רשימת תפוצה
האתר בעבודות תחזוקה מצטערים על אי הנוחות הזמנית, נשוב בקרוב!

קורס מזורז בהסטוריה יהודית

פרק 33: המרד הגדול

כ׳ בשבט ה׳תשס״ה כ׳ בשבט ה׳תשס״ה 30/01/2005 | מאת הרב קן ספירו

בצעד שנראה כהתאבדות, מחליטים היהודים לצאת נגד רומא האדירה.

את ההתקוממות נגד רומא במאה הראשונה לסה"נ, נוכל להשוות להצהרת מלחמה ישראלית, בימים אלה, על אירופה המערבית ואירופה המזרחית גם יחד. עד כדי כך הייתה העוצמה של רומי.

אז איך בכל זאת החליטו היהודים לפתוח בצעד כל כך מסוכן וחסר סיכוי? לשאלה זו קיימות מספר תשובות. אך תחילה נכניס את הנתונים הבאים למשוואה:

 

  • קונפליקטים שהתעוררו בין העולם היווני-הרומי-הפגאני, לבין העולם היהודי המונותיאיסטי, כתוצאה מהבדלים אידיאולוגיים.

  • מחלוקות שנוצרו בין זרמי היהדות השונים: הפרושים, הצדוקים והקנאים, כתוצאה מתגובת היהדות לשלטון הרומאי.

  • רדיפות בלתי פוסקות, שהתרחשו מצד הרומאים כנגד היהודים, החל בהטלת מסים דרקוניים ועד כדי טבח גלוי.

 

הבדלים אידיאולוגיים

בדומה ליוונים, גם הרומאים סגדו לאלילים רבים. ולא די בזה – בכל פעם בה כבשו אומה נוספת, הם נהגו לספח את אליליה לפנתיאון הרומי. ההיסטוריון הרומי וֶורו כותב, שבמאה הראשונה לסה"נ היו להם למעלה מ 3,000 אלילים!

הרעיון היהודי של א-ל בלתי נראה, הדורש בלעדיות ואינו יכול להצטרף לקדירה המשותפת, היה לגמרי בלתי נתפש בעיני הרומאים.

אבל חשוב מכך, לאמונות היהודיות התווסף גם סגנון חיים ייחודי, של ציות למצוות הנוגדות את תפישת העולם הרומאית. לדוגמא: יהודים שעמדו על כבוד החיים, סלדו מבני אדם שבנו אמפיתיאטראות רק כדי שהציבור יוכל להתלהב מצפייה באחיהם בני האנוש נשחטים, וככל שזה נעשה בצורה גרוטסקית יותר, כך טוב יותר. (ר' פרק 30)

התלמוד (מגילה ו, עמוד א) מנציח את הבידול בצורה חדה וברורה:

 

קיסריה וירושלים, אם אמר לך אדם: חרבו שתיהן – אל תאמין, ישבו שתיהן – אל תאמין, חרבה קיסרי וישבה ירושלים, חרבה ירושלים וישבה קיסרי – תאמין" (מגילה ו).

 

מבחינה היסטורית ידוע לנו, שקיסריה וירושלים ניצבו על עומדן באותו זמן.

מבחינה היסטורית ידוע לנו, שקיסריה וירושלים ניצבו על עומדן באותו זמן – הורדוס בנה בחייו את קיסריה, ובוודאי שלא החריב את ירושלים.

מהי אם כן משמעות הדברים?

בקביעה זו הציגו חכמים עיקרון תיאולוגי, היסטורי ופוליטי בהקשר למערכת היחסים המציאותית בין ישראל לרומא – בין צאצאיו של יעקב לבין אלו של עשיו.

כוונתם הייתה, שבמונחים של המאבק הרוחני העולמי, אין אפשרות שאחד הצדדים יעלה מעלה, מבלי שהשני ירד מטה. כשהיהודים למעלה והערכים היהודיים חזקים, הערכים הרומיים בשפל, וההפך. זהו המאבק הקמאי בין הטוב לבין הרע.

