רשימת תפוצה
האתר בעבודות תחזוקה מצטערים על אי הנוחות הזמנית, נשוב בקרוב!

קורס מזורז בהסטוריה יהודית

פרק 47 – המוות השחור

כ״ג באב ה׳תשס״ה כ״ג באב ה׳תשס״ה 28/08/2005 | מאת הרב קן ספירו

אף על פי שהאירופאים לא ידעו מה גרם למגפת הדבר, לא הייתה להם שום בעיה לנקוב בסיבה – אין ספק שאלה היהודים!

מגפת הדבר במאה הארבע עשרה – המוכרת גם כ"מוות השחור" – פגעה באירופה. באותו זמן, לא היה לאנשים צל של מושג, שחוסר היגיינה גורם להתפשטות חיידקים.

כמה היסטוריונים מעירים בציניות, שרחצה, היא ההבדל המהותי בין התקופה הקלאסית לתקופת ימי הביניים. היוונים והרומאים היו עמים נקיים מאוד ומרחצאות ציבוריים נמצאו בכל מקום. ולעומת זאת, אירופה של ימי הביניים, לא התרחצה בכלל... לעיתים האנשים אפילו לא החליפו את בגדיהם במשך שנה שלמה. החייטים והתופרות היו תופרים בגדים על האנשים (פשוטו כמשמעו) בסביבות חג הפסחא, וזה היה אמור להספיק לכל השנה. הם השאירו את חלונותיהם סגורים, בגלל שסברו שמחלות עוברות באוויר – משהו שהם קראו לו "אוויר רע".

מובן מאליו שכשמחלה חדשה הגיעה לאירופה, תנאי ההיגיינה הירודים עזרו לה להתפשט. כך קרה גם עם "המוות השחור" – חיידק שנישא על ידי עכברושים שורצי פרעושים.

מעריכים שמגפת הדבר קטלה עד כמחצית מאוכלוסיית אירופה, כ-25 מיליון איש!

דעות קדומות

אף על פי שהאירופאים לא ידעו מה גרם למגפה, לא היה להם קשה לפתור את החידה – אין ספק שאלה הם היהודים! היהודים בטח מקבלים רעל מן השטן, ומשליכים אותו לתוך בארותיהם של הנוצרים (או משליכים אותו לאוויר) כדי לחסל אותם.

על מנת להיות הוגנים נציין, שהכנסייה טענה שזה לא נכון, אבל ההמונים לא שמעו לה. המסר – שהיהודים אמנם הרגו את ה"אלוהים", אבל אין בהם סכנה לעולם הנוצרי – לא הסתדר להמון הנבער וצמא הדם.

במהלך תקופת המגפה השחורה (בעיקר 1348-1349), אנו רואים טבח של יהודים במספר קהילות באירופה. לדוגמא, יהודי שטרסבורג נשרפו בעודם חיים. אוסף מסמכים של היסטוריה יהודית (The collection of documents of Jewish history, Scattered Among the Nations - בעריכת אלכסיס רובין) מכיל דיווח זה:

 

"בשבת, שהיה יום סט. ולנטין, הם שרפו את היהודים על במות עץ שפיזרו. היו בערך 2,000 מהן. אלה שרצו להתנצר הושארו בחיים. ילדים קטנים רבים הוצאו מן האש והוטבלו לנצרות, בניגוד לרצון אבותיהם ואימותיהם. כל חוב כלפי היהודים בוטל..."

 

(שימו לב במיוחד למשפט האחרון בפסקה הקודמת).

ההמונים הבורים ומלאי האמונות הטפלות של ימי הביניים, לא היו היחידים שהאמינו ברעיונות מוזרים אלה.

כאשר אנו מעיינים בהאשמות מגוחכות אלה כלפי היהודים, אנו חייבים לזכור, שהן לא הוגבלו אך ורק לחשכת ימי הביניים. ההמונים הבורים ומלאי האמונות הטפלות של ימי הביניים, לא היו היחידים שהאמינו ברעיונות מוזרים אלה. לצערנו, אנו פוגשים בתופעה זו בכל זמן, כולל במאה העשרים ואחת.

