לחצו כאן כדי לעבור לתחילת המאמר
הצטרפו לניוזלטר השבועי

לקבלת עדכונים באימייל




שלבי האבלות, חלק א': תקופת השבעה

שלבי האבלות, חלק א': תקופת השבעה

התמודדות עם נושאים רוחניים ורגשיים בהם נתקל האדם בימים הקשים של האבל.

מאת

*המאמר מבוסס על מנהגי האבלות לפי מנהגי אשכנז.

היהדות נותנת לנו גישה מופלאה ומובנית לאבלות, שכוללת שלושה שלבים. כשממלאים את השלבים האלה בקפידה, הם מובילים אותנו מבעד לאובדן הטרגי והכאב, ומשככים אותם בהדרגה. אבלה אחת אמרה שמסעה דרך שלבי האבלות היה כמו שהִייה בפקעת הגולם. בהתחלה היא הרגישה קהת חושים ולא ממש חיה, ובכל זאת, בהדרגה, היא בקעה ממנה כמו פרפר יפהפה המוכן שוב לעוף.

האובדן נצחי, אבל ההחלמה הפסיכולוגית, הרגשית והרוחנית שמתרחשת בכל שלב ושלב, חיונית ובריאה.

סדרת מאמרים זו תסקור את הנושאים הבאים:

שלב ראשון: שבעה
יושבים שבעה
סידור בית האבלים
אחרי בית הקברות
זמני השבעה
ביקורי תנחומים
תפילות
יציאה מבית האבל
"שבעה" של שלושה ימים
לקום מהשבעה
שלב שני: שלושים
שלב שלישי: תקופת השנה
יזכור: הזיכרון השנתי
יארצייט– יום השנה
גילוי מצבה
ביקור בבית הקברות
אבלות ושכול
 

* * *

שלב ראשון: שבעה

לאחר הקבורה, חוזרים הקרובים מהדרגה הראשונה לבית המכונה 'בית השבעה', כדי להתחיל בתקופת אבלות אינטנסיבית בת שבעה ימים. הנהגת האבלות בימים אלה מכונה 'לשבת שבעה'. זהו זמן ריפוי רגשי ורוחני בו האבלים יושבים על מושבים נמוכים, שוהים יחד וחברים וקרובים באים לנחם אותם בביקורים קצרים הנקראים "ביקורי תנחומים".

אדם יושב שבעה אחרי שאיבד הורה, בן/בת זוג, אח או ילד. למרות שגם על קרובים אחרים מתאבלים ומצטערים, לא חלים במקרים אלה כללי השבעה.

רצוי שכל האבלים ישבו שבעה בבית הנפטר, משום שבמקום בו הוא התגורר, ממשיכה רוחו לרחף. תחושת הנוכחות של הנפטר חזקה ביותר דווקא בביתו. עם זאת, האבל יכול לשבת שבעה גם בכל בית אחר, ועדיף בביתו של אחד מהאבלים הישירים, אשר יתמלא ברוחו של היקר שהלך לעולמו. זיכרונות יעלו שם ביתר קלות, וחלק מהנחמה של ימי השבעה היא העלאת זיכרונות כאלה.

עדיף שהאבלים יעברו לגור בבית השבעה במשך כל השבוע. אם זה לא מתאפשר, בוחרים בית אחד בתור בית השבעה, ואלה שלא יכולים לישון שם יוכלו לצאת בחשיכה אל בתיהם, ולחזור לבית השבעה מוקדם בבוקר.

כדי להיראות בצבור, האבל יצטרך לעטות על פניו "הבעה ציבורית" שאינה מתאימה לזמן זה.

הטוב ביותר הוא שהאבלים לא יצאו כלל מבית השבעה. שכנים, קרובים או ידידים אמורים לקחת אחריות על כל שליחות או מטלה שהם אמורים למלא בחוץ. כדי להיראות בצבור, האבל יצטרך לעטות על פניו "הבעה ציבורית" שאינה מתאימה לזמן זה. כשעוזרים לאבל ומספקים את כל צרכיו במשך השבוע, נוצרת אווירה של אהבה, נתינה וחסד. דבר שעוזר לרכך במעט את צערו העמוק.

