחיינו. אם שקית הזבל עדיין ממתינה בפתח הדלת, או שחדר השינה הפוך, או שנגמר לנו החלב, את מי יש לנו להאשים מלבד את עצמנו? אפשר ללמוד מזה שיעור חזק בהרמוניה זוגית. באיזו תדירות קורה שבני זוג כועסים זה על זה ורבים על דברים כאלה? אבל כשאין אפשרות להאשים את האחר, תאמינו לי, כולנו הופכים סובלניים יותר ושיפוטיים פחות.

לכן, כאשר לחד הוריים כבר אין עם מי לחלוק באחריות, בקבלת החלטות או אפילו בתחושת האשמה, בשורה התחתונה, הם מרגישים מאוד בודדים ומבודדים. קורה שהם מצליחים להסתדר יפה יום אחד, ולמחרת הם חשים חרדים ומדוכאים. לוקח זמן לרגשות להתייצב.

בנוסף, חשוב להבין, שגם התמיכה המקיפה והעמוקה ביותר של המשפחה והחברים לא תצליח למלא את תחושת הבדידות ולהפיג את כאב האובדן. אדם יכול להיות עסוק מבוקר עד ערב, אבל "החור שבלבו" עדיין יכביד עליו. קשה מאוד למלא את החלל שמותיר אחריו מוות של בן זוג אהוב, ומי שנשאר מאחור יודע בדיוק אילו דברים נפלאים הוא מפסיד עם חלוף הימים.

לפעמים מתמלא האדם פחד וחרדה במיוחד בשעות הקטנות של הלילה. אדם יכול לשאול את עצמו, מאין אשיג את כל הכסף שאני צריך? איך אוכל להיות לילדיי גם אם וגם אב? היכן נגור? מה יקרה לנו? מה אעשה כשילדיי יעזבו את הקן? האם אי פעם תהיה לי מערכת יחסים אוהבת עם אדם אחר? לעתים עלולות הדאגות האלה לגרום לאדם אף לחלות.

כן, בדידות וחרדה מסוגלות לקרוע את לבם של החד הוריים. אבל כשהם מתרגלים למצב אליו נקלעו ומרגישים יותר בטוחים בו, הם מצליחים לברר את רגשותיהם וללמוד את הדרכים המתאימות ביותר עבורם ללבן את הסוגיות הייחודיות להם.

היבט התיוג

לפעמים אנשים מניחים הנחות מוטעות לגמרי לגבי בתים חד הוריים. הם עשויים לחשוב שהילדים שלהם סובלים מבעיות התנהגותיות, שבתיהם מלאים עצב, ששולחנות השבת והחג שלהם מדכאים ושהם זקוקים לעצות בכל דבר. אין דבר רחוק יותר מהאמת! ברוב המקרים, ההפך הוא הנכון! הילדים נורמלים ומאושרים, הבתים מלאי עליזות והם מסוגלים לפתור את בעיותיהם בעצמם.

אני לא יכולה לזכור כמה פעמים אמרו לי המורים של ילדיי, אחרי ששיבחו את הישגיהם בלימודים או את התנהגותם, "גב' פלדבאום, קשה להאמין שבנך גדל במשפחה חד הורית". האמירה הזאת נאמרה כמחמאה, כמובן, אבל אני רגישה להנחות יסוד נסתרות. רבים ממכריי החד הוריים זכו גם הם ל"מחמאות" כאלה.

משפחות חד הוריות בריאות, מעניקות את הסביבה החמה, האוהבת, השמחה, הבטוחה והתומכת שבה גדלים ילדים מאושרים. מובן שלא כל משפחה חד הורית היא בריאה, בדיוק כפי שלא כל משפחה דו הורית היא בריאה ולא כל משפחה דו הורית מספקת לילדיה רק דברים נפלאים.

הדבקת סטריאוטיפים שליליים לילדים מבתים חד הוריים, גורמת להם נזק עצום ואפילו הרס. היא פוגעת בכל העבודה הקשה שאותם הורים השקיעו בגידול ילדים בצורה בריאה.

שמחה משפחתית? עזרו ככל יכולתכם!

אם לאדם בקטגורית החד-הוריים יש שמחה כלשהי, תבדקו אם אתם יכולים לעזור בהכנות! לא מדובר רק על תקופה רגשית קשה עבור אותו אדם, אלא, גם כל ההכנות יוצרות לחצים קשים בתקופה שאמורה להיות שמחה.

ניתן לעזור לחבר קרוב או לבן משפחה שנמצא במצב כזה באופנים הבאים:

  • לשלוח לו ארוחה שבוע לפני האירוע.

  • להזמין את הילדים לביתכם מתישהו, כדי לאפשר להורה לערוך סידורים של הרגע האחרון.

  • להזמין את המשפחה לסעודת שבת או שתיים לפני האירוע.

  • אם מתוכננת חתונה, אפשר להציע להזמין לאחת מארוחות "שבע הברכות" למען החתן והכלה בשבוע הראשון לנישואיהם.

  • אם האירוע נערך בבית, אפשר לבוא מוקדם ולעזור בהכנות, או להישאר אחר כך כדי לסדר, או להציע לעזור בהכנת המזון או ההגשה.

  • להגיע לבית מוקדם יותר ולעזור בהכנת הילדים הקטנים לאירוע.

