לחצו כאן כדי לעבור לתחילת המאמר
הצטרפו לניוזלטר השבועי

לקבלת עדכונים באימייל




 13 – אסון המרגלים

13 – אסון המרגלים

מעשה המרגלים, התרחש בתאריך המשמעותי והרה האסון ביותר בהיסטוריה היהודית – תשעה באב. מאז ועד היום, אסונות רבים בהיסטוריה היהודית מתקשרים לתאריך זה.

מאת

לאחר שנה בהר סיני, "אורז" העם היהודי את "המקדש הנישא" שלו ומגיע לגבולות ארץ ישראל. בשלב זה אמורים היו כולם להכנס לארץ, אבל אז אמר מישהו – "חכו רגע, למה שלא נבלוש קודם את הארץ?".

העם משתכנע ובוחר 12 "סיירים" או "מרגלים" – אחד מכל שבט – ושולח אותם לארץ לערוך "סיור מוקדם".

עלינו להקדיש זמן מה לדבר על אסון המרגלים, מכיוון שאירוע זה, עתיד להשאיר את רישומו לאורך כל מהלך ההיסטוריה, בהותירו בלוח העברי את התאריך המשמעותי ביותר – תשעה באב. מעתה והלאה, אסונות רבים בהיסטוריה היהודית, עתידים להתקשר לתאריך זה – שהנו התאריך המדויק, בו נחרבו בית המקדש הראשון והשני.

נשאלת השאלה, על מה ולמה נגזר עונש כה חמור על "חטא המרגלים", כך שדורות שלמים מאוחר יותר נאלצו להמשיך ולסבול?

נשאלת השאלה, על מה ולמה נגזר עונש כה חמור על "חטא המרגלים", כך שדורות שלמים מאוחר יותר נאלצו להמשיך ולסבול?

12 מרגלים אלו סיירו במשך 40 יום בארץ. הם שבו כאשר הם נושאים אשכול ענבים ענק ואמרו לממתינים לשובם: "אתם רואים את הענבים העצומים הללו? ובכן, אתם צריכים לראות את קומת האנשים שאוכלים אותם. הם ענקים! בשום אופן לא נוכל לנצח אותם. מוטב שנחזור כולנו למצרים!"

רק שניים מבין המרגלים חולקים על צורת דיווח זו: יהושע בן-נון, תלמידו המובהק של משה רבנו וכלב בן-יפונה משבט יהודה.

למרבה הצער, העם מקבל ללא עוררין דווקא את הגישה השלילית של עשרת המרגלים ומתעלם מדברי השבח של השניים האחרים. למשמע החדשות הקשות, הציבור נתקף אימה וכולם פורצים בתלונות ובבכי.

משה נחרד כולו. באותו רגע, שני עונשים נגזרים מן השמים:

 

  1. א-לוהים מבשר לעם ישראל, כי מאחר והפגינו חוסר אמונה שכזה, לאחר שזכו לראות את הנסים שעשה להם, נגזרות עליהם 40 שנות נדודים במדבר. הנדודים ימשכו, עד שכל הגברים מגיל עשרים שנה ומעלה, שנטלו חלק בהפגנת אי-האמון בא-לוהים, ימותו. (הנשים, שהיו תמיד איתנות באמונתן היהודית, לא האמינו לדברי המרגלים על חוסר היכולת לכבוש את הארץ, נותרו בחיים ונכנסו לארץ כנען יחד עם הצעירים שלא הגיעו לגיל עשרים בזמן המרגלים).

  2. א-לוהים מוסיף ומכריז, כי בגלל "בכיית החינם" באותו יום, תהיינה להם סיבות למכביר לבכות בתאריך זה בעתיד.

 

עונשו של צדיק

בני ישראל נודדים במדבר במשך 40 שנה ולקראת סופן, הם מוצאים את עצמם – כמו שאירע מספר פעמים בעבר – ללא מים. גם הפעם, כפי שעשו מספר פעמים בעבר, הם מתלוננים. א-לוהים מצווה את משה לדבר אל הסלע ואכן נובעים ממנו מים.

במשך 40 שנה, משה רבנו נושא בעול הקשה ביותר על פני כדור הארץ – הנהגת קבוצת אנשים עיקשים וסרבנים, שא-לוהים עצמו תיאר אותם כעם "קשי עורף"! עם שלם שכל אחד בטוח שהוא יודע מה הכי טוב.

