לחצו כאן כדי לעבור לתחילת המאמר
הצטרפו לניוזלטר השבועי

לקבלת עדכונים באימייל




קורס מזורז בהיסטוריה יהודית, פרק 30: הרומאים

קורס מזורז בהיסטוריה יהודית, פרק 30: הרומאים

על פי המסורת היהודית, הרומאים היו מצאצאיו של עשיו, אחיו האדמוני וצמא הדם של יעקב.

מאת

לפני שאנחנו מספרים כיצד שארית הפליטה בישראל, נכבשת בסופה העצוב על ידי האימפריה הרומאית, הבה נצעד אחורה בזמן ונתעמק במהותה של רומי וכיצד הפכה לכוח, אשר עמד מול האימפריה היוונית האדירה.

תחילתה של רומא כעיר מדינה, שעלתה אל בימת ההיסטוריה בשנת 753 לפנה"ס. יסודותיה של העיר טמונים באגדה עתיקה:

היה זה מנהג נפוץ של המתיישבים על גדות נהר הטיבר, לשמור על בתולות צנועות שבזכותן, כך האמינו, עמד להם המזל. אותן נשים צעירות היו צריכות להישאר צנועות וטהורות, ואם אחת מהן סרחה, היא הייתה מוצאת להורג על ידי קבורתה בעודה בחיים.

במאה השמינית לפנה"ס, אחת מאותן בתולות צנועות, ששמה היה רֶיָה סילביה, מצאה את עצמה בהריון. אבל היא נכנסה להריון שלא באשמתה – היא נאנסה על ידי האליל מארס!

(מדובר בסיפור מוכר, שקדם למקבילה הנוצרית שלו בכ-800 שנה. אישה שמקיימת יחסים גשמיים עם אליל, נשארת בתולה על אף שהיא יולדת).

סילביה ילדה תאומים – רומוס ורומולוס – אבל המלך המקומי לא היה מוכן להכיר בהם כבבני אלים. ובמקום זה, הוא השליך אותם אל תוך נהר הטיבר. באופן ניסי, הם צפו אל החוף, הוזנו על ידי נקבת זאבים ואז נאספו וגודלו על ידי רועים.

כאשר גדלו הנערים, הם הקימו את העיר רומא, על שבע גבעות הצופות אל נהר הטיבר, ליד אותו מקום בו ניצלו מטביעה. (מאוחר יותר רומולוס הורג את רומוס והופך לאל קוירינוס).

באופן מעניין, המסורת היהודית מחזיקה, שהרומאים היו צאצאיו של עשיו, אחיו האדמוני וצמא הדם של יעקב. היהדות קוראת לרומי "אֶדום" (שם נוסף של עשיו כפי שמופיע בבראשית ל"ו, א'), מתוך השורש המשותף למלים "אָדום" ו"דם". כשאנחנו צופים במערכת היחסים היהודית-רומית מנקודה זו ואילך, ניווכח, שהרומאים אכן היו היורשים הרוחניים של תפישת העולם של עשיו.

הרפובליקה הרומית

אם נדלג הלאה כמה מאות שנים מימיו של רומולוס, נמצא שבסביבות 500 לפנה"ס, תושבי רומא התנערו מהמלכות ששלטה בהם וייסדו רפובליקה, שהונהגה על ידי סנאט – שלטון אוליגרכי (שלטון של מיעוט חזק). הסנאט היה מורכב מבני המעמד העליון, אזרחים גברים ובעלי קרקעות, שהשתייכו למעמד האצולה העשיר.

כמו בכל ציוויליזציה קדומה, הרומאים יצאו למלחמה על מנת להרחיב את תחומי שלטונם. האמביציות הרומאיות נתקלו באמביציות דומות של בני קרתגו, מה שהביא למאבק האדיר המוכר לנו בשמו "מלחמות הפּוּנים". מלחמות שהתקיימו משנת – 264 ועד לשנת 146 לפנה"ס, ושמהן יצאו בסופו של דבר הרומאים, כשידם על העליונה.

