רשימת תפוצה
האתר בעבודות תחזוקה מצטערים על אי הנוחות הזמנית, נשוב בקרוב!

קורס מזורז בהסטוריה יהודית

9 – משה

ט׳ בשבט ה׳תשס״ד ט׳ בשבט ה׳תשס״ד 01/02/2004 | מאת הרב קן ספירו

האירוניה של ההיסטוריה האנושית היא, שמושיעו הגדול ביותר של העם היהודי, גדל בביתו של אויב היהודים הגדול ביותר.

סיפור יציאת מצרים הנו ללא ספק אחד המאורעות המשמעותיים ביותר בהיסטוריה היהודית. הוא מהווה מעין דגם מוקטן למה שעתיד להתרחש שוב ושוב. רכבת ההרים דוהרת במהירות מגבהים לתחתיות כשבדרך כלל, ככל שהפסגה אליה מגיעים גבוהה יותר, כך הנפילה עמוקה יותר.

סיפור יציאת מצרים מגולל את מסלולם הסוער של עם ישראל, החל ממצב קיומי מעולה, עת התקבלו במצרים בכבוד מלכים על ידי פרעה עצמו ועד למציאות איומה של שיעבוד אכזרי ומשם שוב, בדהירה מהירה לשיא השיאים, לפסגת הרוחניות, כאשר שוחררו מעבדות על ידי א-לוהים בכבודו ובעצמו וזכו לקבל את התורה בהר סיני.

בנקודת הזמן בה מתחיל סיפור יציאת מצרים, גדלה המשפחה בת 70 הנפשות שירדה למצרים בזמן יוסף, והפכה לעם רב המונה כ- 3 מיליון נפש! המספרים הללו אינם דמיוניים כמו שנראה אולי ממבט ראשון. צריך רק להניח שלכל משפחה היו 12 ילדים (כמו שהיה אצל יעקב וכמו שקורה כיום, במשפחות דתיות רבות) ואפשר לחשב בקלות, כי בתוך חמישה דורות, תהיה כמות כזו של צאצאים אם לא יותר.

הגידול המהיר במספרם הכניס את המצרים ללחץ – "הנה עם ישראל רב ועצום... והיה כי תקראנה מלחמה ונוסף גם הוא על שונאינו". זהו דפוס התנהגות אנטישמי קלסי – היהודי בגולה נאמן תמיד לארץ המארחת, אבל למרות זאת נופל עליו חשד נטול יסוד של בגידה. ופרעה מנפיק צו השמדה אכזרי: להרוג את התינוקות הזכרים עם היוולדם.

בנקודה זו, נולד התינוק משה. הוריו מחליטים להחביאו, אבל לאחר מספר חדשים כאשר גוברת הסכנה שהמצרים יגלו אותו בקרוב, מחפשת אמו דרך כלשהי להצילו ומניחה אותו בתוך תיבה מוגנת מים ומשיטה אותה במורד הנילוס. הוא ניצל על ידי לא אחרת מאשר בתו של פרעה.

ההשוואה המודרנית היחידה תהיה כאשר נתאר לעצמנו נער שנועד להרוס את גרמניה הנאצית, הגדל כנכדו המאומץ של אדולף היטלר.

האירוניה הגדולה ביותר! מושיעו של העם היהודי עומד לגדול בביתו של אויב היהודים הגדול ביותר. ההשוואה המודרנית היחידה תהיה כאשר נתאר לעצמנו נער שנועד להרוס את גרמניה הנאצית, הגדל כנכדו המאומץ של אדולף היטלר. בהקשר המודרני – זה מה שיש לנו כאן. ספור עלילה פנטסטי.

רק א-לוהים מסוגל לביים תסריט שכזה. ואכן, הכל חלק מתכנית שנועדה להקדים תרופה למכה.

קצת היסטוריה מצרית

אגב, מיהו הפרעה בסיפור שלנו?

המאורעות של יציאת מצרים התרחשו בערך בשנים 1314-1313 לפני הספירה, יחד עם זאת, חלק גדול מן הכרונולוגיות הללו מבוסס על ניחוש מלומד. כל מי שיפתח ספר כלשהו על מצרים העתיקה ימצא בו דעות רבות באשר לתאריכים של שלטון פרעונים שונים.

