אמנות ניחום האבלים
אמנות ניחום האבלים
מה להגיד כשאין מה לומר.

כאנשים רגישים ואכפתיים, אנחנו רוצים לעשות את הדבר הנכון. אבל לפעמים, כשרוצים לעשות את הדבר הנכון ולא מצליחים, עלולים להזיק יותר מאשר להועיל.

ככה זה גם בעניין ניחום אבלים. אחד הדברים הגרועים ביותר שהמנחמים יכולים לעשות, הוא להשתמש בקלישאות שאינן רק בלויות אלא גם חסרות תוכן.

אחד הדברים הגרועים ביותר שהמנחמים יכולים לעשות הוא להשתמש בקלישאות שאינן רק בלויות אלא גם חסרות תוכן.

קלישאה אחת שחוזרת על עצמה היא, "עכשיו הוא/היא נמצא/ת במקום טוב יותר". מנין לנו שזה כך? האמירה הזאת אינה מסייעת לאבל. מה שאנחנו כן יודעים הוא שהעולם הזה הוא מקום טוב – משום שאפשר לעשות בו דברים טובים. מוות הוא אסון כואב לנותרים בחיים, והוא גם מוציא את האדם מעולם המעשה.

הערה נוספת שמציקה מאוד לאבלים היא ש"ה' רצה אותו קרוב אליו". שוב, מאין בדיוק יודעים את זה? מעבר לכך, אמירות כאלה הופכות את ה' למין ישות אגואיסטית שמחוללת טרגדיות בעולם הזה כדי לגייס אנשים משורותיו לנבחרת השמימית שלו.

עוד "בשום פנים ואופן לא" זה להגיד – בדרך כלל לאחר מותו של אדם שעבר את גיל ה-80, 90 – ש"לפחות הוא זכה לחיות חיים מלאים". לא משנה כמה כוונות טובות יש במילים האלה, הן רומסות באכזריות את רגשותיו של האָבל. הן ממעיטות בחשיבות האֵבל וגורמות לכל מי שמצטער להרגיש כאילו הוא סתם מצטער. זה מנתק את האָבל מהמנחם, בעוד שמטרתו של ניחום האבלים היא יצירת קרבה וחיבור.

אנשים רבים שהתאבלו על הוריהם, התלוננו בפניי על ההערה הזאת. הם טענו שהרציונליזציה הזו משפילה וחותרת תחת רגשותיהם, ומאמינים שהקשר ארוך-השנים עם ההורים הופך את הפרידה לאחר המוות דווקא לקשה יותר ולא פחות.

זוג הורים אחד התאבל על פטירתה של תינוקת בת 6 חודשים. אדם בעל כוונות טובות בא ואמר שהיא "נפטרה כנשמה מושלמת, משום שמעולם לא הייתה לה הזדמנות לחטוא". הייתה לו כוונה טובה כאמור, ואנשים רבים באותן נסיבות היו אולי מתנחמים מהערתו. אבל את ההורים האלה ההערה מאוד הטרידה. נכון שלילדה הקטנה לא הייתה אפשרות לחטוא, אבל לא הייתה לה גם הזדמנות לעשות מצוות, והיה בדבריו גם חוסר התייחסות – ואפילו התעלמות - מצערה של המשפחה האבלה.

הבעיה היא (ושם גם האתגר) שכדי להיות מנחמים אמיתיים, צריך יותר מסתם כוונות טובות, ושהערות יומרניות על צדו הטוב של האסון הנורא הן מטעות במקרה הטוב, ומזיקות מאוד במקרה הרע. אלמנה צעירה נפגעה בזמן האבלות על בעלה, מחברה שאמרה מתוך כוונות טובות, ש"את צעירה ויפה, בוודאי תוכלי להינשא בקרוב."

בלי להיכנס עמוק מדי לדוגמאות נוספות, אנחנו יכולים להוסיף לאוסף ה"בשום פנים ואופן לא" ביטויים כגון, "אני יודע איך אתה מרגיש", "החיים נמשכים", "עוד תתאושש", "תודֶה על מה שיש לך", "יש לך עוד ילדים", "הצער יעבור", ו"כל החיים לפניך". כל הביטויים האלה מפחיתים מחשיבותו של האֵבל, במקום להעריך את כובד הצער.