הרומאים יצאו לכבוש את הקולוניות היווניות ואת יוון עצמה, ולהפוך לכוח הגדול ביותר במזרח התיכון. אף על פי שהרומאים והיוונים היו שני עמים שונים, שתי תרבויות נפרדות – ראו הרומאים את עצמם, במידה רבה מאוד, כיורשיהם וממשיכי דרכם של היוונים. זו גם הסיבה, שאנו מכנים את התרבות שלהם בשם "תרבות יוונית-רומית".

בדבר אחד הייתה רומי הרבה יותר שמרנית, ממה שהייתה יוון – בחברה הפטריארכאלית גברית.

מאוחר יותר בהיסטוריה הרומית, רומאים רבים יראו את עצמם, פשוטו כמשמעו, כגלגול נשמותיהם של היוונים. היוונים השפיעו על הארכיטקטורה הרומית ועל תפישת העולם הרומית באספקטים רבים ושונים, אבל בה במידה תרמו הרומאים את תרומותיהם הייחודיות.

בדבר אחד הייתה רומי הרבה יותר שמרנית, ממה שהייתה יוון – בחברה הפטריארכאלית גברית. נוסף על כך, הרומאים היו גם אנשי עמל ובעלי כושר ארגון יוצא דופן, מה שהפך אותם לאמנים בבניית האימפריה.

נתן להבחין בכושר הארגון שלהם בכל התחומים:

  • בתחומי הארכיטקטורה והבניה – לאן שנסתכל, בכל מקום בו שלטו הרומאים, נפגוש במבצעים הנדסיים מעוררי התפעלות: אמות מים רומיות, דרכים רומיות, מבצרים רומיים וחומות רומיות, שעדיין ניצבים על מקומם . הם היו בעלי יכולת בניה ברמה שלא תיאמן והיה להם ידע מדהים כיצד לממש זאת.

  • בתחומי השלטון והממשל – הם ייסדו מערכת חוק, שפעלה לכל אורכו של אגן הים התיכון.

  • בתחומי הלוגיסטיקה והארגון – הם היו בעלי כשר ניהול מעולה, הבא לידי ביטוי באופן איסוף המסים שלהם.

  • בתחומי הצבא והכיבוש – כושרם לפתוח במלחמות ולכבוש באופן שיטתי אזורים נרחבים, היה שם דבר. כיבוש ובניין האימפריה, היוו את הביצועים האדירים ביותר של כושר הארגון הרומי.

הכיבוש הרומי

הרומאים עשו מהפיכה בשיטת הלחימה. שלא כמו היוונים, הם לא גייסו אזרחים; אלא שכרו צבא מקצועי. החיילים שלהם קיבלו כסף על מנת להילחם, והפכו את שירותם הצבאי לקריירה. שירות בצבא עבור רומא, לא היה סתם עבודה – זו הייתה דרך חיים. המוטו הרומאי הונצח באמירתו המפורסמת של יוליוס קיסר, הגנרל הרומי האדיר והשנוי במחלוקת: "VENI, VIDI, VICI " – באתי, ראיתי, ניצחתי...

משום שהלוחמה הייתה הקריירה שלהם, החיילים הרומאים היו מאומנים באופן יוצא מן הכלל. הם גם היו מצוידים להפליא, ואופן המלחמה שלהם היה שיטתי. כל אלה הקנו לרומאים יתרון צבאי, שאין לו מקבילה בהיסטוריה האנושית.

במקום הפלנגה (או הפלנקה) היוונית הגדולה והמסורבלת, שלא יכלה לנוע במהירות, הרומאים יצרו את מה שהם כינו "לגיונות", שכל אחד מהם היה מחולק ל 10 או יותר קוהורטות. הלגיון, הפך ליחידה הבסיסית של הצבא הרומי. לרומאים היו בין 24 ל 28 לגיונות, כשבכל אחד מהם כ 5,000 איש. כל לגיון היה מורכב ברובו מחיל רגלים, ומיעוטו היה חיל פרשים.

צורת החלוקה ללגיונות ולקוהורטות, העניקה לרומאים גמישות רבה מאוד בשדה הקרב; הם יכלו להתפצל ליחידות קטנות יותר, שיכלו להילחם בקבוצות של עד מאה איש בכל פעם; הם גם יכלו לבצע תכסיסים ותמרונים, שהיוונים מעולם לא היו מסוגלים לעשות.

