לחצו כאן כדי לעבור לתחילת המאמר
הצטרפו לניוזלטר השבועי

לקבלת עדכונים באימייל




קורס מזורז בהיסטוריה יהודית, פרק 39: התלמוד

קורס מזורז בהיסטוריה יהודית, פרק 39: התלמוד

בתקופה של תוהו ובוהו, החליטו הרבנים לעשות מה שמעולם לא נעשה קודם לכן – להעלות על הכתב את התורה שבעל-פה.

מאת

בזמנים שונים במהלך רדיפותיו של אדריאנוס, הוכרחו חכמי ישראל להתחבא, ובכל זאת הצליחו להתאחד מחדש בשנת 122 לספירה בעיר אושה, כשמאוחר יותר, בתקופה שלווה יחסית, בשנת 158 לספירה, הצליחו אף להתבסס שנית ביבנה.

במצב של רדיפות אינספור וחוסר מנוחה, כשהעם היהודי נמלט מארץ ישראל, ידעו הרבנים, שלא יוכלו להמשיך ולשמור על הסנהדרין – המושב המרכזי של הסמכות הרבנית – לאורך ימים.

ועדיין, במהלך אותן תקופות ארוכות של תוהו ובוהו, הטביעו, כמה מהמוחות הרבניים האדירים, את רישומם לדורות. ביניהם היו:

  • רבי עקיבא (עליו שוחחנו בפרק 38).

  • תלמידו החשוב של רבי עקיבא, רבי מאיר, שהיה גם בעלה של ברוריה האגדית.

  • רבי שמעון בר יוחאי, מחבר ספר הזוהר, הכתב המרכזי של הקבלה.

  • בנו של רבי שמעון בר יוחאי, רבי אליעזר.

  • רבן שמעון בן גמליאל (השני), מצאצאי בית הלל וצאצא ישיר של דוד המלך.

רבי יהודה הנשיא

וכעת, אדם נוסף עומד היה להטביע את רישומו על המורשת היהודית – בנו של רבן שמעון בן גמליאל – רבי יהודה הנשיא.

בתקופה של תוהו ובוהו, החליטו הרבנים פה אחד, שהם חייבים לעשות מה שמעולם לא נעשה קודם לכן – להעלות את התורה שבעל פה על הכתב.

רבי יהודה הנשיא, מהווה למעשה אישיות מרכזית וחשובה להבנת המהלכים באותה תקופה. חשיבותו כה רבה, שאף כיום לומדי התורה מכנים אותו בפשטות – רבי.

בעידן של שקט יחסי, הצליח רבי יהודה הנשיא להתיידד עם הקיסרים הרומיים שירשו את כיסאו של אדריאנוס, ובמיוחד עם מרקוס אאורליוס.

רבי יהודה הנשיא ניחן בשילוב ייחודי של מעלות – הוא היה גדול בלימוד התורה, ומנהיג בעל עוצמה, מה שהעניק לו את הכוח להנהיג את העם היהודי, באותם ימים קשים. נוסף על כך, הוא היה אדם בעל אמצעים, מה שאפשר לו לכוון, לטפל ולעשות כל מה שהיה צריך להיעשות, הן עם היהודים בארץ ישראל והן עם הרשויות הרומאיות.

בעידן של שקט יחסי, הצליח רבי יהודה הנשיא להתיידד עם הקיסרים הרומיים שירשו את כיסאו של אדריאנוס, ובמיוחד עם מרקוס אאורליוס.

כותב ההיסטוריון היהודי רבי בערל ווין בספרו "הדי תהילה":

"מן השמים, במהלך המלחמה בפרתיה, מרקוס אאורליוס פגש ברבי [יהודה הנשיא], והם התיידדו ולבסוף קשרו ביניהם קשר אמיץ ... מרקוס אאורליוס נועץ בידידו ביהודה בעניינים של עמדה מדינית כמו גם בשאלות אישיות...

שנות תקופתו של מרקוס אאורליוס, שהסתיימו עם מותו בשנת 180לספירה, היוו נקודת שיא בהתדיינות בין רומא ליהודים. היהודים, תחת הנהגתו של רבי, נצלו תקופה זו, של פסק זמן מבורך, על מנת להכין את עצמם לימים הקשים, האורבים להם מעבר לפינה."

בזמן זה, בסביבות 170-200 לספירה הנוצרית, נולדה המִשְׁנָה.