ביקורי תנחומים מעמידים בפנינו אתגר, להיות רגישים מאוד וזהירים בלשוננו. ברגע שהמילים יוצאות מהפה, הן לא יכולות, להבדיל ממכוניות - לחזור. נחמד כשהאבלים עצמם מבינים ומעריכים את כוונותינו הטובות, אבל אנחנו לא יכולים לבנות על זה.

אולי תשאלו, "אם כל מה שאומר עלול להיות לא בסדר, מה אני אמור להגיד?" שאלה טובה. והתשובה היא, שום דבר! שום דבר? מה, אין זה מחובתו של המנחם להציע מילות נחמה? התשובה, מפתיעה ככל שהיא נשמעת, היא - לא. אין חובתו של המנחם להציע מילות נחמה. חובתו של המנחם היא לנחם, פשוט וברור.

הנחמה מגיעה מעצם זה שנמצאים שם, עם האבלים, אפילו בשקט.

איך אפשר לנחם בלי להגיד כלום? הנחמה מגיעה מעצם זה שנמצאים שם, עם האבלים, אפילו בשקט. הכול מסכימים שעדיף לבוא ולא להגיד כלום מאשר לבוא ולהגיד משהו מטופש או לא רצוי. כמובן, יפה מאוד להגיע ולשתף במחשבות מנחמות וברעיונות חכמים באמת.

אבל איך אפשר לדעת מה ראוי להיאמר, כשכל אָבֵל חושב אחרת? התשובה – דרך השתיקה, דרך שפתיים חתומות ואוזניים פתוחות לרווחה. זה הנוהל היהודי, לעתים קרובות נוהל שמתעלמים ממנו, לביקור תנחומים. בואו, שבו והקשיבו. האבל יתחיל לדבר, ואז תדעו איפה בדיוק הוא עומד. ואז תוכלו להגיב. זאת הדרך ההגיונית, הרגישה והבטוחה למנחם.

חיוני מאוד לאשר את רגשות האבל ואת הצורך באבלות. הודאה בקושי למצוא מילים מתאימות, היא כשלעצמה מחווה מנחמת. גילוי עניין לשמוע יותר על המנוח, כשזה ראוי, גם הוא מבורך כשמרגישים שהאבל יהיה מעוניין בכך.

אחד ממקורות הנחמה הגדולים ביותר הוא אמירת דברים טובים על הנפטר ועל האבל. סיפורים על נפטרים, בייחוד כאלה שהאבל לא היה מודע להם, הם מקור נהדר לנחמה, שעשויה להעלות חיוך על פני האבל. אמירת דברים טובים לאבל יכולה גם היא להיות מנחמת למדי, כגון ביטוי הערכה על האהבה שהעניק או הטיפול המסור שנתן.

זכרו תמיד שלא משנה כמה תקועים אתם עלולים להרגיש כשאתם מבקרים את האבל, מי שחשוב כאן זה לא אתם, אלא האבל. מה יגרום לאבל להרגיש טוב יותר (בניגוד לעצמכם)? מה יעלה חיוך על פניו? אולי קשה למצוא את התשובה, או שאולי יש לכם הרבה תשובות. ככל שתשקיעו יותר מאמץ במציאת תשובות לשאלות האלה, כך סביר יותר שתמלאו את החובה הדתית והחברתית של ניחום האבל. וסביר יותר גם, שתעזרו לאבל בדרכו מאֵבל להכרת תודה על חייו של יקירו.

תורגם מתוך: Turning Grief into Gratitude

27/6/2010

מאמרים נוספים:


מאמרים נבחרים:

התגובות למאמר הנן הדעות האישיות של כותביהן. התגובות מפורסמות בהתאם לשיקול הדעת של המערכת, אנא שמרו על שפה נקיה ואדיבה.
 

תגובה למאמר:

  • כתובת האימייל לא תוצג.


  • 2000
שלח תגובה
stub