המצווה הראשונה אותה קבלו היהודים בתור עם, היא מצוות ראש חודש.

"ויאמר ה' אל משה ... בארץ מצרים לאמור: החודש הזה לכם ראש חודשים, ראשון הוא לחודשי השנה." (שמות י"ב, א'-ב').

לעם היהודי בעודו במצרים נאמר, שחודש ניסן – החודש בו יצאו ממצרים – יהיה החודש הראשון לחודשי השנה, ושמעתה ואילך, יש להם אחריות כאומה, לספור את החודשים וליצור לוח יהודי ייחודי המבוסס על מחזוריות הירח.

האין זה מוזר לבחור דווקא במצווה כזאת כמצווה ראשונה? היינו חושבים שהתפתחותו של לוח שנה תגיע רק לאחר קביעתם של יסודות חשובים ועקרוניים, כמו עשרת הדברות למשל. למה התורה מחשיבה את תהליך קביעת החודשים כפריצת דרך חשובה ביצירת אומה? ומה רע בלוח השנה על פי השמש, שבו משתמשות כל שאר האומות? מה המשמעות בביסוס לוח השנה היהודי על פי הירח?

המרכיב האנושי

מצוות קידוש החודש הייתה תהליך מורכב למדי. ברגע שמישהו ראה את הירח מופיע כפס דקיק, הוא היה יוצא במהירות אל בית הדין בירושלים, שהמתין לשני עדים שיעידו שהירח אכן נראה. בשלב זה היו מכנסים את בית הדין, מכריזים על החודש החדש, ושולחים שליחים אל רחבי הארץ כדי להודיע לכולם שהחודש הנוכחי התחיל ביום מסוים. הם היו מפיצים את החדשות בעזרת משואות בוערות על פסגות ההרים, כדי שהמידע יעבור מהר יותר. לפעמים עברו אפילו שבועיים, עד שאנשים קיבלו את האישור לגבי היום שקודש על ידי בית הדין כראש חודש (זו דרך אגב הסיבה, שבגללה יהודי הגולה שומרים שני ימים טובים בחגים, רק למקרה שהם טעו לגבי היום שבו חל ראש החודש, אם המידע לא הגיע בזמן).

לוח השנה שלנו קובע באיזה יום יחול כל חג יהודי. כל חג הנושא בחובו מציאות רוחנית עליונה, שממנה ניתן ליהנות דווקא ביום המסוים הזה. פסח למשל, מכיל הזדמנות להגיע לחירות אישית, ראש השנה מתאים לבחינה עצמית ולקבלה לעתיד וכן הלאה.

יוצא מכך, שהאלוקים עוקב אחר החלטות בית הדין ופועל בהתאם.

והנה, קביעת לוח הזמנים הזה נמסרה לידיים אנושיות. כך, שאם קרה והירח הופיע ביום שני, אבל אף אחד לא הצליח לראות אותו עד ליום שלישי, בית הדין היה קובע את ראש החודש ליום שלישי. יוצא מכך, שהאלוקים עוקב אחר החלטות בית הדין ופועל בהתאם, כך שבראש השנה למשל, הוא עשוי לדחות את תאריך המשפט של העולם כולו ביממה!

באמצעות "ייפוי הכוח" שבמצווה הראשונה הזאת, הקב"ה מעביר לעם היהודי מסר – עד כה, היהודים היו משועבדים למצרים והזמן שלהם לא היה שייך להם. "כעת", אומר האלוקים, "אתם הופכים לבעלים על הזמן שלכם, ולא רק על הזמן שלכם, אלא גם על הזמן שלי!"

בכך שנתנה לנו מערכת עצמאית למדידת הזמן וליצירת לוח שנה משלנו, קיבלנו גם שליטה על עיצוב המציאות ובמלים אחרות, קיבלנו תחום שליטה מסוים על הטבע. באופן זה אנו "משתתפים" עם האלוקים ביצירתיות המיוחדת של קביעת המציאות.

הירח

כחלק מאותו ייפוי כוח, חשוב שהירח ולא השמש, יהיה הגורם הקובע לגבי עריכת לוח השנה שלנו, וזאת בשל המאפיינים המיוחדים שלו:

א. מאפיין ההתמעטות וההתמלאות – העובדה שהירח נראה לנו כאילו הוא מתמעט ומתמלא, נעלם ומופיע מחדש, מצטמצם וגדל שוב.

ב. מאפיין הגודל – עובדת היותו הקטן מבין שני המאורות הגדולים.

בעוד שהשמש, המסמלת את הטבע הבלתי משתנה, זורחת במזרח, שוקעת במערב, יום אחרי יום, כל השנה..., הירח משנה את הופעתו וכאילו מעביר לנו מסר: "אתה יכול להיות קטן ואתה יכול להצטמצם עד שאתה כמעט נעלם, אבל אז, כשנראה שהאפלה שולטת בכל, זורחת התקווה הנצחית ואתה יכול לשאת שוב את מבטך." כלומר, אתה יכול לשנות ולשפר את המצב ואת עצמך, לא משנה עד כמה הכול נראה גרוע. לבני האדם יש בחירה חופשית ובתוכה כוח ההתחדשות – מאבק נצחי נגד מהלכם הקבוע, המתמיד, המחזורי והבלתי משתנה של הזמן והטבע.

מערכת השמש קובעת את מהלך השנה – מאותו שורש של לִשְׁנות, לחזור, בעוד שהירח קובע את החודשים – מלשון התחדשות.