בדרך כלל, הפרעונים שמזוהים עם תקופת יציאת מצרים הם סטי ורעמסס. רעמסס השני היה לבטח מי שעמד מאחורי מפעלי הבניה הגדולים של תקופה זו ומעניין למצוא בתורה את הפסוקים המעידים על כך, שהעבדים היהודים בנו את הערים פיתום ורעמסס (ראה שמות א, יא). נכון שלקח להם 116 שנים לבנות ערים אלו, מה שאומר שבתקופה זו שלט יותר מאשר פרעה אחד.

לאחר תקופת רעמסס הייתה תקופה בת עשר שנים של תוהו ובוהו במצרים

עובדה מרתקת אותה אנחנו למדים מן העדויות ההיסטוריות הקיימות היא, כי לאחר תקופת רעמסס הייתה תקופה בת עשר שנים של תוהו ובוהו במצרים. ממצא זה עולה בקנה אחד עם המידע אותו אנו למדים מן התורה, על עשר המכות העל-טבעיות שהרסו את מצריים, שכתוצאה מהם הממלכה המצרית לא התאוששה במשך מספר שנים; קיימת אפוא עדות חיצונית לעשר המכות.

הפרעה שמלך לאחר רעמסס נקרא מרנפתח והוא שלט מן השנים האחרונות של המאה ה-13 עד לתחילת המאה ה-12 לפני הספירה. מה שמעניין ביותר בהקשר שלנו הוא כתובת שנתגלתה מתקופת שלטונו והקרויה כיום "אסטלת (מצבת אבן) ישראל". על המצבה הזו מתועדת מלחמתו של מרנפתח באזור כנען, האזור של סיני. זהו אגב, האזכור היחידי הקיים – מחוץ לתנ"ך – של השם "ישראל". מדובר בממצא שגילו כ-3,200 שנה. בהתאם לכרונולוגיה היהודית מדובר בזמן מה לאחר יציאת מצרים.

מה אומרת כתובת זאת? "ישראל אלמנה. זרעה לא קיים יותר". כלומר, "מחינו מעל פני האדמה את העם היהודי, הם נכחדו."

מכך אנו למדים:

  1. המצרים משקרים כאשר הם מתעדים את המאורעות.

    אנו חיים וקיימים כיום על פני כדור הארץ, 3,200 שנים לאחר שפקידי הארכיון המצרי דאגו לדווח על הכחדתנו. הדיווח על השמדת העם היהודי מעל פני האדמה לא כל כך מדויק... ולמעשה, המצרים של אז, הם אלו אשר נעלמו זה מכבר. (דבר זה אינו מפתיע מאחר ועמי קדם ידועים לשמצה בשקרים המצויים בארכיונים הרשמיים שלהם כדי להציג את שליטיהם באור חיובי).

  2.  

  3. מצויה בידינו בתיעוד חיצוני, התייחסות מוחשית לעם הקרוי ישראל, מתקופה קדומה של ההיסטוריה, החופפת לזמן בו נכנסו היהודים לארץ המובטחת. מדובר אם כך בממצא ארכיאולוגי משמעותי ביותר.

 

נסיך מצרי

משה גדל כנכדו של פרעה, שהיה האדם בעל העוצמה הרבה ביותר על פני האדמה – שליטו של העם החזק ביותר על כדור הארץ באותה התקופה.

משה יכול היה בקלות לגדול כילד מצרי מפונק, מתבולל לחלוטין. אבל לא כך אירע. בת פרעה שוכרת את אמו של משה עצמו להניק את הילד ולטפל בו, כך שמגיל ינקות הוא שומר על קשר רציף עם מוצאו.

לא מפליא אם כך, שכאשר יום אחד הוא רואה נוגש מצרי מכה יהודי, לא מסוגל משה להבליג והורג את הנוגש. אז, כמצופה, מספר יהודים מלשינים עליו לשלטונות – שוב דפוס קלאסי אותו אנו עתידים לפגוש לאורך ההיסטוריה היהודית – יהודים החפצים לשאת חן בעיני השלטונות, במחיר הלשנה על בני עמם.

