לחצו כאן כדי לעבור לתחילת המאמר
  • פרשת השבוע: נח
הצטרפו לניוזלטר השבועי

לקבלת עדכונים באימייל




קורס מזורז בהיסטוריה יהודית, פרק 23: גלות בבל

קורס מזורז בהיסטוריה יהודית, פרק 23: גלות בבל

הבבלים חושבים שהאלוקים נטש את עם ישראל, וחוגגים. אבל, הכתובת רשומה על הקיר...

מאת
על נהרות בבל שם ישבנו גם בכינו, בזכרנו את ציון. על ערבים בתוכה (ערבות בבבל) תלינו כינורותינו. כי שם שאלונו שובינו דברי שיר, ותוללינו (המהתלים בנו) שמחה: שירו לנו משיר ציון.
איך נשיר את שיר ה' על אדמת נכר?!
אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני, תדבק לשוני לחכי אם לא אזכרכי, אם לא אעלה את ירושלים על ראש שמחתי.
(תהלים קל"ז פס' א-ו)

תיאור חורבן המקדש וגלות בבל משקף זעזוע אדיר שעבר על העם היהודי. קשה מאוד לאדם בימינו לתאר מה הייתה משמעות החורבן עבור בני אותו דור, משום שחסרה לנו נקודת ההשוואה המתאימה.

באותם ימים, המשמעות הנורמטיבית של "להיות יהודי", הייתה חיים עם נוכחותו המתמדת של הא-ל. כל עוד עמד בית המקדש על מכונו תמיד אפשר היה לפנות דרכו אל האלוקים. ניסים התרחשו שם מידי יום, לדוגמא – אין זה משנה לאיזה כיוון נשבה הרוח, העשן מן המזבח המשיך לעלות בהתמדה, בקו ישר כלפי השמים. כל אחד יכול היה לבוא, לחזות בכך ולהתחזק באמונתו. תחושת הרוחניות בה אנו חשים כיום, היא כאין וכאפס לעומת תחושת הרוחניות לה זכו במקדש. האלוקים היה ביחד עם העם היהודי.

דברים דומים ניתן לומר בנוגע לחיים בארץ ישראל. אחד מהניסים המיוחדים לארץ הקודש, היה יבול אדיר שנאסף בכל שנה שישית. יבול שאִפשר לעם היהודי לשבות מעבודת השדה בשנה השביעית – שנת השמיטה. זה היה מדהים.

זה היה מדהים. ואז, נעלם הכול – ארץ ישראל, בית המקדש, הנוכחות האלוקית...

ואז, נעלם הכול – ארץ ישראל, בית המקדש, הנוכחות האלוקית... אין פלא שהגולים ישבו ובכו על נהרות בבל. אולם, גם בגלות לא עוזב הא-ל את עמו ושומר עליו, אפילו אם נוכחותו נסתרת. ניתן לראות זאת על פי ההכנות שערך האלוקים קודם לגלות. בפרק הקודם תארנו את גל ההגליה הראשון, המכונה "גלות החרש והמסגר" – לפני שהבבלים תקפו את ישראל, הם לקחו בשבי 10,000 מבחירי העם היהודי. דבר שנראה בשעתו כאסון לאומי. אך כעת, כששארית העם גולה לבבל, מתגלה הקללה כברכה. מדוע? ראשוני הגולים היו מהשמנה וסלתה של העם – אנשי רוח, תלמידי חכמים, אשר עם הגיעם לבבל ייסדו תשתית יהודית שתאפשר את חייהם במקום. כאשר שאר העם גלה לבבל, המתינה להם תשתית יהודית מוכנה: ישיבות כבר יוסדו, בתי כנסת הוקמו, היה שם שוחט יהודי ומקווה טהרה. החיים היהודיים יכלו להימשך ברצף, וכתוצאה מכך כמעט שלא הייתה התבוללות בשנות הגלות בבבל.

אם נקפוץ 2,500 שנים קדימה, עד להגירה היהודית לאמריקה, נראה עד כמה היו הדברים שונים אז. בסביבות שנת 1880, יהודים נמלטים מרוסיה הצארית העוינת, ומתחילים להגר לעולם החדש. אבל, שלא כמו בבבל, לא מחכים להם שם בתי כנסת או ישיבות. ומהן התוצאות? ההתבוללות היהודית ההמונית והגדולה ביותר בהיסטוריה.

לכן, מהלך האירועים, כפי שהתרחש בבל, מתגלה כמהלך חיובי באופן מדהים. זוהי דוגמא נהדרת שממחישה כיצד מקדים הקב"ה רפואה למכה, תופעה שחוזרת על עצמה שוב ושוב לאורך ההיסטוריה.