(יש סיפור מבדח על פגישה בין הרי טרומן, אחד מנשיאי ארה"ב וראש ממשלת ישראל דאז, גולדה מאיר. טרומן קונן על קשיי המנהיגות והעיר, "אין לך מושג מה זה להיות נשיא מדינה בת 250 מיליון אנשים". ומאיר ענתה, "אין לך מושג מה זה להיות ראש ממשלה של מדינה בת 2.5 מיליון ראשי ממשלה!")

זוהי אמנם חולשתם הגדולה, אך זו גם עוצמתם, הבאה לידי ביטוי במסירותם המוחלטת לתורה! "קשי עורף" זה, הוא שאפשר להם להאריך ימים, יותר מן העמים הגדולים ביותר בהיסטוריה ולמסור את חייהם עבור השקפת עולם שעתידה לשנות את פני העולם כולו.

הוא נושא את קולו ובמקום לדבר אל הסלע כמו שצווה, הוא מכה בו.

אז כפי שאמרנו, אחרי 40 שנות מאמץ, להנהיג קבוצת אנשים בלתי נשלטת זו, מאבד משה את סבלנותו לרגע קט. "ממרים!" הוא נושא את קולו ובמקום לדבר אל הסלע כמו שצווה, הוא מכה בו.

בתגובה לכך, א-לוהים מבשר למשה, " לא תזכה להיכנס לארץ ישראל ".

הייתכן שלאחר מאמץ כה עצום ותפקוד כה מושלם משך 40 שנה, בשל מעידה קטנטנה וחד-פעמית, ייגזר עליו עונש כה חמור? מדוע?!

חכמים מסבירים, שכעס הוא צורה של עבודה זרה, מפני שאם א-לוהים מנהיג את העולם, אזי כל דבר שקורה לך, רע או טוב, הוא רצון הא-ל. אדם שכועס על דבר שאירע לו, מתכחש למעשה לעובדה, שא-לוהים מנהל את העולם ושכל מה שמתרחש, נעשה אך ורק לטובתו של האדם.

עבור אדם גדול כמשה – אבי הנביאים, עמו דבר א-לוהים פנים אל פנים – לכעס שנמשך אפילו רגע קט, יש תוצאות איומות בהשלכותיהן. זהו ממש חלול השם, שנעשה בפרהסיא לעיני כל העם!

עונשו של משה ממחיש, עד כמה רבה האחריות המוטלת על כתפי אנשים רמי מעלה מעין אלו.

משה, כמובן, מכיר מיד בשגיאה שעשה ומשלים עם המשפט הא-לוהי.

הבטחת העתיד

כעת לא נותר למשה, אלא להכין את בני עמו לקראת כניסתם לארץ המובטחת. החומש האחרון, חומש "דברים", מכיל את נאום פרידתו מהעם.

שימו לב שחומש זה מכיל מעט מאד מידע על שנות הנדודים, בעיקר בהתחשב בעובדה שתקופת זמן זו נמשכה 40 שנה! מיד לאחר אסון המרגלים, מדלגת התורה 39 שנים קדימה, תקופה שמוזכרת רק בסקירה לאחור, בחומש "דברים", כאשר משה מזכיר את חטאי העם מאז יצאו ממצרים עד עתה.

"אם תשמרו על המצוות, שבין 'אדם למקום' ובין 'אדם לחברו', הכל ילך כשורה."

בתחילת החומש, משה יודע כבר, שאין הוא עתיד להכניס את העם לארץ וכל החומש מכיל למעשה את נאום פרידתו. משה סוקר את המצוות וחוזר שוב ושוב על המשימה הלאומית של בני ישראל, חזור ושוב הוא מדגיש את העיקר: "שמרו את התורה!"

תמצית דבריו הם, "אם תשמרו על המצוות, שבין 'אדם למקום' ובין 'אדם לחברו', הכל ילך כשורה. אף עם לא יוכל להזיק לכם, תיהנו משגשוג חומרי ותזכו לשנות את העולם. אבל אם לא תשמרו את התורה, אם תפרו את חלקכם בעסקה, אזי תקיא אתכם הארץ, אויביכם יתקיפו אתכם ואתם תסבלו".

