לחצו כאן כדי לעבור לתחילת המאמר
הצטרפו לניוזלטר השבועי

לקבלת עדכונים באימייל




 7 – יוסף

7 – יוסף

סיפורו של יוסף ממחיש באופן קלאסי את "דפוס ההצלחה היהודי", בו הגולה חסר האמצעים, עובד ומתאמץ, וחרף כל המכשולים, זוכה להגיע לפיסגה.

מאת

כוונתו המקורית של יעקב הייתה להתחתן עם רחל, אך בעקבות רמאותו של לבן נאלץ לשאת את לאה ראשונה. אלמלא התערבות לבן – היה ככל הנראה יוסף נולד כבנו הבכור. ואכן, למרות היותו בנו האחד-עשר של יעקב, יוסף הוא הדמות המובילה בסיפורי שנים-עשר האחים, ומעקב אחר עלילותיו מאיר לנו דפוסים היסטוריים, החשובים להבנת תהליכים בעתידו של עם ישראל.

יוסף הוא בנה הבכור של רחל, אשת יעקב האהובה, שלהיוולדו המתין אביו זמן רב. ניכר בעליל שאביו מעניק לו חיבה יתירה, הוא נותן לו מלבוש מיוחד – כתונת פסים והדבר מעורר את קנאת אחיו.

מכל מקום, מי שמנסה לשפוט את קנאת האחים והתנהגותם באופן שטחי ופשטני, טועה "ובגדול" בהבנת העניין.

מכל מקום, מי שמנסה לשפוט את קנאת האחים והתנהגותם באופן שטחי ופשטני, טועה "ובגדול" בהבנת העניין. אחי יוסף שגו, בכך אין ספק. אך התבוננות נוספת, מגלה בהתנהגותם רמה רוחנית שקשה לשער את מעלתה. עלינו אפוא להעמיק את מבטנו וללמוד היטב מה באמת התרחש שם.

התורה מתארת לנו את יוסף החולם חלומות ופותר אותם. אנו למדים מן התיאור כי הוא ניחן בכשרון מיוחד לפתרון חלומות, וכי הם מדויקים ונבואיים. לדוגמא, הוא מספר לאחיו, כי יום יבוא והם ישתחוו לו – דבר שאכן מתגשם במציאות.

אבל, בשלב זה, האחים מפרשים את חלומותיו כתופעה הגובלת בשיגעון גדלות. למודים מניסיון העבר, כאשר לכל אחד מן האבות היה בן שסטה מן הדרך, בראשונה ישמעאל ואחר כך עשו, מגיעים האחים למסקנה כי יוסף הוא בהכרח ה"כבשה השחורה" התורנית של דור זה. האחים יודעים כי הם מרכיבים את הנבחרת האמורה לשנות את צביונו הרוחני של העולם. לא פלא אפוא שהם מגיעים למסקנה שיוסף מסכן את עתיד האנושות כולה ומחליטים שיש צורך דחוף להיפטר ממנו.

הם שוקלים את האפשרות להמיתו, אבל בסופו של דבר, במקום לנקוט בצעד כה דרסטי הם מחליטים למכור אותו. הם נוטלים את לבושו המהודר, מתנת יעקב, מורחים אותו בדם עזים ומציגים את הבגד לפני אביהם כאילו בנו האהוב נפל קורבן לחיית טרף.

בינתיים, נלקח יוסף על ידי שיירת ישמעאלים למצרים, שם הוא נמכר לעבד במשק ביתו של שר נכבד בשם פוטיפר.

האימפריה המצרית

בנקודה זו, עלינו להתוודע למצרַים ולמעמדה באותה העת, כאשר הייתה אחת מבין שתי הציביליזציות הגדולות שהיו בעולם. (האחרת הייתה הציביליזציה המסופוטמית אותה תיארנו בפרק השלישי של סדרה זו).

מצרים הייתה אז ארץ מדברית ברובה המוחלט, למעט אזור הנילוס. הנילוס הוא הגדול שבנהרות תבל, ואם לא היה זורם דרכה הייתה ארץ זו מורכבת ממדבריות חול ותו לא. בתקופות הקדומות היוותה רק 3% משטח מצרים אדמה הראויה לישוב ועיבוד חקלאי.

הודות לגבולותיה הטבעיים, הייתה מצרים מבודדת לחלוטין מבחינה גיאוגרפית משאר העולם המיושב ולמעשה הייתה כמעט בלתי ניתנת לכיבוש צבאי. יתרונה הגיאוגרפי הפך אותה לציביליזציה היציבה ביותר בכל תולדות ההיסטוריה האנושית.