לשרוד את הגלות

במעמד הר סיני הבטיח האלוקים לעמו ישראל קיום נצחי – וכמו כל הבטחה אלוקית, הוא מבטיח וגם מקיים:

ואף גם זאת, בהיותם (עם ישראל) בארץ אויביהם, לא מאסתים ולא געלתים לכלותם להפר בריתי איתם, כי אני ה' אלוקיהם. וזכרתי להם ברית ראשונים, אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים לעיני הגויים, להיות להם לאלוקים, אני ה'. (ויקרא כ"ז פס' מ"ד)

בהיסטוריה האנושית כולה, גלויות חוזרות וחיים בפזורה, הן תופעות ייחודיות לעם היהודי בלבד.

תופעה של הגליית אומה שלמה אל מחוץ לארצה, הייתה נדירה מאוד לאורך ההיסטוריה האנושית כולה. עם שלם שנזרק מחוץ לארצו, מהווה תופעה יוצאת דופן במיוחד. הגליה כפולה – היא דבר שלא נשמע עליו כלל. מכיוון, שלאחר שעם כלשהו הוגלה פעם אחת, הוא נטמע בעמים שסביבו ונעלם מעל לבימת ההיסטוריה. ולמעשה, בהיסטוריה האנושית כולה, גלויות חוזרות וחיים בפזורה, הן תופעות ייחודיות לעם היהודי בלבד.

ואף על פי כן, ולמרות הכול, העם היהודי ממשיך להתקיים וזאת משום, שהאלוקים הבטיח לנו להיות אומה נצחית.

החיים בגלות

העמדה הבבלית כלפי היהודים: "חייה ותן לחיות", הופכת את הבבלים ל"לא כל כך גרועים". הם אפילו ממנים מנהיג יהודי שמתפקידו לייצג את העם היהודי כלפי הרשויות, כשהראשון שבהם, הוא מלך יהודה הגולה יהויכין (מלכים ב' פ' כ"ה פס' כ"ז), שמקבל את התואר "ריש גלותא", בארמית.

(ארמית הייתה השפה הבינלאומית של המזרח הקרוב הקדום. זוהי שפה שמית, הקרובה מאוד לעברית. בשפה זו כתוב מרבית התלמוד. היהודים בבבל דברו ארמית, והמשיכו להשתמש בה גם לאחר שחזרו לארץ ישראל.).

משמעותן של המלים "ריש גלותא" היא "ראש הגלות". ה"ריש גלותא" הוא אדם שמיוחס ישירות לבית דוד. הוא אמנם אינו מלך בישראל, אולם יש לו מעמד עצמאי נאצל ומכובד בפני עצמו, הרבה מעבר לתפקיד של "מייצג החברה היהודית בבבל". כפי שנראה בהמשך הסדרה, במהלך 1,500 השנים הבאות, ימשיכו היהודים להחזיק בתואר זה, ויקפידו לבדוק את שושלות היוחסין עד לדוד המלך – אילן יוחסין, שכבודו וחשיבותו ימשיכו להישמר לאורך ההיסטוריה היהודית.

קהילת הפזורה הראשונה בהיסטוריה, היא העם היהודי שבבבל.

קהילת הפזורה הראשונה בהיסטוריה, היא העם היהודי שבבבל. אין ספק שהיהודים חיו בבבל שנים רבות לפני שהגיעו לשם העיראקים. ובתקופת העלייה ההמונית לארץ ישראל, בשלהי שנות הארבעים ובראשית שנות החמישים של המאה העשרים, שבו אליה גם יהודים רבים שכונו "בבלים", אשר יכלו לעקוב אחר שורשיהם, שנים רבות לאחור, עד לגולי בבל.

מדוע נשארו יהודים כל כך הרבה שנים בבבל? משום שהבבליים, ולאחריהם הפרסיים והעותומאניים הפכו את החיים בחלק זה של העולם לנוחים יחסית. (לדוגמא: כשהיהודים גורשו מספרד הסולטאן התורכי בייזיד השני, קיבל אותם בידיים פתוחות.)

זה עדיין לא אומר שתמיד ליקקו שם דבש. בספר דניאל מובא סיפורם של צעירים יהודיים שסירבו לאכול מזון שאינו כשר או להשתחוות לאלילים, והושלכו אל כבשן האש על ידי נבוכדנאצר. הנערים שרדו שם באופן ניסי, וגרמו לנבוכדנאצר להוציא צו שאוסר לחלל את שם אלוקי ישראל.