מלחמות היהודים

לריאקציה היהודית לנוכחות הרומאים, ששלטו על ארץ הקודש ועבדו לאלילים – היו פרצופים שונים:

 

  • יהודים מתייוונים ומתבוללים – קיבלו בברכה את הנוכחות הרומית ובטווח המיידי הרוויחו מכך. הם כעסו על שאר היהודים שהתנגדו לשלטון הרומאי.

  • הצדוקים – רובם של הצדוקים היו יהודים עשירים שהתכחשו למקור הא-לוהי של התורה שבעל פה. הם שלטו (והשחיתו) בהנהגת המקדש, ושמחו לשתף פעולה עם הרומאים, על מנת לשמור על עמדות הכוח שלהם. הצדוקים ראו בסיעות היהודיות האחרות 'עושי בעיות'.

  • הפרושים – יהודים שהשתייכו לזרם המרכזי ולא רצו שום קשר עם הרומאים, אבל יחד עם זאת היו מעשיים. הפרושים רצו מעל לכל שהיהדות תשרוד, ומלבד וויתור על עקרונותיהם הדתיים היו מוכנים להפיק את הטוב ביותר מהשלטון הרומאי. הם הסתייגו משאר הפלגים היהודיים – הן מאלה שניסו למצוא חן בעיני הרומאים והן מאלה שתמכו בהתקוממות.

  • הקנאים – כללו מספר קבוצות לאומיות קיצוניות. הם כעסו על הנוכחות הרומית ועל היהודים האחרים, שנראו בעיניהם כמשתפי פעולה טקטיים או אקטיביים עם הרומאים.

  • הסיקריקים (סיקרא=חרב) – קבוצה קרימינלית שהסתתרה לעיתים קרובות תחת מסווה של לאומניות. לרוב צידדו הסיקריים בצדוקים.

  • כיתות נוספות – קבוצות דתיות (כגון האיסיים) שהחזיקו בדעות קיצוניות והתנגדו הן לצדוקים והן לפרושים. לדוגמא, כת מדבר יהודה (מפורסמים ממגילות ים המלח) ציפו לסוף העולם במתכונתו הנוכחית בקרוב, ויצאו לחיות במדבר בכדי להימלט מהשחיתות ומהקלקול שבחיי העיר, ולהתכונן לאחרית הימים.

 

חכמים כינו מחלה זו בשם: "שנאת חינם" – שנאה חסרת יסוד של יהודי כלפי יהודי אחר.

מקורות יהודיים מונים כ-24 כיתות נפרדות שהתקיימו במקביל. השקפות העולם המנוגדות שלהן היוו סימפטום למחלה, שפשטה בגוף האומה היהודית באותו זמן. חכמים כינו מחלה זו בשם: "שנאת חינם" – שנאה חסרת יסוד של יהודי כלפי יהודי אחר.

לצערנו הרב, מצב זה אינו נדיר בהיסטוריה היהודית. אומה יהודית מוחלשת ממאבקים פנימיים, היא חלומם המתוק של האנטישמיים ושל כל שאר שונאי ישראל גם יחד.

רדיפות הרומאים

הדרך הברוטלית, בה ניסו הרומאים לסחוט כסף מהאוכלוסייה המקומית – בהטלת מיסים ולעיתים אף בביזה גלויה, הוסיפה שמן למדורה הבוערת בלאו הכי. הדבר היה נכון במיוחד לגבי כמה מהנציבים (הממונים) של יהודה, שהיו אכזריים ורודפי בצע באופן יוצא דופן.

ההיסטוריון פאול ג'ונסון בספרו History of the Jews (ההיסטוריה של היהודים), מסביר מדוע היוותה תופעה זו כוח מצית בקונפליקט:

 

הגויים שהתייוונו ... יצרו את שירותי הרשות המקומיים, וגובי המיסים ... היו ידועים באנטישמיות שלהם ... בטיפשותה, התעקשה רומא למנות את נציבי יהודה מאזורים גויים דוברי יוונית – כשהאחרון וחסר הרגישות מכולם, גסיוס פלורוס הגיע מאסיה הקטנה היוונית.