לשם השוואה, הבה נחשוב לרגע על שינויים העצומים שעברו על העולם המודרני רק במשך כמה מאות שנים, לעומת השנויים המועטים שחלו במצרים במשך 3,000 שנה. מדהים עד כמה יציבה הייתה החברה בארץ הזו, כשהדבר נובע כאמור בעיקר ממצבה הגיאוגרפי.

הפירמידה הגדולה של חופו, הידועה כ"חפוס", היא הגדולה ביותר שנבנתה אי פעם, שטחה משתרע על 13 אקרים, גובהה כמעט 500 רגל, חמישה מיליון טון של אבנים שימשו לבינינה.

למרות שאין ברשותנו תאריכים מדויקים מתי בדיוק קמה הציביליזציה המצרית, מקובל לחשוב שהיא החלה בתקופת הברונזה המוקדמת, בשנת 3,300 לפני הספירה בערך.

מצרים הייתה ציביליזציה מתוחכמת ביותר. די להתבונן בפלאי ההנדסה המתגלים לנו במבנה הפירמידות. הפירמידה הגדולה של חופו, הידועה כ"חפוס", היא הגדולה ביותר שנבנתה אי פעם, שטחה משתרע על 13 אקרים, גובהה כמעט 500 רגל, חמישה מיליון טון של אבנים שימשו לבינינה והיא נבנתה על ידי אנשים שלא עמדו לרשותם שום אמצעים מינימליים, אפילו לא כלי ברזל.

אין לנו שום מושג כיצד הצליחו להרים מפעל אדיר שכזה. אמנם היו להם גלגלות, מנופים וכוח עבודה אנושי בלתי מוגבל, אך ברור שבמקביל עמדו לרשותם גם טכניקות משוכללות של חיתוך אבנים וידע הנדסי מתוחכם, שאפשרו להם להעתיק את גושי האבן הגדולים ולהקים פלא הנדסי זה. טכניקות אלו נותרו עד היום בגדר סוד בלתי מפוענח ומעורר התפעלות.

הזמן שארך לבנות את חפוס מוערך בכשלושים שנה, וכח האדם שנדרש לשם כך משוער במאה-אלף פועלים. מדוע לבזבז כל כך הרבה אנרגיה כדי לבנות קבר? התשובה היא, שהמצרים היו מתוחכמים מאד לא רק מבחינה הנדסית אלא גם מבחינה רוחנית. הייתה זו רוחניות אפלה אמנם, אך אי אפשר לפטור אותה כלאחר-יד. נושא המוות העסיק אותם מאד, וזאת הסיבה שהם שכללו כל כך את אמנות החניטה. ספר הדת העיקרי שלהם נקרא "ספר המתים". ללא ספק ספר מחיה מאד לקריאה...

הם האמינו שפרעה היה א-ל חי, בעל כח בלתי מוגבל, וכי מצבו של פרעה לאחר המוות ישפיע על מצבה של מצרים כולה. זאת הסיבה שטרחו לבנות עבורו קבר משוכלל ביותר, ולכן היה צריך להעניק לו את המתנות הנכונות בדרכו האחרונה, והיה חיוני לוודא כי יגיע לחיים שלאחר המוות בצורה הנכונה, שאם לא כן יהיה מצבם של כל המצרים בכי רע. זאת הסיבה שבנית הקברים עבור הפרעונים, קברים החורגים כל-כך מגדר הרגיל הפכה לפרוייקט לאומי לכל העם המצרי.

מלבד היותה מקום של אלילות, הייתה מצרים גם מקום של חוסר מוסריות – מקום מופקר ביותר מבחינה מוסרית.

מאחר והציביליזציה המצרית והמתוחכמת הייתה אלילית, מובן מאליו שהיא היוותה אנטי תיזה ליהדות בכל ההיבטים האפשריים. במצרים העתיקה סגדו לאלפיים אלים שונים. אלים בעלי ראש של סוס יאור, וראשי בז, וראשי תנין. הייתה זו תרבות אלילית בכל רמ"ח אבריה, אמנם דתית ורוחנית מאד מבחינתה, אך יחד עם זאת אלילית מאד. המצרים לא היו פרימיטיביים או טפשים; הם הבינו מהו כח רוחני והיו אנשים מתוחכמים ביותר אשר האמינו באמת בכח הדת האלילית.

מלבד היותה מקום של אלילות, הייתה מצרים גם מקום של חוסר מוסריות – מקום מופקר ביותר מבחינה מוסרית.

השלכת יוסף לתוך סביבה שכזאת היתה בשורה רעה. בשורה רעה מאד.

עבד שמטפס לראש הסולם

יוסף מנותק ממשפחתו ומן החינוך שספג מגיל צעיר, עם מעלה המהווה חסרון גדול לאדם שנאלץ לחיות מעתה בחברה מופקרת – היותו גבר יפה תואר. אשתו של אדונו, גב' פוטיפר, נמשכת אליו מאד.