משה שנאלץ להימלט על נפשו, מגיע למדין, המצויה מעבר לחצי-האי סיני. שם הוא פוגש את יתרו, כהן דת שבני עמו נידו אותו, מאחר והחל לכפור בדת האלילית שלהם. ליתרו מספר בנות, שאת אחת מהן, ציפורה, נושא משה לאישה. נולדים להם שני בנים, גרשום ואליעזר (שעליהם איננו שומעים הרבה) ומשה עצמו הופך לרועה צאן.

נשאלת השאלה: מדוע עסקו מנהיגים יהודים רבים כל כך דווקא ברעיית צאן?

באמצו עיסוק זה, הולך משה בעקבות מנהיגים יהודיים גדולים אחרים של העם היהודי: אברהם, יצחק, יעקב, ושנים עשר בני יעקב. נשאלת השאלה: מדוע עסקו מנהיגים יהודים רבים כל כך דווקא ברעיית צאן?

הצופה בהתנהגותם של רועי צאן בעת עבודתם מבחין שמרביתם יושבים להם ללא מעש כאשר עיסוקם היחיד במשך שעות ארוכות הוא לחלום בהקיץ. לרועה צאן זמן רב לחשוב. וחשיבה מעמיקה היא תנאי מוקדם והכרחי להשגת מעלת הנבואה.

סיבה נוספת מדוע דווקא מנהיגי העם, היו בתחילה רועי צאן, נובעת מאופי עיסוקם. על הרועה לדאוג לקבוצות גדולות של יצורים חיים: להנהיגם, להאכילם, להגן עליהם מפני מזג האוויר ומפני טורפים. בדומה לכך, להנהיג יהודים זו תעסוקה קשה לא פחות. תעסוקה של רועה צאן היא אימון טוב מאד לקראת משימה כבדה זו.

הסנה הבוער

משה נמלט ממצרים בהיותו נער. אנו מתוודעים אליו בשנית רק לאחר 60 שנה, כאשר הוא ניצב מול הסנה הבוער. מצויות בידינו מסורות לפיהן משה – שהיה ברוך כשרונות וזכה לחינוך של בני מלכים בביתו של המנהיג האדיר ביותר בעולם – נדד באותן 60 שנים בארצות רבות ועשה מעשים שכיום היו זוכים לכותרות ענק בתקשורת העולמית. אבל למרבה הפלא, התורה לא מספרת לנו כל זאת, והיא חוזרת אליו רק במפגש שלו עם א-לוהים מול הסנה הבוער.

ברית נצחית

כאשר ניצב משה מול הסנה הבוער, פונה אליו א-לוהים כא-לוהי אבותיו, אברהם יצחק ויעקב – עמם כרת ברית עולם.

אלו הם פסוקים בעלי חשיבות גדולה ביותר בהקשר ההיסטורי שלנו, מכיוון שמאוחר יותר יופיעו אומות שונות על במת ההיסטוריה האנושית – הנוצרים, למשל – בטענה שא-לוהים שינה כביכול את דעתו, זנח את היהודים וכרת אתם ברית אחרת ("הברית החדשה").

א-לוהים כרת ברית נצחית עם אברהם, יצחק ויעקב והוא חידש את הברית הזאת מספר פעמים.

אבל הפסוקים הללו מלמדים אותנו שא-לוהים כרת ברית נצחית עם אבותינו אברהם, יצחק ויעקב והוא חידש את הברית הזאת מספר פעמים. אנו למדים שלא-לוהים יש תכנית-אב לעתיד האנושות, כשליהודים חלק חיוני בתכנית הזאת.

חבלי לידה

בצומת דרכים היסטורית זו, מחליט א-לוהים להוציא את היהודים ממצרים. חשוב לזכור שא-לוהים הוא אשר הביא מלכתחילה את היהודים למצרים – מה שעשוי להיתפס במוחנו כצעד אכזרי. הלא במצריים שועבד עמנו באכזריות נוראה וכמעט ונכחד מההיבט הרוחני. נשאלת השאלה אפוא, מה ההגיון בהורדת העם למצרים על מנת להוציאו משם בשלב מאוחר יותר ומה התוכנית הא-לוהית, המסתתרת מאחורי התרחשות "אכזרית" זו?