להוציא כמה יוצאים מן הכלל, אסור לאבל לצאת לעבודה במשך השבעה. התייעצו ברב אם אתם עומדים מול סוגיות כלכליות לוחצות. שוב, השבעה היא זמן אישי עמוק של התבוננות, השלמה עם אובדן וצער ובחינת הממדים הפנימיים הרוחניים של החיים. מקום העבודה מרחיק את המחשבות והתחושות, ולכן צריכים להימנע מכך בכל דרך אפשרית.
 

* * *

יושבים שבעה

מרגע המוות עד לסוף הלוויה, עוסקים ומטפלים אך ורק בדאגה לקבורתו הראויה של המנוח. הטיפול בגוף הנפטר לפני הקבורה, ההספדים והקבורה עצמה – כולם נעשים לכבוד המת, ואינם באים כדי לנחם את האבלים.

בכל אופן, מרגע שהשבעה מתחילה, הפוקוס עובר אל האבלים. האבלים עוברים שבוע של צער עמוק, והחברה נמצאת שם כדי לנחם ולספק את כל צרכיהם. זוהי נקודה קריטית, משום שאם האדם אמור לחוש את הכאב קורע הלב של הצער והאובדן, טוב שזה יהיה בזמן בו הוא מוקף באנשים שנמצאים שם כדי לסייע ולנחם.

רבים מאיתנו חשים מבוכה הן לגבי הדרך הנכונה לשבת שבעה, והן לגבי עריכת ביקורי תנחומים כראוי. אנחנו מרגישים ככה כי אנחנו לא יודעים, כי אנחנו מרגישים מבוכה וחוסר נעימות לדבר על הנפטר. פעמים רבות הופך בית השבעה להתכנסות חגיגית מלאה בלהג עצבני, במקום להיות בית אבלות אמיתי.

הלכות האבלות ממקדות את האדם באספקט הרוחני של עצמו. כשמתמקדים לגמרי בנשמתו של הנפטר במהלך השבעה, חווים תחושה של חוסר נעימות גופנית. אנחנו מסירים את הדגש מהגשמיות שלנו בכך שאיננו מפנקים את הגוף, כדי שנזכור שהדבר שחסר לנו בשלב זה אינו האדם הגשמי שאיננו, אלא מהותו של האדם, שהיא כמובן נשמתו.

המיקוד הכללי במשך השבוע הוא: אני נשמה, יקירנו שהלך לעולמו אף הוא נשמה.
 

* * *

ארגון בית השבעה

הארגון הפיזי של בית השבעה כולל את הפרטים הבאים:

נר זיכרון – נשמת האדם מושווית לשלהבת, מכיוון שכל אדם מביא אור לעולם. ובדיוק כפי שאפשר להשתמש בשלהבת כדי להדליק שלהבות אחרות מבלי להפחית מכוחה של הראשונה, כך גם האדם יכול לתת מעצמו ולגעת בחיים רבים, מבלי להפחית מעצמו.

הקשר בין הפתיל לנר מושווה גם לגוף ולנשמה, ולקשר החזק ביניהם. ובדיוק כפי שהנשמה שואפת תמיד כלפי מעלה אל הטוב והנכון, כך גם השלהבת בוערת כלפי השמים.

לכן, מדליקים נר זיכרון בבית השבעה במקום גלוי, והנר בוער 24 שעות ביממה במשך כל השבוע. ולכשתתבוננו בנר, זכרו שנשמת יקירכם נצחית. מחשבה זו יכולה לסייע להכניס מעט אור לחשיכה בה אתם שרויים כעת.

כסאות – היושבים שבעה צריכים לשבת קרוב לקרקע כאות לאבלות. קיימים גמ"חים המספקים כיסאות עם רגליים מקוצצות למטרה זאת (תוכלו לאתר גמ"ח קרוב באינטרנט, לברר בחברה קדישא, או בדפי הגמ"חים במדריכים הדתיים של דפי זהב). אפשר גם להוציא את הכריות של הספה או הכורסאות ולשבת עליהן. יש הנוהגים לשבת על הרצפה ממש. זהו סמל גשמי לבדידות והעצבות שהאבל חש.

יש להציב כיסאות רגילים מול האבל, כדי שאנשים המגיעים לנחם יוכלו לשבת קרוב אליו ולהעניק לו נחמה רגשית. (ר' ביקורי תנחומים בהמשך)

מראות – ראוי לכסות מראות (בסדינים או תרסיס מטשטש) בבית השבעה מהסיבות הבאות:

  • במשך השבעה, האבל רוצה להתעלם מהגשמיות שלו ומהופעתו החיצונית כדי להתרכז במציאות של להיות נשמה.