כך "טרפו" הרומאים את היוונים. הם פשוט טבחו בהם, כמו שעשו לכל מי שפגשו בדרכם.

אף על פי שהרומאים היו אנשים מתוחכמים מאוד, הם היו גם ברוטאליים מאוד.

תיאורים אלה מבליטים תכונת מפתח נוספת בתרבות הרומית. אף על פי שהרומאים היו אנשים מתוחכמים מאוד, הם היו גם ברוטאליים מאוד, אולי הציוויליזציה הברוטאלית ביותר בהיסטוריה.

האלימות שלהם יכלה להיראות כמובן בשדה הקרב. הם היו עם אגרסיבי בצורה שלא תיאמן. עם בעל אמביציה חסרת רסן לכבוש כל דבר. (זה תואם לתפיסה היהודית, של קשר הדם בין רומא לעשיו, אשר התברך בכוח השליטה הפיסית; בעוד שתאומו יעקב, התברך בכוח השליטה הרוחנית).

אבל, הברוטאליות שלהם באה לידי ביטוי באופן בולט עוד יותר, באופי הבילויים שלהם. ב 200 אתרים שונים ברחבי האימפריה, בנו הרומאים אמפיתיאטרונים, בהם יכלו לבלות את יומם, באכילה, הירגעות וצפייה באנשים הנרצחים בצורה גרוטסקית. (המנהג היה פופולארי ביותר, והקיסר אוגוסטוס מתרברב, שבמהלך תקופת שלטונו 10,000 איש נלחמו, ו-3,500 חיות פרא נהרגו.)

הדברים מבליטים שיעור מעניין מאוד בהיסטוריה האנושית. לעיתים קרובות נמצא, שהתרבויות המתוחכמות ביותר, היו גם הברוטאליות ביותר. כמו שאנחנו רואים זאת ברומא (ומאוחר יותר בהרבה אומות אחרות, ולאחרונה בגרמניה הנאצית).

האימפריה הרומית

בעוד שצבא רומא צובר ניצחונות אדירים מעבר לגבול, הרפובליקה אינה קוצרת הצלחה רבה כל כך בבית.

במאה הראשונה לפנה"ס, רומי הייתה צריכה להתמודד במאבקים פנימיים ובמלחמת מעמדות (מרד העבדים בהנהגתו של ספרטקוס, בשנת 72 לפנה"ס, הוא אולי המפורסם מכולם). "המלחמה החברתית", כפי שקוראים לה, אילצה את רומא להרחיב את תחומי האזרחות, אבל אף על פי כן נחרץ דינה של הרפובליקה.

פומפיוס עלה לבימה כלוחם פופולארי, ומצא בני ברית בקרסוס וביוליוס קיסר, וכך יוסד הטריאומוויראט (שלטון של שלושה) הראשון ברומי, בשנת 60 לפנה"ס. אבל בתוך כ- 10 שנים, פומפיוס וקרסוס נפלו במלחמות, וקיסר, שהפך לשליט רומא, הניח את יסודותיה של האימפריה הרומית.

זוהי נקודת הזמן, בה אנו נפרדים מרומי וחוזרים לישראל.

שני המלכים החשמונאים האחרונים (מצאצאי המכבים) היו שני האחים: הורקנוס ואריסטובלוס. מתוך מאבק על המלוכה, הם העלו את הרעיון האווילי, לבקש מרומא לתווך במחלוקת ביניהם. וכך, ב-63 לפנה"ס, פומפיאוס הוזמן להכניס את כוחותיו לישראל.

יוספוס, ההיסטוריון הקדמון, מסביר בפירוט רב את מה שהתרחש לאחר מכן.

הרומאים נכנסו לישראל, טבחו יהודים רבים והעניקו להורקנוס, החלש מבין האחים, את ה"שליטה" על הארץ. בפועל, לא היה הורקנוס יותר מבובת חוטים, שרקדה על פי החליל הרומי.

