רשימת תפוצה
האתר בעבודות תחזוקה מצטערים על אי הנוחות הזמנית, נשוב בקרוב!

קורס מזורז בהסטוריה יהודית

פרק 41: מפאולוס ועד לקונסטנטין

כ״ז באייר ה׳תשס״ה כ״ז באייר ה׳תשס״ה 05/06/2005 | מאת הרב קן ספירו

הנצרות הצליחה, במקום שבו האנשים נמשכו ליהדות, אבל לא רצו לקבל על עצמם את המחוייבות הכרוכה בכך.

הנוצרים היהודים בירושלים, נשארו כת קטנה בלבד. האמונה בישו לא הצליחה להתפשט בין היהודים. בעיניים יהודיות היא נראתה כדוחה, וחסידיו של ישו נחשבו לכופרים.

גישת החכמים הייתה, שאנשים אלה, גם אם היו יהודים, עוסקים באידיאולוגיה שאינה על טהרת היהדות והסטייה שלהם מהדרך, עשויה לפגוע ביהדות המקורית ולסלף אותה. זוהי כת, שאין לה מקום ביהדות ועל כן, חובה לסלק אותה.

אחד מאלה שלקחו את נושא ה"סילוק" ברצינות, היה יהודי בשם שאול, שמוצאו מן העיר תרסוס (באסיה הקטנה, תורכיה בימינו).

אבל, כפי שכתב מאוחר יותר באיגרותיו, לאחר שהשתתף ברדיפת הכת היהודית-נוצרית, התחולל בליבו מהפך פתאומי. מהפך, שהתרחש לדבריו בעקבות חזון, שבו התגלה בפניו ישו והניא אותו מרדיפת מאמיניו.

בעקבות מפגש מיסטי זה, נעלם שאול מן הבמה, על מנת לחזור ולעלות עליה שנית, 13 שנים מאוחר יותר (בסביבות 47-60 לסה"נ) כפאולוס – מיסיונר שפנה אל הגויים.

עם עלייתו המחודשת על בימת ההיסטוריה, הציג פאולוס רעיונות מהפכניים, אשר גרמו בתחילה להתנגדויות בקרב חסידיו הותיקים של ישו. במהלך פגישה דרמטית עם הכת היהודית-נוצרית בירושלים, ניצחה ביתרון ברור ההשקפה שלו ומעתה ואילך, הדת החדשה תיפרד מן היהדות.

פאולוס יצא למסע מיסיונרי חשוב ומוצלח מאוד, במטרה למשוך אנשים לעבור אל דתו החדשה – הנצרות.

אין ספק שפאולוס הטיף למונותיאיזם, אבל עם כמה חידושים מרחיקי לכת. הדרך לגאולה עבור הגויים הייתה כעת הרבה יותר פשוטה – אמונה בישו החליפה את שמירת המצוות.

על ידי מאמציו של פאולוס וקנאותם של חסידיו הראשונים, חוותה הנצרות עליה מטאורית בפופולאריות שלה. חשוב לציין, כי הצלחותיה הראשוניות היו בקרב האוכלוסייה הלא יהודית, שנחשפה במידה רבה בעבר, לרעיונות היהדות.

רומאים נמשכים ליהדות

בפרקים הקודמים עסקנו במתח בעולם היווני-רומי, כאשר היהדות ניצבת מול ההלניזם; אבל נמנענו מלהזכיר את העובדה, שהיו רומאים שנמשכו באופן משמעותי ליהדות.

תופעה זו התרחשה בעיקר במאה הראשונה לסה"נ, תחת שלטונו של נירון. הריקבון החל לפשות ברומא. אנשים משכילים ראו כיצד האימפריה הופכת לביצה של ניוון, אלימות וחוסר מוסר כללי. אנשים כאלה חיפשו אחר יציבות, הם שאפו להשקפת עולם מוסרית אוניברסאלית, ונשאו את עיניהם אל 'תופעות אקזוטיות אחרות' מחוץ לדת הרשמית של המדינה.

חיפושים אלה הובילו אותם לכתות זרות רבות – במיוחד העבודה לאליל האור והחכמה הפרסי – מיתרה, שהפך למזוהה להליוס, אליל השמש היווני, כמו גם סול, אליל השמש הרומי. כת זו הפכה להיות כל כך פופולארית, שהרומאים קראו ליום בשבוע, לכבודו של האליל מיתרה – יום השמש (Sunday) וחגגו את יום הולדתם של אלילי השמש, בסוף דצמבר, ביום הקצר ביותר בחורף.

