לחצו כאן כדי לעבור לתחילת המאמר
  • פרשת השבוע: נח
הצטרפו לניוזלטר השבועי

לקבלת עדכונים באימייל




להעיז לעשות את הצעד

להעיז לעשות את הצעד

האם נער בר מצווה מוכן למה שמחכה לו בחיים האמיתיים? האם הזוג הצעיר שמתחתן מוכן לכל האחריות הכבדה הכרוכה בהקמת משפחה? נראה שאיכשהו אנחנו מוצאים את האומץ לצעוד הישר אל המטרה.

מאת ליבי לזווניק

כמעט בכיתי בחגיגת הבר מצווה שבה השתתפתי לא מזמן.

שַי, חתן הבר מצווה, לא היה חבר או קרוב – הוא היה תלמיד של בעלי, נער נחמד שהכרתי רק באופן שטחי. ובכל זאת, כשהוא עמד על הדוכן, ונראה כל כך קטן בחליפה החדשה שלו – כל כך פגיע בשביל ילד שעומד לקבל מעמד של גבר – עיניי התמלאו דמעות.

הן התמלאו שוב דמעות כשהסבא שלו דיבר עליו - קולו הזקן מלא אהבה וגאווה. הסבא הזה ידע, כמוני, שנער הבר מצווה לא יכול להיות מוכן למה שמחכה לו. איך יכולות כתפיו של ילד בן 13, שלא מזמן שכב בהשקט ובבטחה בעריסתו תחת שמיכה סרוגה ביד אוהבת, לשאת באחריות שמטילה התורה ולעמוד בציפיותיה הרבות?

על שפת המים

נדלג במהירות כמה שנים קדימה, והוא יעמוד תחת החופה. נשים בקהל סביבו יתייפחו חרישית. כי הן יודעות מה מצפה לו – האושר הבלתי ייאמן של נישואין והורות, ועמו האחריות והדאגה. הן יידעו שלא משנה מה גילו, הוא צעיר מכדי להתמודד בניסיונות שוודאי יעמדו בפניו.

לא משנה מה גילו, הוא צעיר מכדי להתמודד בניסיונות שוודאי יעמדו בפניו

מעט יין אדום מתוק, לעודד את הזוג החדש בראשית מסעם – ולהדגיש את אושרם בקַבְּלם יחד אחריות נפלאה חדשה. אם לבו של שי מתופף בקצב מהיר מעט מהרגיל, הרי זה מתוך התרגשות ושמחה שממלאים אותו בצפותו לעתיד עם שותפתו החדשה, שגורמת לו לִקרוֹן מאושר. הטקס קרב אל קִצו, עם כוס מתנפצת וקריאות "מזל טוב!" וכל הזמן אנחנו יודעים – כמו שידעתי בבר-מצווה של שי – שהוא לא ממש מוכן לניסיונות שעומדים לפניו.

היה עוד מישהו שלא היה מוכן. נחשון בן עמינדב. הוא עמד ליד משה על שפת הים, רואה מעבר לכתפו את צבא מצריים המתקרב, ולפניו את גליו הרועשים של ים סוף. אם כבר מדברים על חוסר ישע ופגיעות... עַם בחיתוליו, בקושי יצא מהביצה, וכבר עומד מול מבחן האמונה המוחלט. ה' אמר להתעלם מקולות ההמון שכמעט הגיע אליהם ולקפוץ לים. האנשים חששו. אבל נחשון – מפוחד ובלתי מוכן כמו כל היתר – עשה את הצעד. הוא זינק אל הגלים, בלי לקחת עמו דבר, זולת ביטחונו באלוקים שישמור עליו.

וה' שמר עליו. כמו ששמר על אֶחָיו של נחשון – כל אותם יהודים שחיקו את הדוגמא האמיצה שלו, ועשו את הצעד.

הוא שמר גם על העם החדש, שעמד אחר כך למרגלות הר סיני, לקבל את התורה מפי האלוקים עצמו.