לדוגמא, בשנת 1990 אמר עוזרו של ראש העיר של שיקאגו, שהסיבה לכך שבחברה השחורה ישנם אחוזים גבוהים כל כך של איידס, היא שרופאים יהודיים מכניסים בכוונה את המחלה לתוך מנות הדם שלהם... הרשות הפלשתינית חזרה על אותם רעיונות מספר פעמים, ובנוסף הציגה עוד מספר האשמות מזעזעות כנגד ישראל, כגון – שהממשלה הישראלית מכניסה הורמונים לחיטה שהיא מוכרת לעזה, על מנת להפוך את הנשים לפרוצות, ומרעילה את המסטיקים שנמכרים לילדים ערביים. בפניה של הילרי קלינטון, טענה רעייתו של יאסר ערפת, שהיהודים מרעילים את אספקת המים הפלשתינית.

פרופסור מיכאל קוריץ, מאוניברסיטת רוטגרס סיכם זאת כך: "כל דבר בעולם מהווה סיבה לשנוא יהודים. כל מה שאתה שונא, זה יהודי."

גטו

מובן מאליו שכשמישהו חושב, שעם מסוים מסוגל להרעיל את הבארות שלו, הוא לא רוצה למצוא אותו בשום מקום בסביבתו.

ואכן, כחלק מהבידוד הפיזי והכלכלי של היהודים, במהלך המאות ה-11 עד ה-16 (בו עסקנו בפרק 46), נוצרו אזורים מיוחדים למגורי יהודים. אזורים אלה נקראו "גטו" – שם ממקור איטלקי. משמעותה של המלה האיטלקית "גטו", היא "בית יציקה", והיא מתייחסת למקום שבו היו מתיכים מתכות – אזור מעלה צחנה ודוחה בעיר, המלא בעשן ובמים מזוהמים. במלים אחרות – המקום המושלם עבור אנשים לא רצויים.

על אף שהמונח גטו, כמקום מיוחד ליהודים, נולד בוונציה בשנת 1516, ריכוז יהודים באזורים מיוחדים שיועדו עבורם, התחיל כמה מאות שנים קודם לכן.

אזורי מגורים אלה, היו תחומים בדרך כלל בתעלה או בגדר לציון גבולותיהם. יהודים הורשו לצאת מהם במשך שעות היום, אבל בלילות היו חייבים להישאר בתוכם.

החיים בצוותא עזרו להם לשמור על תחושת אחדות וקהילתיות.

למרות הכל, בגטו הייתה מעורבת גם ברכה עבור היהודים. בעוד שההפרדה המכוונת מהחברה הכללית הייתה מעשה משפיל, היא גרמה לכך שהיהודים נשארו יחד. החיים בצוותא עזרו להם לשמור על תחושת אחדות וקהילתיות, ומכיוון שהם לא התחברו עם האוכלוסייה הגויית, נמנעה ההתבוללות.

החלק הגרוע ביותר בחיים בגטו היה, שבכל פעם שההמונים החליטו ש'צריך להרוג את היהודים' – כמו שקרה לעתים קרובות בסביבות חג הפסחא – הם ידעו בדיוק איפה למצוא אותם.

יחד עם זאת, הנוצרים תמיד הציעו ליהודים דרך לצאת מהגטו – להתנצר!

הרמב"ן

היה זה במהלך אחד מאותם מאמצים לגרום ליהודים להשתמד, שהרמב"ן, המקובל הגדול ומגדולי הראשונים, התפרסם.

הרמב"ן, רבי משה בן נחמן, נולד בברצלונה הנוצרית בשנת 1194. הוא הפך לנציג היהדות בויכוח הגדול בשנת 1263 – הויכוח הגדול ביותר, בו הנוצרים התכוונו להוכיח ליהודים שדתם אינה אמיתית, על מנת לגרום להם להתנצר.

היהודים ברחו מויכוחים כמו ממגפה. כניסה לויכוח היא כניסה למצב שאי אפשר לנצח בו. היהודים לא הורשו לגרום לנצרות להיראות רע בשום אופן, ובמלים אחרות – לא הרשו ליהודים לנצח.

בשנת 1263, נערך ויכוח מול המלך הספרדי ג'יימס מארגון. הרמב"ן קיבל את הרשות המלכותית לדבר בחופשיות, מבלי לחשוש מעונש. ואכן, הרמב"ן השתמש בהיתר זה במלואו ולא חסך במלים.