הנאמנות לאלילי המדינה נחלשה מאוד בגלל השיטה הרומאית "לגנוב" את האלילים של העמים הכבושים. "אלילים שבויים" "נרכשו" על ידי רומא, והוכנסו רשמית אל תוך הפנתיאון. ככל שהאימפריה גדלה, גדל גם מספר האלילים במידה משמעותית. על פי הסופר הרומאי וורו, בנקודת זמן מסוימת, היה ברומא מבחר של 30,000 אלילים ו-157 חגים בשנה! מי מסוגל היה לחגוג את כולם, או לכל הפחות לקחת אותם ברצינות?

נתון נוסף וחשוב היה האיום המתמיד, מפני התקוממות פנימית ו/או פלישה חיצונית, שעמו חיו אזרחי רומא. התחושה שאמונה חסרת רחמים ומוות אכזרי אורבים מעבר לפינה, גרמה להם להיות מתוחים ומפוחדים. (אולי כל אותן שעות של צפייה בפושעים קטנים, שנטבחים בקולוסאום, יצרה תחושה תת מודעת של "אם כן, לרחמיו של מי משלושים אלף האלים אני פונה?")

אנשים פיטמו עצמם במעדנים ואחר כך גרמו לעצמם להקיא, רק בכדי שיוכלו להאביס את עצמם שוב.

אווירת הקץ ההולך ומתקרב רק התעצמה, בעקבות הרציחות והאינטריגות הפוליטיות, על ידי השוחד הכללי ובגלל המצב הגלוי של ההתדרדרות המוסרית. אנשים פיטמו עצמם במעדנים ואחר כך גרמו לעצמם להקיא, רק בכדי שיוכלו להאביס את עצמם שוב. ובינתיים, במרחצאות הציבוריים, התחוללו אורגיות אינסופיות עם עבדים ופרוצות, שהיוו דרך מקובלת לבלות בה את הלילה.

ההיסטוריון מיכאל גראנט, בספרו The World of Rome (עולמה של רומא), מסכם כך את הדברים:

 

התקופה הרומית לא הייתה עידן צמא דמים בלבד, אלא גם תקופה של פסימיות ומתח, בהתייחס לכוחותיו של האדם לעצב את עתידו האישי. הממשלה האימפריאלית ותעמולתה, שטענה לקיומה של עזרה מן האלים, לא הפיגה את התחושה העמוקה, שכל אדם נתון לחסדי הגורל. כך, 'יושב הראש' של המתח הנפשי היה הגורל. "בכל העולם כולו" אומר פליני הזקן, "בכל עת ובכל מקום, על פי כל הדעות, הגורל לבדו פועל, ורק בשמו יש לקרוא ... אנחנו נתונים כל כך לחסדי המזל, שהמזל הוא אלוהינו."

 

באווירה כזאת, סביר היה שההשקפה היהודית – שהאדם אינו אבוד באוקיינוס החיים, בעולם אקראי ועוין, אלא נשמר על ידי א-ל אחד כל יכול ואוהב, המצווה ומפעיל את העולם – תיפול על אוזן קשבת ומעריכה.

בכל אופן, גיור ליהדות היה מאז ומתמיד משימה לא פשוטה, שדרשה מהמועמד לגיור להפגין את שאיפתו הכנה לשמור על חוקי התורה.

אף על פי כן, רשומות היסטוריות רומאיות מראות לנו, שהיהדות באמת 'תפשה' ובמיוחד במרכזי תרבות כמו רומא ואלכסנדריה. היצואן הידוע ביותר של 'יהדות בת הכלאיים' היה פילון האלכסנדרוני, אשר חי ולימד בין השנים 20 לפניה"ס ל-50 לסה"נ. תחת השפעה הלניסטית עזה, הוא ניסה למזג בין הפילוסופיה ההלניסטית ליהדות ולמכור את הסינתזה לעולם. פילון היה סופר פורה וקבוצה משמעותית של חסידים נהתה אחריו.

ההיסטוריונים טוענים שפומפיאה, אשתו של נירון, התגיירה אף היא, ושגם מרקוס אאורליאוס שקל זאת ברצינות.

בין אלה שהתגיירו באותה תקופה היה אונקלוס – וכפי שנמסר במשך הדורות, אחיינו של נירון – אשר תרגם לאחר מכן את התורה לארמית. ההיסטוריונים טוענים שפומפיאה, אשתו של נירון, התגיירה אף היא, ושגם מרקוס אאורליאוס שקל זאת ברצינות.