מִשְׁנָה

מהי המִשְׁנָה?

בפרקים קודמים דיברנו על העובדה, שבהר סיני, קיבל העם היהודי את התורה הכתובה, ואת התורה שבעל פה (ר' פרק 11). התורה שבעל פה, היא ההסבר המילולי כיצד לשמור ולבצע, הלכה למעשה, את המצוות שבתורה הכתובה.

התורה שבעל פה הועברה מדור לדור ומעולם לא הועלתה על הכתב (ר' פרק 26 ופרק 23) וזאת מדוע? משום שהתורה שבעל פה, אמורה הייתה להיות גמישה. אמנם העקרונות שבה נותרו זהים, אבל, ההשלכות של אותם עקרונות, אמורות היו להתאים לנסיבות המשתנות עם הזמן.

שיטה זו עבדה מצוין, כל עוד הסמכות המרכזית – הסנהדרין – נותרה בשלמותה, ושרשרת המסורת לא הופרעה (כלומר, חכמים יכלו להעביר בצורה חופשית את חוכמתם לדור התלמידים הבא). אבל, מאז חורבן בית המקדש, מוסד הסנהדרין נרדף שוב ושוב, ורבניו נאלצו לרדת למחתרת.

רבי יהודה הנשיא הבין, שהדברים לא עומדים להשתנות לטובה בטווח הקרוב.

רבי יהודה הנשיא הבין, שהדברים לא עומדים להשתנות לטובה בטווח הקרוב. הוא הבין, שהמקדש אינו עתיד להבנות בדורו וכנראה גם לא בדורות הבאים אחריו. הוא ראה את היהודים נמלטים מארץ ישראל, כתוצאה מהרדיפות התמידיות ותנאי החיים הבלתי אפשריים והוא ידע, שהסמכות המרכזית הייתה חלשה מאי פעם ושקיצה קרוב (וזה מה שאכן קרה במאה הרביעית לסה"נ, כפי שנראה בפרקים הבאים).

לכן, על מנת להבטיח ששרשרת המסורת לא תיפסק לעולם, הוא החליט שהגיע הזמן להעלות על הכתב את התורה שבעל פה.

זו הייתה משימה אדירה. רבי יהודה הנשיא היה צריך לעבור בין רבנים רבים ככל האפשר, על מנת לדלות מהם את מירב ידיעותיהם. הוא ביקש מהם לספר לו, כל מה שידעו על הלכות ומנהגים שקיבלו מקודמיהם, ושניתן היה לעקוב אחר שורשיהם עד למשה בהר סיני. הוא אסף את כל מידע הזה יחד, ערך אותו, והתוצאה הסופית הייתה המשנה. (דרך אגב, המלה משנה משמעותה שינון, משום שהיא נלמדה בצורה של שינון וחזרה על הדברים. ובמלים אחרות נוכל להגיד ש"משנה" פירושה – לימוד).

ששת חלקי ההלכה היהודית

המשנה חולקה לששה חלקים עיקריים (סדרים), העוסקים בששה תחומים בסיסיים בהלכה היהודית:

  • זרעים – מכסה את כל הדינים הקשורים בחקלאות והלכות הקשורות במזון, כגון ברכות לפני אכילה למשל.

  • מועד – עוסק במנהגים ובהלכות של השבת ושאר המועדים היהודיים.

  • נשים – כולל את כל הנושאים שבין גבר לאישה כגון: נישואין, גירושין וכדומה.

  • נזיקין – חוקים אזרחיים ופליליים.

  • קודשים – חוקים הקשורים בבית המקדש.

  • טהרות – דיני טומאה וטהרה רוחנית.

רבי יהודה הנשיא סיים את כתיבת המשנה בשנת 219 לסה"נ, בעיר ציפורי שבגליל. כבהערת אגב כדאי להזכיר, שגם כיום ניתן להגיע לציפורי, מקום מעניין מאוד מנקודת מבט ארכיאולוגית. באתר "בית שערים" מצאו הארכיאולוגים, על צלע ההר, מערכת של מערות קבורה, כשביניהן גם קברו של רבי יהודה הנשיא, יחד עם קבריהם של רבים מחכמי אותו דור.

כתיבת התלמוד

תוך זמן קצר מסיום המשנה, הרבנים הבינו שאין בכך די. המשנה נכתבה בקיצור נמרץ ובמקומות שונים אף הייתה סתומה ולא מובנת. דרך כתיבה זו נעשתה מתוך הנחה, שאלה שילמדו את המשנה, כבר יכירו את עיקרי הדברים.