המסר ברור. הפתרון לכל בעיותינו לא קשור בשום פנים ואופן לאיומים חיצוניים. הוא קשור תמיד לשמירת, או אי שמירת התורה והמצוות!

איפה א-לוהים?

במאה העשרים, לראשונה בהיסטוריה היהודית, נטש מספר גדול של יהודים את בורא עולם והחל לתהות, "איפה א-לוהים?" מלחמת העולם הראשונה פרצה בתשעה באב. תנופת הפלישה הגרמנית לתוך מזרח אירופה בתחילת 1914, עקרה קהילות יהודיות והרסה מאות שנים של מסורת. הייתה זו ההקדמה לשואה הנוראית.

כותב ניצול שואה:

"היסוד התמציתי שמייחד אירוע זה (השואה) היה החיפוש אחר א-לוהים. כל יהודי שנותר בגטאות ובמחנות זוכר את 'תסמונת הא-לוהים' שאפפה כל דבר אחר. מן הבוקר עד הערב זעקנו לסימן שא-לוהים עדיין עמנו... חיפשנו אותו, אבל לא מצאנו. תמיד לוותה אותנו ההרגשה המכניעה והמביכה שא-לוהים נעלם מקרבנו." ["מחשבות", כרך 46, עמ' 4].

 

במהלך כל ההיסטוריה היהודית, למעט תקופת השואה ואפילו בנסיבות הגרועות ביותר, ראו היהודים בבעיות חיצוניות ויהיו אלה הגרועות ביותר, תגובה משמים. גם במאה העשרים אנו מוצאים יהודים רבים שבמקום לשאול "איפה א-לוהים?" הם שואלים "מתי נתקן דרכינו ויגיעו זמנים טובים?"

מריטוקרטיה – שלטון המוכשרים

לאחר שסיים את דבריו, נפטר משה ונקבר על הר נבו, במקום לא ידוע בעבר הירדן. מקום קבורתו לא נמסר לנו בכוונה, על מנת שלא להפוך את קברו למקום פולחן.

יהושע נוטל את המנהיגות. שיטת הממשל היהודית היא "מריטוקרטיה" – שלטון המוכשרים. מנהיגות אמיתית בהיסטוריה היהודית אינה שייכת לאנשים שנולדו למשפחות "הנכונות", אלא למתאימים ביותר לתפקיד. לכן לא עוברת המנהיגות בירושה לבני משה (שכמעט לא שומעים עליהם), אלא ליהושע בן-נון, תלמידו המובהק, אשר החומר ממנו קורץ ניכר בעליל במעשה המרגלים.

לאחר סיום חומש דברים, ממשיך התנ"ך עם ספר יהושע.

16/4/2004

מאמר 56 מתוך 68 בסדרת Jewish History (Hebrew)

אוהבים את האתר? עזרו לנו ליצור עוד מאמרים וסרטונים.
aish.co.il קיים אך ורק בזכות התמיכה שלכם.
התגובות למאמר הנן הדעות האישיות של כותביהן. התגובות מפורסמות בהתאם לשיקול הדעת של המערכת, אנא שמרו על שפה נקיה ואדיבה.

למאמר זה התפרסמו: 2 תגובות ב-2 דיונים

(2) אנונימי, 16/3/2010 15:16

גולדה לא היתה ראש ממשלה בתקופת טרומן.

זה היה וייצמן הנשיא שניפגש איתו

(1) שלמה פרבר, 12/6/2007 02:05

איפה המקורות?

ראשית, יש לציין כי סדרת המאמרים כתובה בצורה מאד עניינית ותמציתית. אך עם זאת, כשאני קורא עובדות שהמקור שלהן הוא לא מהתנך אני רוצה לדעת מאיפה זה כן מגיע. למשל: "לאחר שסיים את דבריו, נפטר משה ונקבר על הר נבו, במקום לא ידוע בעבר הירדן. מקום קבורתו לא נמסר לנו בכוונה, על מנת שלא להפוך את קברו למקום פולחן".

אני לא רואה שכתוב במאמר איפה המקור לזה. אם אני לא טועה, אני חושב שראיתי את זה בכוזרי אבל היו הרבה דברים שקראתי וקיבלתי כעובדה יבשה למרות העדר המקור לכך.

תגובה למאמר:

  • כתובת האימייל לא תוצג.


  • 2000
שלח תגובה
stub