  • מראה מייצגת קבלה חברתית, דרך שיפור המראה החיצוני. אבלות יהודית אמורה להיות עיסוק אינדיווידואלי ושקט באובדן האישי. כיסוי המראות מסמל את ההתרחקות ממבטה של החברה.

  • בדרך כלל נערכות תפילות בבית האבל ואסור להתפלל מול מראה. כשאנחנו מתפללים אנחנו מתמקדים בה' ולא בעצמנו.

  • בימי השבעה אסורים יחסים גופניים בין בעל לאשתו, ולכן הצורך לשמור על יופי גופני מסולק.

נעליים – האבל צריך לנעול גרביים או נעליים שאינן עשויות מעור. דבר זה מסמל שוב את ההתרחקות מההופעה החיצונית והנוחיות הגשמית.

האבל צריך להימנע גם מהדברים הבאים:

  • מקלחת או רחצה להנאה (אפשר לרחוץ לניקיון).

  • איפור וסיכה (במשחות, קרמים, בשמים וכד').

  • תספורת (במשך 30 יום).

  • גזיזת ציפורניים.

  • לבישת בגדים רעננים ומכובסים להנאה (אפשר ללבוש לניקיון).

  • לבישת בגדים חדשים.

  • כיבוס.

  • יחסי אישות.

 

* * *

אחרי בית הקברות

מייד עם היציאה מבית הקברות אחרי הקבורה, ולפני שנכנסים לבית השבעה, האבלים וכל מי שהיה בלוויה נוטלים את ידיהם (משתמשים בברזים וכלי נטילה הנמצאים בבית הקברות, או בדליים וכוסות).

כשמישהו בא במגע עם המוות, עדיף שייצוק מים שלוש פעמים על כל יד לסירוגין, עם מנת להתמקד בחיים. המים הם מקור חיים, ולכן אנחנו יוצקים אותם על ידינו כפעולה גשמית בעלת השלכות רוחניות.

הדבר הראשון שהאבלים עושים עם כניסתם לבית השבעה הוא לשבת (נמוך כפי שהסברנו קודם) ל"סעודת הבראה". את הארוחה הזאת צריכים לספק שכנים או אנשים מהקהילה, על מנת להראות לאבלים שהסובבים אותם היו רוצים לספק להם נחמה.

המים הם מקור חיים, ולכן אנחנו יוצקים אותם על ידינו כפעולה גשמית בעלת השלכות רוחניות.

סיבה פסיכולוגית עמוקה נוספת נחה מאחורי מחווה זאת. המסורת מכירה בכך שהאבלים, אשר זה עתה חזרו מהטראומה הקשה של הלוויה, עלולים לפתח בליבם רצון למות ולא להמשיך הלאה בלא יקיריהם. הארוחה שהם חייבים לאכול מדברת אל החלק הזה בהם ואומרת, "לא, אתם חייבים להמשיך. אתם מוכרחים לקבל את החיים ולהמשיך לחיות".

הסעודה הראשונה נאכלת בשקט, וכוללת את הדברים הבאים:

  • לחם – שנחשב למזין ומקיים את החיים.

  • ביצים קשות – מאכל עגול, כמו מעגל החיים.

  • ירקות מבושלים ו/או עדשים (העדשים עגולים).

  • קפה/תה

רצוי שכל הארוחות האחרות במהלך השבעה יוכנו או יישלחו על ידי אחרים. האבל אוכל תמיד בישיבה נמוכה.
 

* * *

זמני השבעה

השבעה מתחילה מייד לאחר הקבורה. כך, היום הראשון לשבעה הוא יום הקבורה (ולא הפטירה). אם הלוויה הייתה ביום שלישי, היום האחרון של השבעה הוא יום שני הבא. אם חג יהודי (ראש השנה למשל) חל בימי השבעה, השבעה מסתיימת באחר הצהריים שלפני החג. במקרה כזה, נחשב כאילו התאבלתם במשך שבעה ימים, למרות שהשבעה נקטעה קודם לכן.

כשאדם נפטר בחג, הקבורה והשבעה חלות לאחר תום החג. אם מישהו נפטר בשבת, הקבורה תהיה למחרת.