החכמים התחילו להתדיין לגבי יסודות הדברים הכתובים במשנה ולסכם את תוכן דיוניהם.

מכיוון שבאותו זמן חלק ניכר מהאוכלוסייה היהודית התגורר בבבל, ריכזו שם הרבנים את דיוניהם, כשהתוצאה הסופית נקראת: "תלמוד בבלי". במקביל, נערכו דיונים דומים גם בארץ ישראל, והתוצאה הסופית לדיונים אלה נקראת "תלמוד ירושלמי". (מעניין לדעת, שהתלמוד הירושלמי לא נכתב בירושלים. הוא נכתב בטבריה, המקום האחרון שבו ישבו הסנהדרין, אבל הוא נקרא "ירושלמי", מתוך כבוד למקום מושבו הראוי של הסנהדרין – ירושלים).

התלמוד הירושלמי קצר בהרבה וקשה הרבה יותר להבנה מהתלמוד הבבלי. עקב המצב הגרוע ששרר בארץ ישראל, עריכתו הייתה צריכה להיעשות בחיפזון רב. המצב המדיני של היהודים בבבל היה יציב יותר ואפשר לרבנים זמן ושלווה לעריכה מסודרת יותר של התלמוד. (כיום, תלמידי הישיבות שעוסקים בלימודי התלמוד, לומדים בעיקר את התלמוד הבבלי) .

התלמוד הוא הרבה מעבר לאוסף פרטים של הלכה יהודית, כפי שהיא מוסברת במשנה. התלמוד מהווה מעין 'אנציקלופדיה' של כלל הקיום היהודי.

התלמוד מכיל גם הרבה אגדתות – סיפורים, שמטרתם להמחיש נקודות חשובות בהשקפת העולם היהודית. סיפורים אלה מכילים מידע עשיר על טווח רחב של נושאים. זרוק נושא – והוא שם.

מעולם לא היה חוק יהודי שאמר, שאם מישהו עיוור אותך, אתה צריך לעוור גם אותו. איזו טובה תצמח מכך שיהיו שני עיוורים?

המידע היהודי שעבר בעל פה ושנכלל בסופו של דבר בתלמוד, היה חיוני לעם היהודי, משום שההלכה היהודית מעולם לא יושמה מתוך קריאה פשטנית של התורה. ניקח לדוגמא: "עין תחת עין, שן תחת שן". מעולם לא היה חוק יהודי שאמר, שאם מישהו עיוור אותך, אתה צריך לעוור גם אותו. איזו טובה תצמח מכך שיהיו שני עיוורים? הדין הזה הובן מאז ומתמיד בשני אופנים: 1) שצדק צריך להיות פרופורציונאלי (לא חיי אדם תחת אובדן עין), 2) שהכוונה היא לערך "עין" תמורת ערך "עין", במונחים של נזקי ממון. כך, התלמוד מציג את חוקי התורה הכתובה והתורה שבעל פה יחד.

כשקוראים בתלמוד פוגשים אינספור ויכוחים. נראה שבכל עמוד הרבנים מתווכחים. סוג זה של דיונים – שמטרתם להגיע לשורש האמת – נקרא "פלפול". מחוץ לעולם הישיבות נושאת המלה "פלפול" קונוטציות שליליות. כשאנשים קוראים את הדיונים האלה, נראה להם בעין בלתי מיומנת, כאילו הרבנים מדקדקים בחוט השערה, ושלחלק מהויכוחים ממילא אין שום יישום מעשי בחיי היומיום. אבל לא כך הם פני הדברים.

הסיבה לויכוחים המרובים על נושאים לאו דווקא מעשיים, הייתה דרך, שמטרתה לנסות ולהגיע לאמת בדרך מופשטת – להשתדל להגיע לעיקרון הפנימי. שאיפתם של רבני דור התלמוד, הייתה לדעת מהי המציאות ולעשות את הדברים הנכונים. המציאות היא תמצית היהדות – מציאותו המוחלטת של האלוקים.

