בזמן האחרון, כל שבוע הוא גרוע; אבל פגישת הצוות ביום השישי הזה הייתה ברוטאלית במיוחד. כמו תמיד, סתמתי את הפה ולא הוצאתי מילה.

אני עובד בחברה הזאת פחות משנה, אבל אני כבר יודע שאסור לך לא להסכים עם המנכ"ל, אפילו בארבע עיניים. אם תנסה להציג עמדה שחולקת על שלו, התגובה תמיד תהיה "אתה טועה!" או "אם נראה לך שתצליח לשכנע אותי בזה, אתה בטח חושב שאני טיפש!"

היום, כשהסברתי לו למה לא הצלחנו לסגור עסקה מסוימת, הוא נזף בי לעיני צוות העובדים שלי.

העבודה החדשה הזאת הייתה כל כך מבטיחה בהתחלה. לחברה היה מוצר נהדר. לפני שהגעתי, העסקים לא הצליחו כפי שהיו אמורים להצליח. חצי מהצוות לא תיפקד, היתר היו לגמרי חסרי מוטיבציה. הייתי מובטל במשך קצת יותר משנה, אבל בגלל שזכיתי בפרסים על ניהול ארגוני מכירות עבור אחת מהחברות שלהם, הם שכרו אותי - כדי להעלות על המסלול את צוות המכירות.

כבר לפני שהתחלתי, ידעתי שהחברה הזאת מנוהלת קצת אחרת. הייתה להם תדמית של 'קצת משוגעים'. החברה הצליחה, למרות שרמת ההטבות שסיפקו למועסקיהם הייתה פחות ממספקת. עבדתי במקומות כאלה קודם. כדי להזיז את העניינים, צריך להתקדם יחד בתור צוות, ולהתחיל ביצירת אשליה של הצלחה. ציפיתי לאתגר. חוץ מזה, זאת הייתה ההזדמנות שלי לצאת סוף סוף מרשימת המובטלים.

נראה כאילו חבר המנהלים נהנה להיות גועלי

זמן קצר אחרי שקיבלתי את הג'וב, התחלתי להרגיש שזאת לא סביבת העבודה שאליה הורגלתי בעבר. כולם נראו לחוצים; אנשים הסתובבו מפוחדים שבכל רגע הולכים לפטר אותם. הייתה להם סיבה טובה לדאגה – נראה היה שבכל יום מישהו מפוטר, בתירוצים הרגילים: "משיקולי התייעלות, החלטנו שאין צורך בתפקיד שלך" או "בעקבות התארגנות מחודשת..."

האמת הייתה, שאנשים פוטרו בגלל שיקולים 'פוליטיים' והוחלפו באחרים. את אחד העובדים הם 'שלפו' אליהם מתוך משרה מוצלחת בה עסק, וכעבור שבועיים שלחו אותו לחפש לעצמו עבודה חדשה. גייסתי ידידה שלי כדי שתעזור לאחד המנהלים. שכרו אותה – ופיטרו אותה – בתוך שבועיים. ההנהלה החליטה לפטר מישהו עם שלושה ילדים, ארבעה ימים לפני החגים. והכי גרוע, תפקיד המבשר הוטל עליי, למרות שלא הסכמתי עם ההחלטה או העיתוי. האב הזה עבד שם מספר שנים והכיר את השגעונות של המקום. הוא קיבל את זה יפה מאוד, הרבה יותר טוב ממני – אני לא יכולתי לישון במשך כמה ימים.

נראה כאילו חבר המנהלים נהנה להיות גועלי. שמעתי אותם מתרברבים שהצליחו לגרום לאנשים לבכות, או שהשחילו משהו לחוזה ברגע האחרון, בתקווה שהקונה לא ישים לב, עד ששמו כבר יהיה חתום. אם מישהו מצליח יותר מדי, ההנהלה משנה את חבילת הפיצויים שלו או שלה באופן רטרואקטיבי. ואם אתה אומר משהו שנוגד את דעתו של המנכ"ל, אתה נכנס לרשימה השחורה. כלומר, מתעלמים ממך, ואתה מתחיל לגלוש במדרון החלקלק של הפיטורין.

למרות כל האווירה הזאת, הצוות שלי התחיל לבצע מה שלא הצליח קודם. המכירות עלו ב-40% לעומת השנה שעברה – בלי להתחשב בשפל הכללי בתחום, שעמד על ירידה כללית של 2%. ועם כל זאת, לפחות פעם בשבוע, בפגישת הצוות הקבועה שלנו, היו אומרים לי שביצועיו של הצוות שלי ירודים. כל המספרים הוכיחו את ההפך, אבל הביטחון העצמי שבניתי במשך 20 שנות קריירה, נעלם במהירות.

אחרי שלושה חודשים של עבודה, נכנסתי לדיכאון רציני. מהסוג המפחיד, כזה שאתה שואל את עצמך אם אתה הולך לרדת מהפסים

התחלתי להבין שעשיתי טעות מקצועית חמורה. מה שסיבך את הבעיה היה, ששוק העבודה נמצא במצב עלוב במיוחד. לקח לי שנה וחצי למצוא את המשרה הזאת; האם אני יכול פשוט לקום ולמצוא לי אחרת?

