רשימת תפוצה
האתר בעבודות תחזוקה מצטערים על אי הנוחות הזמנית, נשוב בקרוב!

עם ישראל

חיים רגועים

כ״ג בתשרי ה׳תש״ע כ״ג בתשרי ה׳תש״ע 11/10/2009 | מאת מיכאל קניסברג

איך אפשר לעצור את תחושת הדחיפות שבתוכנו ולתת לעצמנו את הזמן לשלווה ולחיבור עם הרצון העמוק והייעוד הפנימי שלנו?

על פי מחקרים שונים, אחד ממאפייני האישיות המשותפים לרוב האנשים שהגיעו לגיל מופלג הוא, 'רמה נמוכה של תחושת דחיפות'.

בעידן המודרני, שבו קצב החיים הנמהר הפך לדבר שבשגרה, נדמה שרמה נמוכה של תחושת דחיפות הוא עניין לאיכרים בני שבט האוקינאווה בלבד, החיים אי שם בקצה העולם.

אולם כיצד באמת, אנו החיים בתוך כל הקצב וההמולה שמסביב, יכולים לעצור את תחושת הדחיפות שבתוכנו ולתת לעצמנו את הזמן לשלווה ולחיבור עם הרצון העמוק והייעוד הפנימי שלנו מבלי להסתחרר עם כל האנדרלמוסיה שמסביב?

חיים בזכות 

יש מושג בתורת הקבלה הנקרא "נהמא דכיסופא" (לחם של בושה). פירוש הדבר הוא שכאשר האדם מקבל תרומה מאחרים הוא מתבייש בה, בעוד שאם הוא מקבל שכר תמורת עבודתו ההנאה שלו גדלה בהרבה. חכמינו בטאו את ההבדל באמרה המוכרת "רוצה אדם בקב שלו יותר מתשעה קבים של חברו".

הצורך לחיות בזכות ולא בחסד, הוא אחת הסיבות שבגללן ברא א-לוהים את העולם עם קשיים ובחירה. שלא כמו מלאכים, האדם מורכב מנשמה הנתונה בתוך גוף גשמי כך שהאדם נתון באופן תמידי במצב של התמודדות עם קשיים ואתגרים, כל זאת במטרה שהאדם יוכל להשתפר ולהפוך לאדם טוב יותר, ולצבור לעצמו זכויות על ידי בחירתו במעשים טובים – מתוך רצונו של הא-ל להיטיב עם ברואיו ולהעניק להם את טובו בזכות ולא בחסד.

נשמה מול הגוף

הנשמה והגוף מהווים למעשה שני ניגודים, כי בעוד שהנשמה שואפת להשיג את ייעודה על ידי מעשים טובים, הגוף החומרי נמשך דווקא להישגים ולהצלחות שינעימו לו את החיים הארציים.

מבחינת הנשמה צרכי הגוף יכולים להסתכם במה שדרוש לקיומו התקין בלבד, כאשר המטרה האמיתית מבחינתה היא התעלות אישית וצבירת זכויות באמצעות המעשים הטובים. לעומת זאת, מבחינת הגוף המצב הפוך לחלוטין: פעולות האדם הם האמצעי להביא הנאות ועינוגים גופניים.

עצם האכילה תהפוך בסופו של דבר גם היא לעשייה רוחנית

כאשר מודעים להבדל התהומי שבין הגוף לנשמה, מבינים שהשאיפה הגדולה ביותר של האדם הרוצה להתקרב אל לערכים ורוחניות, היא להגיע למצב שבו התאוות החומריות אינן שולטות בו. ה"תניא" כותב שישנם צדיקים שהגיעו לדרגה בה הם אינם חשים כלל בתאווה גופנית כלשהי. הדרך להגיע לדרגה הזו או לפחות להתקרב אליה היא על ידי עשיית כל דבר למען מטרה נעלה יותר ורוחנית יותר, ל"שם שמיים". כלומר גם כאשר מדובר בצרכי הגוף, אם האדם יזכור תמיד שהוא אוכל לצורך קיומו בלבד ושלקיומו ישנה משמעות אך ורק בכדי שיוכל להגשים את העשייה הערכית והרוחנית שהיא ייעודו האמיתי בעולם הזה, אזי עצם האכילה תהפוך בסופו של דבר גם היא לעשייה רוחנית ותגרום לו לתחושת סיפוק ואושר רוחני גדול כל כך, עד שההנאה הזו תאפיל לחלוטין על ההנאה הגשמית של הגוף מעצם האכילה.