יריבו היה יהודי משומד, בשם פאבלו כריסטיאני (שם שאימץ לעצמו לאחר התנצרותו). כפי שנראה בשלבים מאוחרים יותר בהיסטוריה, לא היו אנטישמים גדולים יותר מאותם יהודים, אשר ניסו להיות "יותר נוצרים מנוצרים". בעצם, היה זה רעיונו של פאבלו להכניס את המלומד הגדול לויכוח (אם נשתמש בדימויים בני ימינו, זה דומה למורה לפיזיקה בתיכון שגורר לויכוח את אלברט איינשטיין). הכנסייה הבינה שפאבלו עלול להזדקק לעזרה, ולכן שלחה את ראשי המסדרים הדומיניקנים והפרנציסקנים בתור יועצים. אבל אפילו הם לא יכלו לעמוד מול הרמב"ן.

הויכוח נסב סביב שלוש שאלות:

 

  1. האם המשיח הגיע, כפי שטוענת הנצרות, או שהוא עדיין צריך להגיע כמו שטוענים היהודים?

  2.  

     

  3. האם המשיח אלוהי כפי שטוענים הנוצרים, או בן אנוש כטענת היהודים?

  4.  

     

  5. האם היהודים מקיימים את ההלכה הנכונה או הנוצרים?

 

הרמב"ן ענה, שאילו המשיח היה מגיע, הנבואות התנ"כיות לגבי הופעתו היו מתקיימות. מכיוון שאריה אינו רובץ עם גדי ושלום אינו שולט בעולם, ברור שהמשיח עדיין לא הגיע. ומעבר לכך, ציין הרמב"ן, מזמנו של ישו ועד לימינו, העולם מלא באלימות וחוסר צדק, ודווקא הנוצרים שפכו יותר דם משאר העמים.

הרמב"ן הסביר, שאף יהודי אינו מסוגל להאמין שבורא השמים והארץ, צמח ברחמה של אישה יהודיה מסוימת.

בקשר לאלוהותו של ישו, הסביר הרמב"ן, שאף יהודי אינו מסוגל להאמין שבורא השמים והארץ, צמח ברחמה של אישה יהודיה מסוימת ... ונולד כתינוק ... ואז נפל לידי אויביו ונידון למוות ... דעתו של יהודי, או של כל אדם אחר, אינה יכול לסבול רעיונות כאלה.

בסוף הויכוח, ההבטחה לא קוימה. הכנסייה האשימה את הרמב"ן בחילול הנצרות והוא אולץ לעזוב את ספרד. בשנת 1267 הוא הגיע לירושלים, שהייתה כל כך מרוקנת מיהודים, עד שהוא לא הצליח למצוא, אפילו עשרה גברים לתפילה במניין.

נחוש בדעתו להקים בית כנסת, הוא "ייבא" מספר יהודים מחברון. בית הכנסת המקורי שלו היה מחוץ לחומות העיר על הר ציון, אולם לאחר מותו, בשנת 1270, הועבר בית הכנסת פנימה. לאחר מלחמת ששת הימים ב-1967, שוקם בית הכנסת – שבינתיים הפך למזבלה – וכיום הוא משמש כמקום תפילה שוקק חיים. (דרך אגב, בית כנסת הרמב"ן, הוא בית כנסת תת קרקעי, היות ובאותה תקופה, החוק המוסלמי אסר על בית תפילה יהודי, להיות גבוה יותר מכל בית תפילה מוסלמי אחר, כפי שראינו בפרק 42).

בינתיים באירופה, הכנסייה ניסתה להקטין את הנזק שגרם לה הרמב"ן, באמצעות כוח. ולחוסר המזל, הדברים לא פעלו לטובת היהודים.

דבר ראשון – הכנסייה ציוותה לצנזר את כל הספרים היהודיים, שהכילו אילו שהן התייחסויות אנטי נוצריות. כל ספר כזה שנמצא – מבלי שהעמודים נתלשו ממנו או שהתוכן נמחק בצורה אחרת כלשהי – נשרף.

דבר שני – האפיפיור קלמנט הרביעי, הנפיק מסמך מיוחד (איגרת האפיפיור, תחת הכותרת Turbato Corde), שמאוחר יותר הפך לבסיס מדיניות האינקוויזיציה, ברדיפת ה"Judaizers" כפי שנראה בפרק הבא.

מאמרים נבחרים

Donnez du pouvoir à votre voyage juif

Inscrivez-vous à l'e-mail hebdomadaire d'Aish.com

Error: Contact form not found.

הצטרפו לניוזלטר השבועי

linkedin facebook pinterest youtube rss twitter instagram facebook-blank rss-blank linkedin-blank pinterest youtube twitter instagram דילוג לתוכן