נקודה חשובה נוספת שחייבים לציין לגבי ויכוחים אלה, היא שהם מעולם לא נערכו לגבי "הדברים הגדולים". אין אף ויכוח שדן בשאלה אם 'לאכול או לא לאכול חזיר', או 'האם מותר או אסור להדליק אש בשבת'. נושאים אלה מהווים נתוני יסוד, ולגביהם הייתה הסכמה מוחלטת. רק נקודות קטנות היוו נושא לדיון. רבני התלמוד, ברוח הקודש שלהם הבינו, שיבוא יום בו העקרונות שעלו מתוך הנבירה אחר שורש האמת, ישאו עמם השלכות מרחיקות לכת.

גמרא

אם נפתח גמרא ונתבונן במבנה הדף שבה, נוכל לראות את התמליל העברי של המשנה, ממוקם במרכז העמוד, כשבין דברי המשנה משובצים הסברי הגמרא בארמית.

פירושה המילולי של המילה הארמית "גמרא", הוא "מסורת". בעברית המלה גמרא מגיעה מהמילה "לגמור", כשהכוונה היא, שהגמרא מרכזת את מגוון הדיונים הרבניים על המשנה, ובתור שכזאת גומרת ומשלימה את הבנת המשנה.

תמלילי המשנה והגמרא מוקפים בהרבה מאד טקסטים ופירושים מתקופות מאוחרות יותר.

המשנה מצטטת רבנים שחיו בתקופה שבין 100 לפנה"ס ל – 200 לסה"נ. רבנים אלה נקראים "תנאים" (בארמית המילה תנו משמעותה שנו, למדו, ובהתאם לכך, משמעות המלה תנאים היא מורים). בקבוצה זו כלולים גדולי תורה כמו רבן יוחנן בן זכאי, רבי שמעון בר יוחאי, רבי עקיבא וכמובן רבי יהודה הנשיא (בדרך כלל הוסף לשמם התואר "רבי" לפני שמם).

בקבוצה זו אנחנו פוגשים בדמויות כמו של רב אשי, רב יוחנן וכולי.

נוסח הגמרא מצטט את הרבנים שחיו בערך משנת 200 לסה"נ עד לשנת 500 לסה"נ בקירוב. רבנים אלה נקראים אמוראים, מלשון "אמירה" – והכוונה ל"מסבירים". בקבוצה זו אנחנו פוגשים בדמויות כמו של רב אשי, רבי יוחנן וכולי (שמותיהם של האמוראים אינם מפורסמים כל כך, בדרך כלל הוסף לאמוראי ארץ ישראל התואר רבי, ולאמוראי בבל רב).

הטקסט שמקיף את הגמרא בימינו, מצטט גם 'ראשונים' – דמויות רבניות, שקדמו לרבי יוסף קארו, המחבר, בן המאה ה 16, של ספר ההלכה היהודי המוכר בשמו "שולחן ערוך". בין הראשונים הבולטים ביותר נמצאים רש"י, תלמידיו וצאצאיו, שהיו מחבריהם העיקריים של ה"תוספות", וכן הרמב"ם והרמב"ן. על תרומתם של רבנים אלה, נשוחח בפרקים הבאים.

עד כמה הייתה חשובה עבודתו של רבי יהודה הנשיא ושל הרבנים שבאו אחריו, נגלה במאות השנים הבאות, בתקופה שבה מחליטה האימפריה הרומית, להמיר את דתה של כלל אוכלוסייתה לנצרות.

7/5/2005

מאמר 30 מתוך 68 בסדרת Jewish History (Hebrew)

אוהבים את האתר? עזרו לנו ליצור עוד מאמרים וסרטונים.
aish.co.il קיים אך ורק בזכות התמיכה שלכם.
התגובות למאמר הנן הדעות האישיות של כותביהן. התגובות מפורסמות בהתאם לשיקול הדעת של המערכת, אנא שמרו על שפה נקיה ואדיבה.

למאמר זה התפרסמו: 2 תגובות ב-2 דיונים

(2) אנונימי, 28/10/2014 06:18

תודה

מקסים, כמה מובן וברור. זה עשה לי סדר וארגון ברצף הדברים והבנתם.

(1) סיגל בלוראי, 16/5/2005 04:16

ישר כוח לעורך על הפרוייקט החשוב. המאמרים מרתקים, סקירה מראשית התהוות היהדות בבחינת חוליות חוליות בשרשרת נפלאה ממש "מכרה זהב"
חובה בכל בית יהודי!!

תגובה למאמר:

  • כתובת האימייל לא תוצג.


  • 2000
שלח תגובה
stub