גם זה היה חלק מהשיטה הרומית – שליטה באמצעות שליח. הם אפשרו לשליט המקומי להתעסק בבעיות השוטפות של המדינה, בתנאי שהמיסים הרומיים משולמים בזמן, וחוקי רומא נשמרים!

ההתערבות הרומית בישראל, סיימה מבחינה מעשית את העצמאות היהודית, ופתחה באחת מהתקופות החשוכות ביותר בהיסטוריה היהודית. רומא שלטה! לא הורקנוס, או כל יהודי אחר. (מועצת הסנהדרין בוטלה על ידי צו רומי, שש שנים לאחר כיבושו של פומפיאוס).

עצמאותה של ישראל חלפה מן העולם, והארץ הפכה ל"פרובינציה הרומית של יהודה".

עצמאותה של ישראל חלפה מן העולם, והארץ הפכה ל"פרובינציה הרומית של יהודה". פומפיאוס חילק את הארץ, כשהוא מעניק נתחים רחבים לחייליו, כשכר על גבורתם במלחמה. עזה, יפו, אשדוד וערים רבות אחרות, הפכו כעת לחלק מהאימפריה הרומית.

הורקנוס קיבל רק את ירושלים, עם חלקים קטנים בצפון ובדרום. אבל אפילו בשטח מצומצם זה, לא נתנה לו יד חופשית ורומי התערבה ללא הרף.

כפי שהזכרנו בפרק 29, בתפקיד מפתח בהשתלטות הרומית על ארץ ישראל, שיחק יועצו של הורקנוס, המצביא האדומי אנטיפטרוס. האדומים היוו עדות חיה, לירידה חסרת התקדים בשמירת המצוות אצל היהודים – הם היו האנשים אשר גוירו בכוח, בניגוד להלכה היהודית, על ידי יוחנן הורקנוס.

אנטיפטרוס, הכוח המניע מאחורי הורקנוס החלש, דאג כמובן להציב את משפחתו בעמדות מפתח ברגע שעמדה בפניו ההזדמנות. הוא המשיך להדריך את הורקנוס, וכאשר בשנת 49 לפנה"ס פומפיאוס ויוליוס קיסר היו עסוקים ביניהם במאבק פנימי – עזר לו לבחור בצד המנצח. במהרה, הפך אנטיפטרוס לאיש החזק.

הרומאים העריכו נכון, שהגר היהודי החזק לא הזדהה עם הערכים היהודיים, ואפשרו לו להחזיק בעמדת המפתח, על מנת שלא יניח למונותיאיזם הלוחמני, להרים שוב את ראשו המסוכן.

בעוד ששמו של אנטיפטרוס לא זכה להירשם בהיסטוריה כבעל הבית, זכה בכך בנו וממשיך דרכו, הורדוס. בהגיעו מתוך משפחה שהוכרחה להתגייר, הוא היה יהודי רק בשמו. יחד עם זאת, הפך לאחד מהמלכים המפורסמים ביותר של העם היהודי, והשאיר את חותמו הבולט בהיסטוריה כ"הורדוס הגדול".

18/12/2004

מאמר 39 מתוך 68 בסדרת Jewish History (Hebrew)

אוהבים את האתר? עזרו לנו ליצור עוד מאמרים וסרטונים.
aish.co.il קיים אך ורק בזכות התמיכה שלכם.
התגובות למאמר הנן הדעות האישיות של כותביהן. התגובות מפורסמות בהתאם לשיקול הדעת של המערכת, אנא שמרו על שפה נקיה ואדיבה.

למאמר זה התפרסמו: 2 תגובות ב-2 דיונים

(2) ניר, 20/9/2006 06:59

תודה

מצויין עוזר מאד וחשוב

(1) גיא, 27/2/2006 07:45

אחלה מאמר!

תודה, למדתי מלא מהמאמר הזה, ואני מודה לכם מאוד!
נ.ב היו לנו שיעורים באונברסיטה ללמוד על סיפור רומוס ורומולוס ולא הצלחתי למצוא את זה...
תודה רבה!

תגובה למאמר:

  • כתובת האימייל לא תוצג.


  • 2000
שלח תגובה
stub