הרגשתי לכוד. אחרי שלושה חודשים של עבודה, נכנסתי לדיכאון רציני. מהסוג המפחיד, כזה שאתה שואל את עצמך אם אתה הולך לרדת מהפסים.

היו ימים שהייתי חוזר הביתה מהעבודה ומתכרבל לתנוחה עוברית בחדר שלי, ובמשך שעות רק מרחם על עצמי, חושב מה לא עשיתי בסדר, למה מענישים אותי.

ביום ההולדת הארבעים של חבר, היה לי התקף חרדה אמיתי, וחזרתי הביתה עם אשתי, למרות שהמסיבה רק התחילה. היא אמרה לי שאם העבודה עושה אותי חולה, אני צריך להתפטר. אבל תמיד לימדו אותי שלא מתפטרים עד שמוצאים עבודה אחרת, אז לא הייתי מסוגל לעשות את זה.

בהתחלה ניסיתי להסתיר את הדיכאון שלי מחבריי ובני משפחתי. במשך שנה וחצי הם שמעו אותי מתלונן שאין לי עבודה, איך אני יכול להגיד להם עכשיו שיש לי עבודה ואני אומלל? שהיא עושה אותי חולה?

בסוף שפכתי את לבי באוזני חבר טוב. אמרתי לו שלפני שנתיים עמדתי בשיא ההצלחה המקצועית שלי. מאז, הייתי 18 חודשים מובטל ועכשיו אני תקוע בתפקיד נוראי. סיפרתי לו שאני מרגיש כאילו מענישים אותי על עבירות חמורות שעשיתי. אולי על זה שהייתי יותר מדי בטוח בעצמי, והייתי צריך לקבל כמה מכות כדי להתאזן. הלוואי שהייתי יודע מה, ואז הייתי מתקן את זה.

החבר שלי הסביר שזה קצת מטופש לחשוב שמענישים אותי. כל ניסיון בחיים, הוא אמר, בא כדי שנלמד ממנו. "מה אתה לומד מההתנסות הזאת?"

התבדחתי, ואמרתי שהדבר היחיד שאני לומד מהעבודה הזאת זה להעריך באמת את השבת.

ואז קלטתי. אולי זה העניין! הם יכולים לקחת ממני את הגאווה בעבודה שלי; הם יכולים לפטר אותי ולקחת ממני את מקור הפרנסה. אבל דבר אחד לא יכולים לקחת ממני בחיים - את השבת. השבת קשורה לא-לוהים ולמשפחה. לא, הם לא יכולים לגעת בזה! זאת הדרך לעבור את התקופה.

הרגשתי כמו מתאגרף עולמי שמבין שהפעם לא יוכל לנצח, וכעת, כל מה שהוא רוצה זה להחזיק מעמד מול החבטות, ולעמוד על רגליו עד הסוף. ידעתי שאני לא יכול לגבור על ההנהלה, אבל אני חייב להחזיק מעמד ככל שאוכל, או לפחות עד שאמצא מישרה חדשה; והשבת היא המפתח.

על כל מילה מרושעת או הערה סרקסטית, בכל פעם שהם התעלמו מהעובדות ואמרו לי שאני עובד גרוע, התחלתי למנות את הימים שנותרו לי עד לשבת. זה היה הפעמון המכריז על סוף הסיבוב. אם רק אצליח להחזיק מעמד עד לשבת, אהיה מחוץ לעולם האכזרי הזה, ואכנס לעולמו של א-לוהים, מוקף בחמימותם המנחמת של בני משפחתי וחבריי.

מה שמצחיק זה שרק בחודשים האחרונים התחלנו לנהל שולחן שבת מסורתי בבית. לפני זה, היינו רק מדליקים נרות והולכים לבית הכנסת. עכשיו, כשאני חוזר הביתה משבוע של פגישות הצוות הנוראיות האלה. ביום שישי בערב, השולחן שלי מעוטר בנרות, חלה, וגביע קידוש. בהמשך הערב, מוגשת בחגיגיות סעודת שבת שמימית. זה כמעט כאילו שא-לוהים הכניס לראש של אשתי את הפיתרון למחלה שלי.

כשאני מרים את הגביע ומתחיל לקדש, משקלו של היום הנורא בעבודה מוסר לפתע מכתפיי

עכשיו, לא משנה כמה גרוע היה השבוע, כשאני מרים את הגביע ומתחיל לקדש, משקלה של התקופה הנוראה בעבודה מוסר לפתע מכתפיי. התחושה הקשה בבטן מתרפה ואני מתחיל להרגיש שמח באמת. אני יושב ליד השולחן עם המשפחה, ומתענג מחום אהבתם.

חכמינו ז"ל נותנים כל מיני סיבות מדוע ניתנה לנו השבת. חלקן אומרות שהיא באה כדי שנכיר שא-לוהים כבורא העולם. בשבילי, השבת היא גלגל הצלה שמושלך אליי פעם בשבוע. זה הזמן להיפטר מהמשקל שמעיק ולוחץ אותנו כלפי מטה, כדי להתבונן באורם הבהיר של הנרות המרצדים, לראות את המשפחה שלנו ולהבין מה חשוב באמת בעולם.

שבת שלום!