אי אפשר להכחיש שהמסר וסגנון החיים היהודיים, היו מאוד אטרקטיביים בעיני רומאים רבים. ההיסטוריון הווארד שכר, בספרו History of Israel (היסטוריה של ישראל) מציע לכך הסבר:

 

"התנאים היו מבטיחים במיוחד. הפגאניות המיושנת ... העלתה רקב, ובעלי מחשבה רגישה נדחו ממנה. המונותיאיזם הברור והמנהגים ההגיוניים של העבריים, שהוסברו ברוב חן על ידי הכותבים היהודיים המתייוונים, הותירו רושם עמוק. רבים המירו את דתם, גם אם לא ליהדות ממש, לכל הפחות להנהגות ולאידיאלים יהודיים."

 

העובדה שכמה אזרחים מהאימפריה התגיירו ורבים אחרים חיבבו בגלוי את היהדות, ממש לא אומרת ש"דת משה" כבשה בסערה את רומא. ההלכות היהודיות, ההגבלות והמנהגים נראו קשים לשמירה. בעוד שמצוות מסוימות, כמו שמירת שבת ודיני הכשרות היו מאוד פופולאריות ויחסית קלות לשמירה, מנהגים אחרים של היהדות, כמו למשל ברית מילה, או פרישה תקופתית מבן הזוג מידי חודש, נראו קיצוניים מדי וקשים לביצוע.

בנוסף, רבים ראו ביהדות דת לאומית של עם ספציפי – כך, להיות יהודי משמעותו לא רק השתייכות לאמונה דתית, אלא גם אימוץ של זהות לאומית שונה. באופן טבעי, אם נולדת ברומא, ודאי שלא היית רוצה להיראות כמי שמוותר על אזרחותו הרומית. העובדה שיהודה הייתה אחת מהפרובינציות המרדניות והבעייתיות ביותר, גרמה לרומאים רבים לחשוב פעמיים לפני שהצטרפו אל שורות היהודים.

ואל התמונה הזאת נכנס פאולוס.

מהפכתו של פאולוס

חוכמתו של פאולוס הייתה שמירה על חלקיה המושכים יותר של היהדות ועל הקשר הקרוב לתנ"ך, תוך השמטת המצוות המאתגרות והמעוררות התנגדות.

פאולוס הטיף לכך, שהאמונה בישו באה במקום חוקי התורה – כלומר, במקום כל אותן מצוות, שהרומאים שנמשכו ליהדות, מצאו כמסורבלות וקשות.

כך, על ידי המרת הדת לנצרות, היה הרומאי יכול להצטרף להשקפה היהודית של א-ל אחד ואוהב, ולתפישה התורנית המוסרית בנושאים של שלום, צדק ואהבת הזולת. כל זאת מבלי להפוך ל"שונה" ומתבדל, כמו שהיהודים היו.

כך, הסיר פאולוס את המחסומים ופתח את הסכרים.

כותב ג'והן גייגר בספרו Kingdom and Community: The Social World of Early Christianity (ממלכת התקשורת: העולם החברתי של הנצרות המוקדמת):

 

הנצרות שמרה על כל מעלותיה של המורשת היהודית, אבל בלי שני הנתונים היחידים שהיו עלולים למנוע את צמיחתה: החיוב להלכות והקשר ההדוק בין דת לזהות לאומית. בקביעה שישו היה סוף ההלכה, ובהצגת עצמה כ"עם ישראל החדש מבחינה רוחנית", יכלה הנצרות ההלניסטית לקצור את הפירות הפוליטיים והחברתיים, שנזרעו על ידי שלוש מאות שנות יהדות הלניסטית.

 

היהדות המסורתית התנגדה לפאולוס וראתה בו יהודי כופר מהסוג הגרוע ביותר.

אין צורך לומר, שהיהדות המסורתית התנגדה לפאולוס וראתה בו יהודי כופר מהסוג הגרוע ביותר. ואכן, בגלל התלונות היהודיות נגדו, פאולוס נעצר על ידי השלטונות הרומיים, הוחזק זמן מה במעצר בית ולבסוף הוצא להורג בסביבות שנת 67 לסה"נ (השנה בה נפתח בישראל המרד הגדול נגד רומא).

המסורת הנוצרית אומרת, שפאולוס ונושא הבשורה הראשי של ישו – פטרוס, נקברו על גבעת הוותיקן, מקום מושבה הנוכחי של הכנסייה הקתולית.

לאחר מותו של פאולוס, המשיכה הנצרות לצמוח ולשגשג. מחלוקות רבות פרצו, כשהדת החדשה נאבקת על עיצוב עיקרי התיאולוגיה שלה.