העם היהודי מושווה לירח. למרות שאנחנו עם קטן, ולמרות שסבל הפך להיות חלק בלתי נפרד מהווייתנו בין הגויים, איננו נכנעים לעולם. גם כפרטים וגם כעם, נעלה שוב ונאיר את חשכת הליל.

יהודים חיים עם אמונה בנס ובעל טבעי, אמונה שהאלוקים משגיח על העולם ואינו תלוי בחוקי הטבע.

יהודים חיים עם אמונה בנס ובעל טבעי, אמונה שהאלוקים משגיח על העולם ואינו תלוי בחוקי הטבע. לעם היהודי ישנה מערכת יחסים מיוחדת עם האלוקים, ואפילו כשהוא ניצב על המדרגה הרוחנית הנמוכה ביותר, ועלול להיטמע ולהיעלם, האלוקים שומר על אהבתו הנצחית – כמו אהבת אב לבנו.

לפני שמתחילות עשרת המכות, האלוקים מעביר למשה מסר עבור פרעה ובני ישראל – "בני בכורי ישראל" (שמות ד', כ"ב). בני ישראל ניצבו אז בנקודה הנמוכה ביותר שלהם, והיו בלתי ראויים לנס מצד עצמם. ובכל זאת, זה בדיוק הזמן שבו האלוקים לקח אותם, הוציא אותם מחשכת מצריים, נתן להם את התורה והפך אותם לעם.

איזה עיתוי ומקום מושלמים, להעניק לעם היהודי את המסר המעודד, הטמון במצוות קידוש הלבנה מידי חודש וקביעת לוח השנה שלנו:

"ויאמר ה' אל משה ... בארץ מצרים לאמור: החודש הזה לכם ראש חודשים, ראשון הוא לחודשי השנה." (שמות י"ב, א'-ב').

נשים וראש חודש

לנשים ראש החודש הוא מעין יום טוב, בשכר זה שלא הסכימו להשתתף בחטא העגל.

לאחר מעמד הר סיני, משה עלה להר למשך 40 יום כדי לקבל את עשרת הדברות. כתוצאה מטעות חישובית קטנה, סברו הגברים שמשה מת, והפצירו באהרון להכין עבורם "אלוהים" במקומו, שיוליך אותם במדבר.

ובלשון המדרש:

"ויאמר להם אהרן: פרקו נזמי הזהב אשר באזני נשיכם, בניכם ובנותיכם, והביאו אלי." (שמות ל"ב, ב'). לא נתרצו הנשים ליתן תכשיטיהן. אמרו לבעליהן: חס ושלום, לא נשמע לכם ליתן נזמינו לעשות [פסל] שיקוץ תועבה, שאין בו כוח להציל. ונתן הקב"ה שכר לנשים בעולם הזה, שהן משמרות ראשי חודשים יותר מן האנשים, ונתן להן שכר לעולם הבא, שהן עתידות להתחדש בראשי חדשים כלבנה זו המתחדשת בראש חודש. (פרקי דרבי אליעזר מ"ה).

גם במקרה זה נשאלת השאלה, מדוע דווקא שימור ראש החודש נקבע כשכר? ומה הקשר בין העובדה, שלא הסכמנו לתרום את התכשיטים שלנו ליצירת עגל הזהב, לבין התחדשות הלבנה מידי חודש?

לנשים הייתה היכולת להתעלות ולראות מעבר לסכנה שחוו בני ישראל, לאחר שמשה עלה לקבל את התורה והתמהמה לשוב. בעיני הגברים, אבדה כל תקווה – אין מנהיג, אין רועה, אין מי שיוליך אותם במדבר לארץ ישראל. איך יתכן שמשה יאחר? אין ספק שהוא מת! המדרש מספר, כי השערה זו התחזקה בעקבות מעשה שטן, שהראה לעם היהודי חיזיון, ובו המנהיג האהוב שוכב חסר חיים על מיטה בשמים.

סבלנות וביטחון באלוקים, הם כל מה שצריך כדי לצלוח את הזמנים ה"רעים" ולהגיע לטובים.

אבל, את הנשים אי אפשר היה לשכנע לשקוע לתוך ייאוש מוחלט כזה. למרות שהמצב נראה קודר וחסר סיכוי, הן ידעו שהשחר עומד להפציע. סבלנות וביטחון באלוקים, הם כל מה שצריך כדי לצלוח את הזמנים ה"רעים" ולהגיע לטובים. כמו הירח, שגדל ומתבהר רק לאחר שהוא נעלם לחלוטין ונבלע בחשיכה – גם הן ידעו שהזמנים הטובים עומדים להגיע. הן הבינו שזה פשוט בלתי אפשרי שהאלוקים ייטוש אותם, 40 יום לאחר שקבלו את התורה בהר סיני. הן חפצו להאמין בכוח ההתחדשות ולבטוח באלוקים, לא משנה כמה קשה נראה המצב.

יהי רצון שהעם היהודי, יוכל לשאוב עידוד מהמתנה המיוחדת של מחזוריות הירח, אשר על פיה אנו מונים את החודשים. כשהסתערות הטרור הערבי עומדת כבר בשנתה הרביעית והפתרון נראה רחוק מאי פעם, קל מאוד לאבד תקווה ולהתייאש מהסיכוי שאי פעם נזכה לחיים נורמאליים ובטוחים בארצנו. ראש החודש מלמד אותנו, שהכול יכול להשתנות. ודווקא כאשר הלילה אפל ביותר, השחר מתחיל להפציע.

ראש חודש טוב!