ואכן, כאשר האדם מתמלא בסיפוק רוחני, אזי תאוותו החומרית הופכת למשנית וחשובה פחות. ניתן להבחין בכך גם על עצמו, כשאנחנו מלאי סיפוק אנו מרגישים פחות את הרעב החומרי, ולהפך כאשר אנו נמצאים במצב רוח גרוע הצורך שלנו בסיפוקים גשמיים הולך וגדל בהתאם. הרמח"ל בספרו המפורסם, דרך השם, מתאר תהליך זה במילים הבאות:

"ותמצא ביניהם מלחמה, באופן שאם תגבר הנשמה, תתעלה היא ותעלה הגוף עמה, ויהיה אותו האדם המשתלם בשלמות המתועד, ואם יניח האדם שינצח בו החומר, הנה ישפל הגוף ותשפל נשמתו עמו, ויהיה אותו האדם בלתי הגון לשלמות, ונדחה ממנו חס ושלום."

חיים של לחץ

ואיך כל זה קשור לאורח חיים לחוץ?

כאשר אנו באים מתוך תפיסת עולם שאומרת שהחומריות אינה אלא אמצעי לרוחניות, אנו מסוגלים לשמוח בהסתפקות במועט מבחינה חומרית, מה שמביא אותנו לתחושת ביטחון ושלווה שמפנה לנו את הראש מהעיסוק בחומר לעיסוק במטרה האמיתית של חיינו, עשיית הטוב והישר מתוך תחושה של כל המרבה הרי זה משובח.

סיפוק ואושר עשוי היה להיות הרגש הזמין ביותר לו רק היינו אכן מסגלים לעצמנו אורח חיים כזה של עשייה, אולם כאשר בני אדם נסחפים אל תוך החמדנות של העולם שמסביב ובמקום להשיג על מנת לעשות הם עושים על מנת להשיג, לא רק שמפספסים במו ידיהם את ההזדמנות שניתנה להם ליהנות מהדרך אל המטרה, שהיא המעשים הטובים והערכיים, אלא שגם ההנאה החומרית מתבררת כמוגבלת ביותר.

כך יוצא שלעיתים הרדיפה החומרית גורמת לנו דווקא יותר כאב מאשר הנאה, כי בעוד שההישג הרוחני נתון לבחירה חופשית וביכולתו של האדם לבחור בין טוב לרע בכל עת, היכולת להגיע להישגים חומריים אינה מובטחת כלל ועיקר. עקב כך הסגידה להישגים חומריים עשויה לגרום לאין ספור אכזבות וחרדות כתוצאה מהפסדים ואובדן, הפוגעים באופן ישיר בבריאותנו הנפשית והגופנית. לעומת זאת, ההישג הרוחני שאיננו תלוי בתוצאה, הנמצא לחלוטין בשליטת האדם והיכולת ליצור ממנו סיפוק והנאה, הוא בלתי מוגבל "כי קרוב אליך הדבר מאוד בפיך ובלבבך לעשותו".

אם נלמד לאכול על מנת לחיות ולא לחיות על מנת לאכול, אולי כבר לא נזדקק יותר לבני שבט האוקינאווה כדי להבין את סוד אריכות הימים וחיי הרוגע.

מאמרים נבחרים

Donnez du pouvoir à votre voyage juif

Inscrivez-vous à l'e-mail hebdomadaire d'Aish.com

Error: Contact form not found.

הצטרפו לניוזלטר השבועי

linkedin facebook pinterest youtube rss twitter instagram facebook-blank rss-blank linkedin-blank pinterest youtube twitter instagram דילוג לתוכן