מכיוון שזהו קורס מזורז בהיסטוריה יהודית ולא חיבור בנושא הנצרות, אנחנו לא מתכוונים לקחת חלק בדיון על התפתחותם של עיקרי האמונה הנוצרית – השילוש הקדוש, לידת הבתולים, תחיית המתים וכו', וגם לא במבחר ה"כפירות" שפרחו בימי הכנסייה המוקדמים.

די אם נאמר שחלפו כ-300 שנה, עד שהכנסייה עיצבה את עיקרי האמונה הנוצרית – שנבנו מסינתזה של רעיונות יהודיים, רעיונות יווניים ועוד כמה רעיונות פגאניים אחרים.

צמיחת הנצרות עוררה התנגדות חריפה ברומא הרשמית – הדת החדשה נקלטה "יותר מידי טוב", ואיימה על דת המדינה, ובשל כך, על יציבות המדינה. הנצרות הוצאה אל מחוץ לחוק ברומא ואלה שנתפשו כשהם שומרים על חוקיה, נצלבו או שמשו כמזון לאריות בזירת הקולוסאום.

רדיפות אלה, שבאו בגלים (תלוי ברמת הסובלנות של הקיסר הרומאי השולט), תרמו למעשה לחיזוק הנצרות. במישור זה, הנוצרים צעדו בעקבות תקדים ההתנהגות של היהודים בימי האימפריה היוונית. (כשבאותם ימים, אף אחד לא נהרג על דתו – אף אחד, להוציא היהודים. ר' פרק 28).

ואז, לפתע, בשנת 312 לסה"נ, התרחש אירוע רב רושם, אשר שינה באופן דרמטי את ההיסטוריה הנוצרית, עד שבתוך תריסר שנים, הנצרות עתידה לעלות ולהפוך לדתה הרשמית של המדינה. האירוע רב הרושם היה התנצרותו של קונסטנטין, אשר יהפוך תוך זמן קצר לקיסר רומא.

קונסטנטין

בערב הקרב נגד יריביו על כתר רומא, דיווח קונסטנטין שישו הופיע בחלומו, ולאחר מכן, ראה חזיון של צלב מעל לשמש.

לקונסטנטין הייתה נטייה לראות חזיונות. כמה שנים קודם לכן הוא טען, שראה את אל השמש סול, ביער של אפולו בגל. הסמיכות של שני המראות – צלב ושמש – הייתה עבורו סימן לניצחון. ואכן, כאשר קונסטנטין ניצח בקרב, הוא נתן את הקרדיט לאל החדש והתנצר.

דיויד ל. אדווארדס מאוקספורד, ראש קתדראלת סאוותוורק בלונדון, ומחבר הספר Christianity: The First Two Thousand Years (נצרות: אלפיים השנים הראשונות) מטיל ספק גלוי בכנות התנצרותו של קונסטנטין, כפי שעושים גם חוקרים מלומדים אחרים.

אבל כאלו הם שיגעונות ההיסטוריה. לא חלף זמן רב עד שקונסטנטין הפך לקיסר, ובחר לייסד את עיר הבירה שלו בביזנטיון, שאת שמה שינה לקונסטנטינופוליס.

(בסופו של דבר, האימפריה תתחלק לשתיים – האימפריה המערבית תקרוס במאה החמישית לספירה, אבל האימפריה המזרחית, תשרוד אלף שנים נוספות). כך הפכה הנצרות לדת הרשמית של הסדר הרומאי החדש – האימפריה הביזנטית.

קונסטנטין ייסד דרך ייחודית של השקפה נוצרית – שילוב של סמלים פגאניים ונוצריים (שמש וצלב). ובמשך מאות השנים הבאות, נוספו לנצרות עוד מיזוגים רבים כאלה.

על אף שהנוצרים אוהבים לראות את הנצרות בתור "דת האהבה" ואת היהדות כ"דת ההלכה", מתוך התבוננות בכתביו של קונסטנטין, יהודי יכול לשאול שאלה צודקת: "מה הקשר בין זה לבין אהבה?"

כותב ההיסטוריון ג'והנסון בהיסטוריה של הנצרות:

הוא הוציא להורג את בנו הבכור, את אשתו השנייה, את בעלה של אחותו האהובה ביותר ורבים אחרים.

 

לא הייתה לו [לקונסטנטין] הערכה לחיי אדם, ובתור קיסר הוא הוציא להורג את בנו הבכור, את אשתו השנייה, את בעלה של אחותו האהובה ביותר ורבים אחרים מסיבות מפוקפקות... הוא זכה לביקורת רבה על שהשליך שבויי מלחמה למאבקים אכזריים עם חיות פרא, ועל טבח סיטונאי בצפון אפריקה.