הכתובת על הקיר

בלשצר, היה אחרון מלכי בבל. גם הוא, כמו רבים מהמלכים בתקופתו, היה בקיא למדי בתכני הנבואה היהודית. מדוע? משום שבעולם הפוליתיאיסטי (פוליתיאיזם = אמונה במספר אלילים שונים), יצא מוניטין לאלוקי ישראל, כא-ל חזק ומשפיע. לכן, היה צריך להתחשב בו ובהבטחותיו, ולשם כך למדו והכירו השליטים את האמונה היהודית.

בלשצר מודע לנבואה שחזה ירמיהו בעת שנבוכדנאצר כבש את ישראל:

והייתה כל הארץ הזאת (ישראל) לחרבה לשמה, ועבדו הגויים האלה (שבטי ישראל) את מלך בבל שבעים שנה. והיה כמלאות שבעים שנה אפקוד (אעניש) על מלך בבל ועל הגוי ההוא, נאום ה'... (ירמיה פ' כ"ה פס' י"א-י"ב)

באופן טבעי, בלשצר מודאג מהיום שבו יִכלו 70 שנות מלכות בבל, ומיום פקודת ה', כפי שמובטח בנבואה. לכן, הוא מונה את השנים, אבל טועה בחשבונו בשנה אחת. וכשמגיעה שנת 371 לפני הספירה, ושבעים שנה חולפות לפי מניינו של בלשצר, הוא נושם לרווחה, מתוך אמונה שהנבואה כבר לא תתגשם – האלוקים נטש את עם ישראל, ולא יחזירם עוד לארצם כפי שהובטח להם בנבואתו של ירמיהו:

כי כה אמר ה', כי לפי מלאת לבבל שבעים שנה אפקד אתכם, והקימותי עליכן את דברי הטוב להשיב אתכם אל המקום הזה. (ירמיה פ' כ"ט, פס' י')

הוא מצווה על המלכה ועל פילגשיו לשתות מגביעי המקדש ולברך את אלוהי הזהב.

בלשצר חוגג את האירוע במשתה גדול, שבו הוא מזמין את כולם לחזות בכלי המקדש, שנגנבו בידי נבוכדנאצר מירושלים. הוא מצווה על המלכה ועל פילגשיו לשתות מגביעי המקדש ולברך את אלוהי הזהב, הכסף, הנחושת, הברזל, העץ והאבן. (דניאל פ' ה' פס' א'-ה')

ברגע זה מופיעה יד ענקית ללא גוף ומתחילה לכתוב על הקיר – "מְנֵא מְנֵא תְּקֵל וּפַרְסֵין". בלשצר מבוהל עד לשד עצמותיו, אבל אף אחד לא יכול להסביר, מהי משמעותו של המסר המוזר שעל הקיר.

לבסוף, מציעה המלכה שיקראו לדניאל, מי שהיה מוכר כאדם שיש בו רוח אלוקים, שכל וחכמה.

לדניאל אין שום קושי לפענח את הכתובת על הקיר:

מנא – מנָה האלוקים מלכותך שנשלמה... שקל משקלך במאזנים ונמצאת חסר (מכל צדקה) ... פרס – יפרוס מלכותך ויתנה לפרס ולמדי. (דניאל ה' פס' כ"ה-כ"ח)

באותו לילה מותקפת בבל על ידי חילות פרס ומדי. המלך וכל בני ביתו נהרגים, ורק נכדתו של נבוכדנאצר – ושתי, ניצלת. היא תינשא לאחר מכן למלך פרס – אחשוורוש, ושלא מרצונה תִּפתח את העלילה היהודית המופלאה שארעה בימי האימפריה הפרסית.

4/9/2004

מאמר 46 מתוך 68 בסדרת Jewish History (Hebrew)

אוהבים את האתר? עזרו לנו ליצור עוד מאמרים וסרטונים.
aish.co.il קיים אך ורק בזכות התמיכה שלכם.
התגובות למאמר הנן הדעות האישיות של כותביהן. התגובות מפורסמות בהתאם לשיקול הדעת של המערכת, אנא שמרו על שפה נקיה ואדיבה.

למאמר זה התפרסמו: 1 תגובות ב-1 דיונים

(1) רם נוחם, 3/12/2011 18:07

מסע יהדות בבל לספרד

מענין ללמוד על הנושא של מעבר היהודים והמורשת האדירה מבבל לספרד. מי היו האנשים, מסעם ומקום מושבם

תגובה למאמר:

  • כתובת האימייל לא תוצג.


  • 2000
שלח תגובה
stub