לאחר ששמואל הנביא נוכח לדעת, כי שאול אינו מתאים למלכות, הוא מחפש מועמד אחר.

מודרך על ידי א-לוהים, מוצא עצמו שמואל בבית לחם, בביתו של ישי, שאחד מבניו עתיד להימשח למלך.

ישי מציג בפניו שבעה מבניו ושמואל רואה שכולם אכן מוצלחים – בנויים לתלפיות, בקיאים היטב בתורה ונאמנים לא-לוהים. אך יחד עם זאת, לא מספיק ראויים לתפקיד! התנ"ך מספר, שכאשר שמואל משוחח ומתרשם מאד מאחד הבנים, אומר לו א-לוהים:

"אל תבט אל מראהו ועל גבה קומתו, כי מאסיתיהו. כי לא אשר יראה האדם; כי האדם יראה לעיניים וה' יראה ללבב". (שמואל א' טז, ז).

אם כך, שואל שמואל: "התמו הנערים?" ישי, נבוך קצת ומשיב: "עוד נשאר הקטן, אבל הוא בחוץ רועה את הצאן".

הנער הקטן הוא דוד. שמואל מבקש מישי לצאת להביאו ומיד עם הופעת דוד הקטן, אדום השער, יודע שמואל שהוא האחד! חרף העובדה שאיננו כה מרשים גופנית, היה בנער זה מה שדרוש, כדי להפוך למנהיג החזק לו זקוק העם.

סיפור זה מלמד אותנו לקח חשוב לגבי האופן בו אנו שופטים בני אדם. אנו חיים בעולם שטחי. אנשים נמדדים בעיקר על פי מראם החיצוני, מה שהופך ניתוחים פלסטיים וחיפוש דרכים שונות ומשונות לשמר את המראה הצעיר, לעניין כה מרכזי ומשמעותי בעולמינו. היהדות לעומת זאת מלמדת, שגדולה אמיתית איננה נמדדת על פי חיצוניות; משכנה של גדולה אמיתית היא בפנימיות, בנשמה.

המשיח

שמואל נוטל את קרן השמן ומריק אותה על ראשו של דוד. בעברית קוראים לפעולה זו "משיחה", מלשון "משח" ומכאן באה המלה "משיח".

כאשר מושח שמואל את דוד, אין משמעות הדבר שדוד הופך מיד למלך, אלא שהוא מיועד משמים להיות הבא בתור למלוכה.

בינתיים ממשיך שאול  למלוך, מבלי לדעת מהמתרחש, למרות שנאמר לו קודם על ידי שמואל שימיו כמלך ספורים.

ברגע בו נמשח דוד, "רוח ה' סרה מעם שאול" והוא נתקף מרה שחורה.

התנ"ך מספר, שברגע בו נמשח דוד, "רוח ה' סרה מעם שאול" והוא נתקף מרה שחורה. כדי להקל על סבלו, מחליטים יועציו להביא לארמון המלכות נגן נבל, בהניחם שהאזנה למוסיקה תשפר את מצב רוחו.

וכך מובא דוד לארמון, כשהוא עדיין רועה צאן. הוא יודע לפרוט היטב בנבל ונגינתו אכן מטיבה עם שאול המלך, שאינו יודע כי צעיר זה עתיד בקרוב לתפוש את מקומו.

דוד וגוליית

באותה תקופה מצויים ישראל במלחמה מתמדת עם הפלשתים (אותם הצגנו בפרק 15 של סדרה זו).

אנו יודעים, שזירת המלחמה הקדומה הייתה טקסית ביותר. ב"איליאדה" של הומרוס, בסיפור עלילת המצור על טרויה (בשנת 1200 לערך לפה"ס), אנו קוראים כיצד נערכו קרבות בימי קדם. כצעד ראשון כל צד היה שולח את הלוחם המעולה ביותר שלו, להילחם בלוחם המצטיין של הצד שכנגד. לעתים קרובות, בכך הייתה מסתיימת המלחמה, מפני שהצד שלוחמו הובס, בדרך כלל איבד את המורל והיה פותח במנוסה.

לפלשתים יש גיבור אימתני ביותר. שמו גוליית והוא ענק!

פעולה דומה מתרחשת בתקופה זו במלחמה בפלשתים – לפלשתים יש גיבור אימתני ביותר. שמו גוליית והוא היה ענק! (בעולם ההיאבקות היה פעם אחד בשם "אנדריי הענק". אני זוכר שראיתיו בימי נעורי. גובהו היה 2.3 מ' ומשקלו 205 ק"ג. הוא נהג להתאבק עם שלושה יריבים כאחד. גוליית היה אפילו גדול יותר ממנו!).

לצבא היהודי לעומת זאת... אין בכלל גיבור.

הלוחמים היהודים ניצבים בצדו האחד של "עמק האלה" ליד ירושלים, כשהפלשתים בצדו האחר. גוליית צועד אל מחוץ לשורות הפלשתים, מגדף ומשפיל בצעקות את הצבא היהודי. למרבית הבושה והאימה, אין אף אדם שמעז לצאת ולהתמודד כנגדו.

לפתע, מופיע דוד – שהנו צעיר מדי להתגייס לצבא – בזירת הקרב, לשם נשלח מהבית עם מזון לאחיו הלוחמים והוא נדהם ממראה עיניו.