 

זמן קצר לאחר מכן נפתח מאבק אלים על עושר ועוצמה. מאבק שעתיד היה להפוך להצגה הטובה ביותר בעיר – אספסוף נוצרי שטף את הארץ בברוטליות, כשלמול פניו ניצבת המטרה: להשמיד את עבודת האלילים. כותב ג'והנסון:

 

"היא [הכנסייה] הפכה את עצמה מגוף סובל ונרדף, המתחנן לסובלנות, לגוף כפייתי הדורש מונופול..."

 

הציניקנים אומרים, שברגע שהכנסייה הגיעה לעמדת כוח, הנוצרים כיתתו צלביהם לחרבות, ושהצלחתם בהעברת העולם המערבי לדתם, אינה נובעת מהמסרים שלהם, כמו מדרכי פעולתם... במאה הרביעית לספירה, הממשל הרשמי מצליח – תוך איום והפחדה, באמצעות חוקים וצווים, ובעזרת אספסוף של טרוריסטים – לכפות את הנצרות על מרבית האימפריה.

עם שקיעת העידן האלילי, התחילה היהדות לבלוט ולהטריד בנוכחותה. כמו תמיד, היהדות הייתה מוזרה, מתבדלת ובלתי מוכנה לפשרות. והיהודים העקשנים – בדיוק כפי שנהגו קודם עם כל דת אחרת שתקפה את מערכת האמונה שלהם – סירבו בכל תוקף להכפיף את עצמם לצו החדש.

הדבר יצר בעיה מיוחדת, כפי שמסביר ויליאם ניקולס ב Christian Antisemitism: A History of Hate - (אנטישמיות נוצרית: היסטוריה של שנאה).

 

עצם נוכחותו של העם היהודי בעולם, כשהוא ממשיך להאמין בנאמנותו של א-לוהים לברית המקורית ... העמידה בשאלה גדולה את האמונה הנוצרית, בברית חדשה שנכרתה עם ישו. קיומה של שאלה זו, לעתים כשהיא טמונה עמוק בתוך ליבם של הנוצרים, לא יכלה שלא לגרום לדאגה מכרסמת ועמוקה. ודאגה בדרך כלל מובילה לעוינות.

 

בתוך זמן קצר, היהודים שחיו באימפריה, איבדו את מרבית זכויות האזרח שלהם.

בתוך זמן קצר, היהודים שחיו באימפריה, איבדו את מרבית זכויות האזרח שלהם (לדוגמא: נישואין עם נוצריה, היוו עבור יהודי, עבירה שעונשה מוות). נאסר על חברי בית הדין העליון היהודי – הסנהדרין – להתאסף, ודרשות נגד היהודים, לעתים קרובות מלוות בהסתה לאלימות, נאמרו באופן שגרתי. שורשיו של הרעיון להציג את היהודים כרוצחיו של ישו, מעוגנים בתקופה זו, הגם שהוא לא התפשט עד לכמה מאות שנים מאוחר יותר.

בראשית המאה השביעית לסה"נ, כאשר המעצמה הביזנטית החלה להתערער – כשהיא עומדת מול התקפותיהם של הפרסים שבלעו נתחים טריטוריאליים ואפילו כבשו את ירושלים – הגיעו היהודים באימפריה למצב מסוכן מאוד. חקיקה אנטישמית, מיסים כבדים, פרצי אלימות והמרות דת כפויות, כל אלה גבו את המחיר מהאוכלוסייה. מתוך תקווה להשיג מנוחה מן הנוצרים, חזרו חלק מהיהודים הביתה לירושלים (שבידי הפרסים). אבל כאשר המלך הביזנטי הרקליוס כבש מחדש את ירושלים בשנת 629 לספירה, היהודים חסרי המזל נטבחו באכזריות.

כשהם מתפללים להקלה, לא יכלו היהודים לשער בשום אופן, שההקלה תגיע כברכה מעורבת, מהמקום הכי פחות צפוי – ערב הסעודית. שם, במכה – מקום שבמשך זמן רב היה מרכז של עבודת אלילים, סביב אבן הכעבה המפורסמת – קם אדם לא רגיל בשם מוחמד, והטיף למסר בלתי רגיל.

מאמרים נבחרים

Donnez du pouvoir à votre voyage juif

Inscrivez-vous à l'e-mail hebdomadaire d'Aish.com

Error: Contact form not found.

הצטרפו לניוזלטר השבועי

linkedin facebook pinterest youtube rss twitter instagram facebook-blank rss-blank linkedin-blank pinterest youtube twitter instagram דילוג לתוכן