נאמר בתלמוד שיש לברך על הרעה כשם שמברכים על הטובה. כאשר אדם נפטר, המסורת היהודית מלמדת לברך: "ברוך דיין האמת", זאת מאחר וכל דבר שא-לוהים עושה הוא נכון וצודק כי רק לפניו גלויה התמונה השלימה. כל אירוע קשה שמתרחש הוא למעשה חלק מתכנית, למרות שלא תמיד אנו רואים מהי. לעתים א-לוהים מעמיד אנשים במצבים קשים כדי שיוכלו להגשים את משימתם שלשמה באו לעולם הזה ולא כמו שטוענים אלו שאינם אמונים על הדת היהודית, שהמעשים הרעים הם מעשי ידי "השטן" הפועל באופן עצמאי ובלי קשר לא-לוהים.

"חבלי הלידה" הקשים של העם היהודי היו נחוצים, כדי ליצור את מערכת היחסים המיוחדת במינה, בין בורא עולם ובין עמו.

תינוק גדל ברחם אמו ויציאתו לאוויר העולם כרוכה בחבלי לידה קשים. בהתבוננות לאחור אנו שוכחים את הכאב ונהנים מהפירות – פעוט בריא ונושם. בדומה ניתן להתייחס למצרים ששימשה כמעין "רחם", להיווצרות העם היהודי, וכאשר הגיע הזמן, הוציא אותם א-לוהים משם. "חבלי הלידה" הקשים של העם היהודי היו נחוצים, כדי ליצור את מערכת היחסים המיוחדת במינה, בין האלוקים ובין עמו, שנוצר למעשה בזמן יציאת מצרים.

זהו למעשה מה שמסביר א-לוהים למשה מול הסנה הבוער, ואז מצווה עליו: שוב למצרים ואמור לפרעה "שלח את עמי".

"שלח את עמי"

משה כמצווה, חוזר למצרים, מתייצב לפני פרעה יחד עם אהרון אחיו ואומר: "כה אמר ה' א-לוהי ישראל: שלח את עמי". פרעה בתשובתו מגלה ספקנות: על מה אתה מדבר? "מי ה' אשר אשמע בקולו לשלח את בני ישראל? לא ידעתי את ה'".

צריך להבין, שלמצרים הקדמונים היו בערך 2,000 אלים והם התייחסו לעולם הרוחני שלהם ולידע על העולם הרוחני ברצינות רבה. מאחר ולא היה בידם מחשב-נישא לערוך חיפוש ב"גוגל" של הערך "ה'", החלו כוהני הדת שלהם לחפש בקדחתנות ברשימותיהם שמנו את האלים השונים מבלי למצוא את ה"שם" שבו השתמש משה.

המושג של א-ל אחד, אינסופי וכל-יכול היה רעיון בלתי מובן לאנשים הללו שהאמינו באלים רבים – הדבר פשוט לא תאם את תפישת עולמם המשובשת.

כאשר מסרב פרעה להאזין, מה עושה משה? הוא לוקח את מטהו, משליך אותו ארצה והוא הופך לנחש.

פרעה לא מתרשם. מכשפיו מסוגלים לעשות את אותו הדבר.

חשוב מאד להדגיש שהעולם הקדום הבין את המציאות הרוחנית בצורה שאיננו מסוגלים היום לרדת לחקר עומקה. אמנם אנחנו מדברים היום על "כשפים", אבל כשפים הם בשבילנו אשליה, לא הפעלה של כוחות הטבע, כמו שהיו המצרים מסוגלים לעשות.

קיומה של מציאות רוחנית ושל מציאות גשמית הוא רעיון בסיסי ביהדות. ניתן להפוך את הגשמי לרוחני; ניתן להשתמש ברוחני להפעיל את הגשמי ואפשר לעשות זאת על ידי גישה ל"כוחות האופל" או ל"כוחות האור". למצרים הייתה נגישות ל"כוחות האופל" והם ידעו להפוך מקל לנחש, כך שהם לא התרשמו ממעשה זה של משה.

אבל משה, רק התחיל במלאכתו...

מאמרים נבחרים

Donnez du pouvoir à votre voyage juif

Inscrivez-vous à l'e-mail hebdomadaire d'Aish.com

Error: Contact form not found.

הצטרפו לניוזלטר השבועי

linkedin facebook pinterest youtube rss twitter instagram facebook-blank rss-blank linkedin-blank pinterest youtube twitter instagram דילוג לתוכן