  • להציע לעזור במילוי מטלות שונות.

  • להיות פנוי לעזרה ביום האירוע כדי לאסוף אורחים מנמל התעופה, או לטפל בדברים של הרגע האחרון.

עזרה באחד הסעיפים הללו תהיה חשובה לבעל השמחה יותר מהמתנה היקרה ביותר שהוא יקבל לרגל האירוע. אחרי הכול, האם אתם יכולים לתת מתנה יקרה יותר מאשר לעזור לאנשים, כשהם הכי זקוקים לעזרה?

חשיבותה של מנוחה

התובענות הפיזית שבגידול ילדים קטנים או האתגרים הרגשיים שיש בגידול בני עשרה, עלולה לפעמים להיות יותר מדי עבור הורה יחיד. זהו בדיוק הזמן שבו אותם הורים צריכים להתבודד עם עצמם, לטעון מחדש את הסוללות ולמצוא מחדש את שלוותם.

רבים מהחד הוריים לוקחים חופש מילדיהם לפחות פעם אחת בשנה. הנה מספר דוגמאות למקומות בהם הם מבלים: אחד נוסע מדי שנה לקצה השני של הארץ, לביקור של שבוע אצל חברים; אחר מגיע לאירועים משפחתיים מחוץ לעיר לבדו מספר פעמים בשנה; ואחרת, בגישה אצילית במיוחד, שולחת את כל ילדיה לביקור של שבוע אצל קרובים מדי קיץ והיא עצמה נשארת בבית.

חד הוריים אוהבים את ילדיהם ותמיד זמינים עבורם. באיזו זכות אנשים אומרים, "את שוב נוסעת מחוץ לעיר?" אל תמהרו להסיק מסקנות אודות דברים שאין לכם מושג בהם. הורה נבון יודע, שעליו לטפל בעצמו, על מנת שיוכל לטפל באחרים. הוא יפעיל את השיפוט הטוב ביותר שעומד לרשותו, בהחלטה לכמה זמן לנסוע, מהו הזמן הנכון ביותר ומהו הסידור הטוב ביותר לילדים בזמן היעדרותו.

כל הורה צריך להתמודד עם הצרכים, הרצונות והסוגיות של הילדים מדי יום. אבל להורה יחידי קשה יותר, כי עליו לטפל בכל אלה לבד. אין עוד בן זוג עמו נתן לחלוק באחריות. חופשות קצרות בהחלט משפרות את המצב.

וזכרו, להורה מאושר יש יכולת רבה יותר לגדל ילדים מאושרים!

*מתורגם ברשות מתוך "אם יש משהו שאפשר לעזור...", הוצאת פלדהיים.

13/11/2011

אוהבים את האתר? עזרו לנו ליצור עוד מאמרים וסרטונים.
aish.co.il קיים אך ורק בזכות התמיכה שלכם.
התגובות למאמר הנן הדעות האישיות של כותביהן. התגובות מפורסמות בהתאם לשיקול הדעת של המערכת, אנא שמרו על שפה נקיה ואדיבה.

למאמר זה התפרסמו: 9 תגובות ב-5 דיונים

(5) חיים, 14/11/2011 19:40

תובנותי כאלמן

במקרה שלי לאחר מחלה קשה. אישתי התעקשה להסתיר את מחלתה מכל העולם עד כחודש לפני מותה - טעות קשה. אישתי נתנה לי משימות להמשיך לאחר מותה ואת הכוח לצאת ולהמשיך בחיים. חשוב לדבר על הכל באופן פתוח וכנה ולא רק להשתיק את החולה באמירה שזה כלום והיא תבריא. הזמן הזה לא ישוב. אני עדיין נפגע מכך שבפעמים המעטות כאשר אני ממזכיר את אישתי, שהייתה עשרות שנים חלק ממני, פני הסובבים נאטמים והם קופאים עד שהנושא חולף לו. מותר לכם גם לדבר על המתים .

אנונימי, 15/11/2011 10:21

חיים היקר

אנו אחים לנסיון. אני מקווה מאוד שמצא מהאנשים המקיפים אותך את אלה שלא נאטמים כדי לשתוכל לנקז את העצב הקיומי הקשה מנשוא. חייבים את זה בשנת האבל הראשונה. אני קצת יותר וותיק ממך בתהליך ויכול לומר כי הזמן עושה את שלו. רק טוב.

יהודית, 26/7/2013 04:00

אבל

כמה זמן לוקח להתאושש ולהפסיק לסבול כל כך ? איך מתרגלים למעבר מנישואים נורמליים למסכנות ללא בן זוג ? זה ממש כואב ומשגע.

יהודית, 26/7/2013 03:51

לדבר

נכון מאד צריך לדבר. אנשים לא תמיד רוצים לשמוע וזה מרגיז. בעלי נפטר לפני מעל 3 חודשים. תחושה נוראית ואני רוצה כל הזמן לדבר והרבה פעמים לסביבה מפריע אפילו לסביבה הקרובה.

(4) לילך, 13/11/2011 17:17

תודה.

מומלץ לקרוא בתשומת לב מירבית. כל-כך חשוב.

הצג את כל התגובות

תגובה למאמר:

  • כתובת האימייל לא תוצג.


  • 2000
שלח תגובה
stub