מפוחדים ולא מוכנים, מבולבלים מכל האותות והמופתים, הקולות והברקים, חוששים מהעבדות הממושכת ונבוכים מהחירות הטרייה, כמו עור רך וורוד שמתחדש בנפילת גלד של פצע – עם ישראל עשה את הצעד. המדרש אומר לנו שעם כל דִבֵּר שה' השמיע, פרחו נשמותיהם של בני ישראל מגופם והותירו אותם מוטלים חסרי חיוּת על האדמה. בכל פעם החיה אותם ה' מחדש, עד שהם התחננו שמשה ישמש להם מתווך, להעביר להם את דברי ה'. הם חששו לחייהם – אבל העריצו את בוראם. ומשום שאהבו אותו הבטיחו מראש ציות, נאמנות ואפילו את חייהם ממש. הם קראו בקול אחד "נעשה ונשמע" - קודם נציית לדבריך, ואחר כך, אם תרצה להסביר לנו, נקשיב.

לא היו חזרות לאירוע, שום חימום או אימון. הם עמדו מול אתגר ברור – שאלה פשוטה: מעיזים?

כל אחד לחוד וכולם יחד – העזו גם העזו.

כששי בר המצווה, שנראה כה צעיר ונוגע ללב בחליפתו החדשה, מעז לקבל את עול התורה - אם הכתפיים שלו עוד לא חזקות מספיק, יש לו אמונה שהן יתרחבו ויתחזקו. הן יוכלו לשאת כל משקל שיידרשו לשאת. ויום אחד אף יוכלו לתמוך באחרים, חלשים ממנו.

כשזוג צעיר העומד מתחת לחופת הנישואין מעז – למרות שהנישואין ועולם האחריות והיחסים של המבוגרים, אינם אלא ספר חתום עבורם ברגע זה - הם מאמינים שהדפים ייפתחו לפניהם בזמן, והמסר יתגלה. החיים והסודות הגלומים בהם ייפרשו, כמו פרחים רבי עלי-כותרת הממתינים למגע השמש – האות להתחיל לחיות.

נעליים במידה אנושית

אף אחד מאיתנו לא ממש מוכן. אנחנו לא מוכנים להעלות את היהדות שלנו דרגה, לנסות את שלב שמירת המצוות הבא, את האמונה הגדולה יותר. לא מוכנים לנסות את הפוטנציאל שלנו בתחומים שמרתיעים אותנו – עבודה חדשה, מערכת יחסים חדשה או חשיבה חדשה. לא מוכנים לנסות לעקור הרים, כשהכלי היחיד שבידינו הוא כף פלסטיק שנועדה לחפור בחול ולבנות ארמונות ילדותיים שיישטפו עם הגאות הבאה.

מוכנות אינה תנאי מוקדם לצמיחה

אבל אבותינו הגדולים הראו לנו שמוכנות אינה תנאי מוקדם לצמיחה. אברהם אבינו היה רק בן שלוש כשגילה את קיומו של הא-ל. עד כמה הוא היה יכול להיות מוכן, להפוך לאביהן הרוחני של אלפי נשמות בחרן, ואחר כך של מיליונים רבים מכפי שהיה יכול להעלות בדעתו?

ובכל זאת, הוא הבין שהמידע שגילה מחייב אותו להיכנס לנעליים, שוודאי נראו כל כך גדולות על רגליו. אברהם הפך להיות מנפץ האלילים הראשון בעולם. הוא העז להתחיל משהו – משהו גדול – משהו שפשוטו כמשמעו הפך את העולם כולו למה שהוא היום.

טריק שמימי

כמעט בכיתי בבר המצווה של שי, אבל שי עצמו לא הזיל דמעה. זה, אני חושבת, מין קסם שמימי: זריזות ידיים, אשליה שמחה. בעוד שהכול סביבנו יודעים מצוין כמה שאנחנו לא מוכנים, איכשהו, אנחנו היהודים, מוצאים את האומץ לצעוד הישר אל המטרה. אנחנו מסתכלים על מימי הים הרוגש שהיה אמור להפחיד אותנו עד לשד עצמותינו, אבל מצליחים בכל זאת להיצמד להיגיון ולביטחון, גם אם לבנו אולי פוסח פעימה או שתיים. מתוך ביטחון באלוקים, אנחנו סותמים את האף וצועדים קדימה.