אמונה בא-לוהים

דוד מבין, כי אף אחד לא אוזר את האומץ לצאת ולהלחם בגוליית ולפיכך, ברצונו לנקום את עלבון עמו, הוא עצמו מתנדב למשימה. אחיו ומפקדי הצבא מתקשים להתיר לו לצאת "למשימת ההתאבדות". אך לבסוף, הוא מצליח לשכנע את המלך עצמו, נעזר באמונתו האיתנה בא-לוהים:

"ה' אשר הצילני מיד הארי ומיד הדב, הוא יצילני מיד הפלשתי הזה" (שמואל א' יז, לז).

שאול המלך עונה לו:

"לך, וה' יהיה עמך".

דוד יוצא להלחם בגוליית ללא חרב או שריון, כשבידו רק קלע, מספר חלוקי נחל ואמונה יוקדת בא-לוהים. בראותו את דוד, צוחק גוליית:

"הכלב אנוכי כי אתה בא אלי במקלות?"

אך דוד לא מתרשם ממנו:

"אתה בא אלי בחרב ובחנית ובכידון, ואנוכי בא אליך בשם ה' צב-אות א-לוהי מערכות ישראל, אשר חרפת. היום הזה יסגירך ה' בידי... וידעו כל הקהל הזה כי לא בחרב ובחנית יושיע ה'..." (שמואל א' יז, מה-מז).

כאשר מתחיל גוליית להתקדם לעברו, מכניס דוד לפעולה את כף הקלע ומיידה אבן גדולה אל פני הענק. האבן פוגעת במצחו של גוליית והוא נופל ומשתטח מלוא קומתו על הארץ. דוד לא מבזבז זמן, מסיר את חרבו של גוליית מנדנה וכהרף עין עורף את ראשו.

הפלשתים ההמומים מתחילים במנוסה, כאשר הצבא הישראלי בעקבותיהם. התוצאה הסופית היא כמובן ניצחון כביר ליהודים.

לא בחיל ולא בכוח

הדברים שנושא דוד בזירת הקרב, הנם בעלי עוצמה רבה. במלותיו הוא מטעים את העובדה, שכוחו האמיתי של העם היהודי, אינו טמון בכח הזרוע אלא באמונתו בא-לוהים, רעיון שמוצא הד במלותיו המפורסמות של זכריה הנביא:

"לא בחיל ולא בכח, כי אם ברוחי, אמר ה' צב-אות". (זכריה ד, ו).

עם ישראל מוכרח לזכור, שכשא-לוהים עמו הוא מנצח, אבל ברגע שהעם מאבד את הקשר עם אלוקים, הוא מאבד גם את עזרתו. נראה זאת בהמשך, כאשר נגיע להיסטוריה המודרנית של מדינת ישראל, בהצלה הגדולה של "מלחמת ששת הימים" לעומת האבדות הכבדות של "מלחמת יום כיפור".

יהודים חייבים לזכור תמיד מהו מקור כוחם!

הוא נושא לאישה את מיכל, בת המלך ואפילו מחברים לכבודו שיר תהילה מפורסם.

דוד משמש דוגמא למנהיג יהודי, שאינו שוכח זאת, למרות שהוא הופך לגבור לאומי בן-יום. הוא נושא לאישה את מיכל, בת המלך ואפילו מחברים לכבודו שיר תהילה מפורסם: "שאול [הכה] באלפיו ודוד ברבבותיו, בן ישי חי וקיים!"

קנאת שאול מתעוררת להחריד למראה ההערצה האופפת את דוד והוא מנסה להרוג אותו על פי דין "מורד במלכות". מיכל מזהירה אותו והוא מצליח להימלט על חייו. שאול ממשיך לרדוף אותו ודוד נאלץ להימלט ולרדת למחתרת, עד יעבור זעם.

אבל ימי שאול כמלך ספורים והוא עתיד למצוא את מותו במלחמה הקרובה.

הקרב האחרון של שאול

הפלשתים תוקפים שוב – בהר הגלבוע, סמוך לגליל.

מפתיע לראות עד כמה הרחיקו הפלשתים בהשתלטותם על ארץ ישראל. הם הגיעו כבר לאזור בו עוברת דרך המסחר הראשית, של המזרח התיכון הקדום – דרך המלך – החוצה את הר הגלבוע, עד לבית שאן בואכה דמשק.

לפיכך, שאול יוצא עם צבאו להלחם בהם.

שאול ידע תמיד את תוצאתו של כל קרב וקרב, מאחר ושאל בעצתו של שמואל הנביא. אבל כעת הנביא כבר הלך לעולמו. יחד עם זאת, שאול מצליח ליצור קשר עם נשמתו של שמואל ושומע את הבשורה המרה, שאפסו סיכוייו, מאחר וא-לוהים לא עומד יותר לצדו.

כדי למנוע את נפילתו שלו בידי האויב, מפיל עצמו שאול הפצוע על חרבו ומת.

מכל מקום, שאול איננו מוג לב והוא מנהיג את צבאו לקרב, חרף סיכוייו הנמוכים. בניו נהרגים לנגד עיניו והתבוסה נראית ודאית. כדי למנוע את נפילתו שלו בידי האויב, מפיל עצמו שאול הפצוע על חרבו ומת.

הפלשתים לוקחים את גופתו של שאול, עורפים את ראשו ומציגים אותה לראווה במסע מסביב לארץ. הם תולים את גופתו ואת גופות שלושת בניו על חומות העיר בית שאן, אבל היהודים חוזרים בלילה, מצליחים להוריד את הגופה חסרת הראש וקוברים אותה.

בינתיים, מופיע מחדש דוד בדרום בחברון, שם הוא מוכתר למלך ואת סיפור מלכותו תוכלו לקרוא בהמשך.