חוץ מחסרון זה, הרבה דברים משחקים לידיו של יוסף – הוא פקח מאד, חרוץ, והוא מטפס ממצבו כעבד נחות עד למשרת מנהל משק ביתו של פוטיפר. זהו דפוס הפעולה הקלסי של היהודי בגולה – הוא מגיע מרוּשש, נאלץ להתמודד עם מצב גרוע, עובד קשה, ועולה לגדולה.

אשת פוטיפר מתעקשת בחיזוריה אחר יוסף ואינה מרפה ממנו גם כשהוא מסרב. בסופו של דבר היא בוחרת לעצמה זמן כאשר כל בני הבית יוצאים להשתתף בטכס לאומי ומנסה לקרוע מעל יוסף את בגדיו. הוא נמלט, והיא צורחת בכל כחה: "אונס".

מר פוטיפר חוזר הביתה. הוא יודע היטב עם מי יש לו עסק וברור שהוא לא מאמין לאשתו מאחר ואם אכן היה מאמין לה היה יוסף מוצא להורג על המקום. במקום זאת, הוא משליך אותו לכלא.

זהו דפוס היהודי בגולה: אנו מגיעים לארץ מסוימת, מתחילים מהתחתית, עולים לגדולה, ואז משליכים אותנו שוב לתחתית. אנחנו לא נשברים ומתחילים מהתחתית, הפעם במקום אחר.

אנו מוצאים אפוא את יוסף, שכבר הגיע למשרת מנהל הבית – שוב בתחתית. זהו דפוס היהודי בגולה: אנו מגיעים לארץ מסוימת, מתחילים מהתחתית, עולים לגדולה, ואז משליכים אותנו שוב לתחתית. אנחנו לא נשברים ומתחילים מהתחתית, הפעם במקום אחר. יוסף נמצא כעת בכלא, כשהוא מטפס במהירות לתפקיד ראש האסירים. הוא מתמנה למישרת מנהל המוסד כולו. ושוב, דפוס הפעולה הידוע.

לכלא מושלכים גם שר המשקים של פרעה והאופה שלו, ושניהם חולמים חלום. מאחר ויוסף מומחה לפתרון חלומות, מטבע הדברים שהוא פותר להם את חלומותיהם. לשר המשקים הוא מבשר שפרעה עתיד להשיבו על כנו, לאופה הוא צופה שפרעה יתיז מעליו את ראשו. וזה בדיוק מה שקורה.

חלומות פרעה

אחר כך חולם פרעה עצמו חלומות המפריעים את שלות נפשו. הוא חולם על שבע פרות מלאות בשר העולות מן הנילוס ונבלעות על ידי שבע פרות רזות. ואז הוא חולם שוב על שבע שבולי חיטה דשנות הנבלעות על ידי שבע שבולי חיטה כחושות. החלומות מטרידים אותו מאד. ואם שנתו של פרעה, הא-ל החי על פני האדמה, נודדת, אף אחד במצרים לא יכול לישון.

פרעה מעיר משנתם את כל המכשפים, מגידי העתידות וכל החוזים בכוכבים, אבל אף אחד מהם לא מסוגל לפתור את חלומותיו. אז מספר לו שר המשקים על יוסף: "ושם אתנו [בבית הסוהר] נער עברי ויפתור לנו את חלומותינו".

זוהי אגב, הדוגמא הבולטת לספור ההצלחה היהודי במשך הדורות. הם מוציאים את יוסף מבית הסוהר; רוחצים אותו, מגלחים אותו ומביאים אותו לפני פרעה. כאשר הוא שומע את החלומות, אומר יוסף לפרעה: "הנה שׁבע שנים באות, שׂבע גדול... ושׁבע שׁני רעב אחריהן".

מה עלי לעשות? שואל פרעה. ויוסף עונה: "ויקבצו את כל אוכל השנים הטובות... והיה האוכל לפקדון לארץ לשׁבע שׁני הרעב אשר תהיינה בארץ מצרים". אומר לו פרעה: אתה חשבת על כך, "אתה תהיה על ביתי ועל פיך ישק דבר" – אתה תבצע את הדבר.

כך הופך יוסף למשנה למלך. האדם החזק ביותר בכל מה שנוגע לניהול התשתית הארגונית של הממלכה המצרית, האימפריה החזקה ביותר באותה העת.

כך הופך יוסף למשנה למלך. האדם החזק ביותר בכל מה שנוגע לניהול התשתית הארגונית של הממלכה המצרית, האימפריה החזקה ביותר באותה העת. זה מה שנקרא 'קידום' – ממעמד של אסיר למשרת משנה למלך. והוא נושא לאשה את – אסנת, בתו של פוטיפר.