ואז, באורח פלא, הקפיצה מאחורינו, ואנחנו שוחים... הולכים... רצים, על אדמה יבשה לחלוטין, כשפנינו לעבר הארץ המובטחת.

 

2/5/2009

אוהבים את האתר? עזרו לנו ליצור עוד מאמרים וסרטונים.
aish.co.il קיים אך ורק בזכות התמיכה שלכם.
התגובות למאמר הנן הדעות האישיות של כותביהן. התגובות מפורסמות בהתאם לשיקול הדעת של המערכת, אנא שמרו על שפה נקיה ואדיבה.

למאמר זה התפרסמו: 6 תגובות ב-4 דיונים

(4) אנונימי, 16/5/2009 08:33

להעיז לעשות את הצעד

"..נראה שאיכשהו אנחנו מוצאים את האומץ לצעוד הישר אל המטרה."
האומץ לעשות את הצעד זה רגע משמעותי ביותר ,מרגש ,מאתגר אמיץ ובוגר . אך האם שניה לפני שעשינו את הצעד בררנו עם עצמנו לאן פנינו מועדות ? מה הדרך לשם ? עד כמה המטרה והדרך מתאימות לי ? האם אני יודעת במה זה מדובר ? לעיתים יש צורך לעשות תכנית פעולה ולבדוק עם איזה תרמיל אני יוצא לדרך מה יש לי בו והיכן אוכל למלא אותו מחדש . טקס החתונה או בר המצווה היא לא המטרה אלא תחילתו של מסע וחשוב לנתב לנו את הדרך ולשאול את עצמנו היכן נרצה להיות עוד 10 שנים , עוד חמש שנים?עוד שנה ועוד חודש .כן בסדר הזה. רק כך נוכל לדעת שפנינו בכוון הנכון ובדרך הנכונה.
כמאמנת אישית אני נתקלת באנשים שדברים אלה לגמרי לא ברורים להם ויש מקום לתת את הדעת עליהם .
בהצלחה ושבוע טוב

עבאס עבאס, 25/9/2012 11:35

להעיז לעשות את הצעד,איזה צעד, ואם אני אפול,.

איזה צעד שווה כל פעם מחדש?

עבאס עבאס, 3/10/2012 15:21

לדעתי הצד ששווה כל פעם מחדש ,,,

אין עוד מלבדו בכל המובנים, אפילו להאמין באין עוד מלבדו לא יודע איך ואם אני חושב שאני מאמין באין עוד מלבדו שאני אבדוק את אני שוב, ואת הידע והיכולת בלהאמין באין עוד מלבדו לא ממיני,.ויכולה היכולת והאמונה להיעלם בלי שאני בעצמי אדע, שווה להרים ידיים, ולא לחשוב איך להאמין ולעשות מה שביכולתי למען אין עוד מלבדו, אני לא יכול גם לא לנשום בלי אין עוד מלבדו, גם אם אני מאמין שאני יכול, גם אם אני חושב שאין ה' הרחמאן הרחים, רחים ,היודע יודע, ואני לא יודע אפילן איך להרים ידיים בכלל המובנים המחשבתיים ,והידועים לאני והלא ידועים לאני, והיכול הכול יכול הכול ,.

(3) אילה, 4/5/2009 03:20

מחכים ומפעים

מרגש עד כמה אנו מסוגלים כל פעם מחדש לומר "נעשה ונשמע"

(2) מלכה, 4/5/2009 00:45

נהניתי מאוד!

הצג את כל התגובות

תגובה למאמר:

  • כתובת האימייל לא תוצג.


  • 2000
שלח תגובה
stub