לפני מספר שנים, ביקש ממני חבר שאעשה לו טובה: הוא אמור היה למסור שיעור לקראת חג הפסח, וכיון שלא חש בטוב הוא שאל אם אוכל למסור את השיעור במקומו. נעניתי ברצון, אלא שהודיתי על האמת שלא היה באמתחתי שיעור מוכן על הנושא.

הוא הגיב, שייתן לי נושא; שאלה להתמודד עמה. וכך הוא שאל: מהי השמחה של היציאה ממצרים ומבית עבדים, והרי במקום זה קיבלנו עלינו עול אחר, עול של קיום תורה ומצוות – יצאנו מ'עבדות' ל'עבדות', אם כן מה הרווחנו?

שאלה. אתגר.

כשעיינתי בזה, היה נראה לי שבעצם השאלה הזו כבר נשאלה בעבר. תופתעו לשמוע על ידי מי - על ידי לא אחר מאשר... הבן הרשע, בהגדה של פסח.

שהרי ארבעה בנים הם, וכל אחד מציג שאלה בנוסח משלו, לפי תכונותיו ורמתו וכך היא שאלת הבן רשע:

"מה העבודה הזאת לכם?"

אין כוונתו של הרשע לשאול מה המקור התורני ל'עבודה' של קיום המצוות. אין זו שאלה אופיינית לו. שאלתו היא בעצם, בשביל מה אתם בכלל עושים את כל זה? תהיו כמוני, תהיו 'חופשיים', תהיו שמחים. למה לכם את כל המצוות, החיובים, ההגבלות. למה לכם לחפש עול, כשאפשר לחיות בלעדיו? – "מה העבודה הזאת לכם?"

בעיון נוסף נראה היה לי, שיש עוד הרבה אנשים ששואלים את השאלה הזאת. למעשה כל מי שאינו שומר את המצוות ואינו מקבל על עצמו את העול הזה.

"מה העבודה הזאת לכם?" מדוע אתם עושים את כל זה, מקבלים עליכם עול מרצון? היו כמונו, היו חופשיים, היו שמחים!". שאלה זו היא, אפוא, רלוונטית היום כמו שהיתה כשנכתבה לראשונה לפני אלפי שנה.

התשובה לבן הרשע

אם כן, מהי התשובה שמשיבים בהגדה לבן הזה?

"ואף אתה הקהה את שיניו ואמור לו: 'בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים'. לי ולא לו. אילו היה שם לא היה נגאל".

התשובה – על פניה – תמוהה.

הבן שאל שאלה הוגנת, תרבותית. גם אם הוא רשע, מגיעה לו תשובה כהלכתה. ולכאורה אין כאן אלא תשובה מתלהמת, שאינה עונה כלל על השאלה?! וכי די בכך שאנחנו מגנים את הרשע, משפילים אותו ומכהים את שיניו, מבלי להתייחס כלל לטענה שהוא מעלה?

האם די בכך שאנחנו מגנים את הרשע, מבלי להתייחס כלל לטענה שהוא מעלה?

הבה נציג כאן פירוש לדברים. ונתחיל בניתוח התשובה שהיינו אנחנו משיבים לשאלתו של הרשע, בסגנון שלנו.

'עבודה' – המושג בהחלט מורה על דבר שהוא ההיפך משמחה. וזאת מדוע? כי 'עבודה' מראה על כפייה, וכפייה היינו עשיית דבר שלא רוצים לעשות. השמחה היא כש'כן' רוצים לעשות את מה שעושים, ולא כש'לא' רוצים. וזו בדיוק הבעיה שיש ב'עבודה'.

אבל, כאשר נעמיק יותר בעניין, נוכל לתהות: מה נקרא 'רצון'? האם כל מה שמתחשק לי, הוא מה שאני באמת רוצה?

ודאי שלא. קחו לדוגמא את מי שעושה דיאטה. מתחשק לו לאכול גלידה, אך האם זה רצונו?

חשקו - כן, אבל בודאי שלא רצונו. הרצון הפנימי שלו הוא דווקא לוותר על הגלידה, ואין ספק שלטווח הארוך הוא בוודאי ישמח יותר באי-האכילה.

מסקנה זו נכונה לא רק בדוגמא הנ''ל. זהו כלל שתמיד הוא נכון: תמיד יש יותר שמחה כשפועלים על פי ה'רצון' מאשר כשפועלים על פי ה'חשק'.

וממילא, לענייננו:

ההנחה שאני לא שמח בגלל 'עול' המצוות היא מוטעית. הרי הנשמה שלי צמאה למצוות, וזהו א"כ הרצון הפנימי שלי - בודאי שאני שמח בזה.