לפני בוא ימי הרעב נולדים ליוסף שני בנים, מנשה ואפרים. עד ימינו אלו, נוהגים אנו לברך את בנינו, בכל ליל שבת, להיות כמו אפרים ומנשה. מדוע? ראשית, שלא כמו כל זוגות האחים שקדמו להם בתורה – קין והבל, ישמעאל ויצחק, יעקב ועשו – הם אוהבים אחד את השני ולא מקנאים איש בהצלחת רעהו. שנית, מפני שברור כי שני ילדים אלו הגדלים כבני המשנה למלך מועדים לצמוח כבני תשחורת מצריים מפונקים ומתבוללים לגמרי, ולמרות זאת הם גדלים כנגד כל הסיכויים להיות יהודים טיפוסיים נאמנים לחלוטין לעמם, וכל זאת בסביבה עויינת לחלוטין.

עכשיו כאשר יוסף הוא המשנה למלך, הוכנה הבמה להתגשמות חלומותיו המוקדמים, בהם ראה את אחיו משתחווים לפניו. וזה אכן מה שעתיד להתרחש עתה.

3/1/2004

מאמר 62 מתוך 68 בסדרת Jewish History (Hebrew)

אוהבים את האתר? עזרו לנו ליצור עוד מאמרים וסרטונים.
aish.co.il קיים אך ורק בזכות התמיכה שלכם.
התגובות למאמר הנן הדעות האישיות של כותביהן. התגובות מפורסמות בהתאם לשיקול הדעת של המערכת, אנא שמרו על שפה נקיה ואדיבה.

למאמר זה התפרסמו: 3 תגובות ב-3 דיונים

(3) אנונימי, 3/8/2008 16:12

לאבי גואטה, גם אתה טעית קצת

סיפור דינה נכון, אוסנת היתה בעצם יהודייה ממש ובעצם אחייניתו של יוסף. פוטיפר ואישתו אימצו אותה כי לא היו להם ילדים ומרוב שהרגישו שהיא ביתם שכחו בכלל שבעצם היא יהודייה ולא ביתם אבל יא ידעה כי אמא שלה דינה נתנה לה תכשיט מופלא עם שם השם עליו אותו היא זרקה על יוסף כמו כול בנות מצרים כשהיה עובר ברחוב, הן היו מטפסות על חומה, "עלי שור" זו חומה וזורקות עליו את התכשיטים כדי שירים את ראשו לראות מהיכן זה נזרק ואז הן יראו את אור פניו ויופיו העצום. וכשיוסף ראה את התכשיט של אוסנת עם שם השם מתגולל לו בכול הטומאה שהיתה במצרים, הוא ביקש לדעת של מי התכשיט , הבין שהיא יהודייה והתחתן איתה.וזה עוד לא הסיפור המלא. תפתח את החומש עם מפרשים יש עוד.

(2) אבי גואטה, 26/2/2006 18:18

טעות בהסבר

בקורס מזורז בהיסטוריה יהודית מאמר 7# כתבת על יוסף אשר נישא לאסנת וכתבתה שאסנת היתה ביתו של פוטיפר כאן לצערי יש בידך טעות אסנת היתה ביתה של דינה אחותם של שמעון ולוי שנחתפה ונאנסה ע"י שכם בן חמור ולאחר מכן יעקב שלח את אסנת למצרים והיא היתה שיפחתה של אשת פוטיפר

(1) אנונימי, 10/3/2005 06:13

מתי קמה הציביליזציה המצרית?

ציטוט:
"למרות שאין ברשותנו תאריכים מדויקים מתי בדיוק קמה הציביליזציה המצרית, מקובל לחשוב שהיא החלה בתקופת הברונזה המוקדמת, בשנת 3,300 לפני הספירה בערך."

לפי חשבון זה יוצא שהיא קמה לפני כ-5300 שנה (2000+3300) ז"א למעלה מאלף שנה לפני המבול. הרי חם ילד את מצרים בנו רק אחרי המבול, הייתכן?

אולי על הכותב להדגיש שה"מקובל לחשוב" אינו ע"פ המקובל בידינו מהתורה אלא על סמך הכרונולוגיה המצרית (שהיא, אגב, לא מצטיינת במהימנות רבה בכל הנוגע לתיארוך, גם לדעת אגיפטולוגים זרים).

עכ"פ אם נרשה לעצמנו לפקפק בתיארוך מופלג זה, פחות נתפעל מ"הציביליזציה היציבה ביותר בכל תולדות ההיסטוריה האנושית" כלשון המאמר. לא בטוח בכלל שהיא החזיקה מעמד אפילו אלפיים שנה.

תגובה למאמר:

  • כתובת האימייל לא תוצג.


  • 2000
שלח תגובה
stub