אחת השאלות הנשאלות ביותר בפורים, קשורה להנהגה שהיא בעצם איננה כלל מהלכות הפורים, וכוונתי כמובן למנהג הנפוץ ללבוש מסיכות. מנהג זה הוא עתיק יומין, פוסקי הלכה קדמונים דנים בהיבטים שונים שלו מבחינה הלכתית (מצד האיסור לגבר ללבוש בגד אשה, ולהיפך), אבל המקור של מנהג זה – מנין הוא נובע ומה ענינו – בעצם אינו מבואר.

נציע בזה רעיון מתאים והולם. הנהגה זו קשורה היא למהותו של הלקח שבא פורים להנחיל לנו.

גמרא ידועה (חולין קל"ט ב') מתארת את הרמז בתורה לכל הסיפור שבמגילה:

אסתר מן התורה מנין?

מהפסוק "ואנכי הסתר אסתיר".

דהיינו, כפי שמסביר רש''י שם: "בימי אסתר יהיה הסתר פנים".

הגאון מווילנא (בתחילת פירושו למגילת אסתר, פרק א' פסוק ב') מוסיף העמקה מיוחדת בזה. לא סתם רמז בעלמא יש כאן, אלא הגדרה למהות הלימוד שמלמד אותנו מעשה פורים. כי נס זה היה בזמן שאין בית מקדש, ועם ישראל נתון בגלות. במצב זה נוטים לחשוב ולחשוש; מי יודע אם גם כאן וגם עתה נתונים אנו להשגחה מיוחדת מאת ה', האם עדיין נזכה שיהיו ניסים מנת חלקנו? אולי ניסים שייכים רק לתקופות אחרות בהיסטוריה?

על חששות אלו יש תשובה הולמת ממעשה פורים, שלמרות הגלות – זכינו לנס. גם כשאין השגחה גלויה, גם כשאין ישראל שרויים על אדמתם. גם בזמן 'הסתר' זוכים לנס של 'אסתר'. זהו עיקר חידושו של פורים.

אם נבטא את אותם הדברים בנוסח קצת אחר, נאמר שבהיותנו בגלות, ה' "לובש מסיכה". הוא אינו מראה את עצמו בצורת השגחה גלויה, ואעפ"כ הוא מנהל את הכל, בדרך הטבע. מבעד לערפל בו ממשיך העולם לנהוג כהרגלו – ואין 'עולם' אלא מלשון 'העלם והסתר' – נמצאת ההשגחה העליונה כימי עולם וכשנים קדמוניות.

העולם הוא רק מסיכה, כזו שלובש ה' בכבודו ובעצמו

בעצם נמצא, שזהו עיקר המסר של פורים. שהעולם הוא רק מסיכה, כזו שלובש ה' בכבודו ובעצמו.

וזהו הלקח שבא לידי ביטוי כשאנחנו לובשים מסיכה. זו הדרך שבה אנו מפרסמים את המבט על החיים שפורים מלמד. אנו מכירים ברעיון שיש ללמוד ולהפיק מן הסיפור שבמרכזו של החג. אנו מזדהים עם העובדה שמבט שטחי על מאורעות החיים – כמוהו כמו מבט על מי שלובש מסיכה, ומפסיד את ההבטה בדמות האמיתית של מה שלפניו.

במוצאי פורים כולם כבר מורידים את המסיכות. אך נקוה, שהלקח של החג ילוה אותנו הלאה.

למשך כל השנה כולה.

ואז שוב נוציא מסיכות.