אני מודה שלא תמיד יש לי את ה'חשק', אבל זוהי בעצם עבודת החיים. לקרב את ה'חשק' אל ה'רצון'. לשמוח יותר ויותר בקיום הרצון הפנימי של הנשמה, זהו הסדר הנכון של הדברים (דווקא כך – ולא להיפך, לא לדכא את הרצון הפנימי בגלל החשק). וככל שאני מתקדם ומתעלה בזה יותר ויותר, אני נהיה יותר ויותר שמח – לא למרות המצוות, אלא, בגללן.

זה כתוב בהגדה?

רגע, אז למה לא עונים את זה לבן הרשע בהגדה של פסח?

התשובה היא, שדווקא כן עונים כך; בדיוק זו היא התשובה.

עונים לו: 'בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים'. מה פירוש בעבור "זה"? המילה "זה" תמיד מתייחסת לדבר שנמצא כאן ואני מצביע עליו. במקרה שלנו, הכוונה היא למצה שמונחת על השולחן. והתשובה לבן הרשע היא, בהצבעה על המצה, שבעבור קיום המצוות יצאתי ממצרים (כך מפרש רש"י את הפסוק: "בעבור זה - בעבור שאקיים מצוותיו כגון פסח מצה ומרור הללו").

זו אכן התשובה הנכונה והאמיתית לבן הרשע.

הוא טוען שאנחנו לא שמחים בעול המצוות, ואנחנו משיבים שאנחנו דווקא כן שמחים. כי השמחה באה מחמת ההכרה שלנו, שהמצוות הן המטרה הנעלית של החיים, ושמשם נובעת מידת השמחה.

אז אתה תשמח במצוות שלך, ואני אשמח בדרך שאני בוחר לי, וכל אחד יחיה בשלו

בשלב הזה, אני מתאר לעצמי את הרשע, כיצד הוא מגיב לטיעון זה. הוא כנראה יאמר משהו בנוסח: "נו, שיהיה. אז אתה תשמח במצוות שלך, ואני אשמח בדרך שאני בוחר לי, וכל אחד יחיה בשלו".

נחמד. תרבותי. כדרך שאמר עשו ליעקב, "אחי, יהי לך אשר לך".

אבל עדיין לא סיימנו את עסקינו עם הרשע. כי הרי האמת היא שיש לו נשמה, בין אם הוא מכיר בה ובין אם לאו. והנשמה הזו לעולם אינה מסתפקת בתענוגות של העולם הגשמי, רק עונג רוחני נותן לה סיפוק אמיתי.

ולפיכך נמשיך ונשיב לרשע, ונבהיר לו שסוף סוף הוא מפסיד את שמחת החיים, הוא יחיה חיים ריקים מתוכן. הנשמה שבקרבו לא תיתן לו מנוח, והשמחה האמיתית לעולם לא תושג בדרך החיים הריקנית שלו.

רגע, אז למה זה לא כתוב בהגדה? – ניחשתם את התשובה. זה כן כתוב, בדיוק זה מה שכתוב.

כי התגובה שניתנת לרשע היא תמוהה על פניה, "לי ולא לו – אילו היה שם לא היה נגאל". תמוה: האומנם אמורה להפריע לרשע העובדה, שאילו היה נולד לפני שלושת אלפים שנה הוא היה נשאר במצרים? מה זה נוגע לו בחיים האמיתיים?

אלא שהכוונה היא שהוא לא משתייך לגאולה של מצרים. כל זמן שאינו מקשר את עצמו לעול המצוות, הרי הוא בעל כרחו מנותק מהחיים שנגלו לנו ביציאתנו ממצרים. וזו כוונת "אילו היה שם...".

לסיכום. הרשע טען כנגדנו, "מה העבודה הזאת לכם", כדי להסביר שהוא שמח – ולא אנחנו.

ואנחנו משיבים שההיפך הוא הנכון, כי אנחנו מקיימים את מטרת החיים ("בעבור זה..."), ולכן אנחנו השמחים. ואילו הוא מנותק מתוכן זה ("לי ולא לו"), ולכן לא יוכל למצוא את השמחה האמיתית עד שאכן יקבל עליו את עול המצוות.

ובדרך אגב התלבן המקור למידת השמחה האמיתית והאינטנסיבית בקיום המצוות – מעצם הידיעה שזהו עסק של מטרת-על של החיים, "כי הם חיינו".

לימודים גדולים יש מקטע זה שבהגדה של פסח!