 

פלורוס שכנע את נרון להסיר מיהודי קיסריה את אזרחותם, ולהפוך אותם בעצם לזרים, הנתונים לחלוטין לחסדה של האוכלוסייה היוונית-רומית. היהודים התקוממו כמובן, ומחאתם דוכאה בצורה אכזרית, שגבתה הרוגים רבים וחילול בתי כנסת. הפוגרום התפשט לערים אחרות בהן ניצלה האוכלוסייה ההלניסטית את הזדמנות להיפטר מהיהודים – בתים יהודיים נפרצו, נבזזו ונשרפו.

פליטים יהודיים, שנשבעו לנקמה, התחילו לזרום לירושלים.

אבל פלורוס רק הסלים את המאבק, תחילה בכך שהתיר את הרסן ואפשר לחייליו לטבוח בלמעלה מ 3,600 יהודים שלעגו לו, ואחר כך במעצרם של יהודים זקנים, בהלקאתם ובצליבתם הפומבית. (ע' יוסיפון, מלחמות היהודים)

כעת לא הייתה דרך חזרה. היהודים הרימו נשק.

יציאה נגד עוצמתה של האימפריה הרומאית, לא הייתה שונה מהתאבדות, ואכן, מלחמת היהודים תסתיים בטרגדיה נוראית. אבל כאשר היא התחילה בשנת 66 לספירה, היו בה כמה הצלחות מדהימות, כולל פלורוס שנמלט על חייו מירושלים והצבא הרומי שבודד והוכרע.

למרבה הצער, האימפריה הרומית לא יכלה לסבול עלבונות כאלה לאורך זמן.

למרבה הצער, האימפריה הרומית לא יכלה לסבול עלבונות כאלה לאורך זמן. ההיסטוריון היהודי רבי בערל וויין בספרו Echoes of Glory (הדי תהילה) משרטט בצורה ברורה מה שהתרחש זמן קצר לאחר מכן:

הצלחת היהודים בסילוקה של רומא מירושלים, גרמה להלם באימפריה הרומית כולה. היא גרמה להתעוררות גל של פוגרומים רוויי דם נגד יהודים, במיוחד בקיסריה, אלכסנדריה ודמשק. אלפי יהודים נטבחו בפרעות אלה, ואלפים נוספים נמכרו לעבדות בשווקי רומא.

חכמי ישראל יעצו להתפייס עם הרומאים, כשהם צופים ומבינים שהתגרות נוספת ברומא תוביל לנקמה רומית קשה וכואבת עוד יותר, ואז ללא ספק תחריב רומא את כל הארץ ותכלה את אזרחיה היהודים.

בהתחשב בכך שהצדוקים היו ממילא פרו-רומאים והפרושים החזיקו בעמדה מתונה, חוכמתם עשויה הייתה לגבור. אבל, הקנאים הקיצוניים לא אפשרו זאת. הם נשבעו להילחם עד מוות, יצאו למלחמה נגד הכוחות הרומיים שעשו את דרכם לעבר ירושלים, והרגו 6,000 חיילים רומיים. מעניין לציין, כי הניצחון התרחש בדיוק באותה נקודה בה ניצחו המכבים את היוונים, והקנאים – שראו בכך את יד הא-ל שעוזרת להם – התעודדו להמשיך הלאה.

כתשובה, מיהרה רומא לשלוח ארבעה לגיונות תחת פיקודו של המפקד הרומי המנוסה ביותר - אספסינוס.

האסטרטגיה של אספסינוס הייתה לדכא תחילה את המרד בפריפריה, ואז להגיע אל המטרה הסופית – ירושלים.

מאמרים נבחרים

Donnez du pouvoir à votre voyage juif

Inscrivez-vous à l'e-mail hebdomadaire d'Aish.com

Error: Contact form not found.

הצטרפו לניוזלטר השבועי

linkedin facebook pinterest youtube rss twitter instagram facebook-blank rss-blank linkedin-blank pinterest youtube twitter instagram דילוג לתוכן