שבת שבשבעה נחשבת למניין ימי השבעה, אולם לא מתאבלים בה בפרהסיה. כלומר, סממני האבלות החיצוניים (כיסוי מראות במקומות שאחרים רואים, ישיבה נמוכה, לא להתאפר, בגדי אבלות וכו') מסולקים, משום ששמחת השבת קודמת לאבלות בפרהסיה. סממני האבלות החיצוניים מוסרים לפני כניסת השבת, כך שיהיה לאדם זמן להתכונן כראוי (להתקלח, להתלבש וכו'). בשבת, האבלים מתאבלים בלבם. במוצאי שבת, השבעה ממשיכה כרגיל.
 

* * *

ביקורי תנחומים

חשוב לדעת שכשבאים לנחם את האבלים, אמורים להתמקד בניחום האבלים בצערם העמוק. על פי המסורת, נכנסים לבית השבעה בשקט בדפיקה קלה על הדלת, כדי לא להטריד את היושבים בפנים. אף אחד לא צריך לקבל את פני המבקרים; הם פשוט נכנסים בעצמם. בבתים רבים דלת הכניסה נשארת פתוחה לרווחה במשך שעות היום.

מאכלים או משקאות אינם מוגשים למבקרים, משום שהאבלים אינם מארחים. הם לא מברכים את המבקרים בשלום, לא קמים לקראתם ולא מלווים אותם החוצה.

מי שבא לנחם, אינו צריך לברך בשלום את האבלים. למעשה, הטוב ביותר הוא להיכנס בשקט ולשבת קרוב אליהם. שימו לב לרמזים של האבלים. אם הם רוצים לדבר, תנו להם לשדר לכם את זה בכך שיתחילו לדבר ראשונים. אז תוכלו לשוחח איתם. אבל על מה? תנו להם להוביל את השיחה ודברו על מה שהם רוצים לדבר. הכי טוב לדבר על הנפטר, ואם יש לכם סיפורים או זיכרונות בהם תוכלו לשתף את האבל, זה הזמן לעשות זאת.

אם יש לכם סיפורים או זיכרונות בהם תוכלו לשתף את האבל, זה הזמן לעשות זאת.

זה לא הזמן המתאים להסיח את דעתם מהאבלות. לפעמים, מתוך לחץ, אנחנו מקשקשים שטויות כי אנחנו לא יודעים מה לומר.

הרבה פעמים הכי טוב פשוט לשתוק. ביקור תנחומים יכול לפעמים להיערך בדממה. אם לאבלים לא בא לדבר באותו זמן, שיהיה ככה. המטרה שלכם אינה לדובב אותם, אלא לנחם אותם. נוכחותכם לבדה עושה זאת. כשאתם יושבים שם בשקט, אתם אומרים יותר ממה שמילים יכולות לומר. אתם אומרים: "אני כאן בשבילך. אני מרגיש את הכאב שלך. אין מילים."

ולפעמים יש גם לא תעשה. הנה כמה דוגמאות לדברים שלא להגיד:

"מה שלומך?" (לא כל כך טוב, כנראה.)

"אני יודע איך אתה מרגיש." (לא, אתה לא. כל אדם חש את האובדן אחרת.)

"לפחות הוא חי חיים ארוכים." (חבל שלא יותר ארוכים).

"טוב שיש לך עוד ילדים." או "אל תדאג, יהיו לך עוד." (אובדן של ילד, לא משנה באיזה גיל, מייסר במיוחד.)

"תתעודד – תוך כמה חודשים תכיר מישהי חדשה!" (היא/הוא איבדו זה עתה את חלקה השני של נשמתם!)

"בואו נדבר על דברים שמחים." (פעם אחרת, אולי.)

ניחום אבלים אינו אמור להסיח את דעת האבל. אל תמלאו את הזמן בפטפוט על נושאים שמחים או נושאים אחרים כמו פוליטיקה או עסקים. זכרו שדיבור על האדם היקר שאבד להם, מנחם. זה בסדר אם הם בוכים; הם באבל. הכל חלק מהתהליך החשוב של הכרה וקבלה של האובדן.

כשמיכאל דן איבד את אמו, הוא חיבר את ההודעה הזאת והדביק לדלת הבית:

כל תרבות מקבלת את המוות ואת תקופת האבלות בדרך המיוחדת לה. כמשפחה, אנחנו רק מבקשים לעשות מאמץ כדי ליצור אווירה שתתאים לערכינו היהודיים. השיחות צריכות להתמקד בחייה ומורשתה של אמנו. לא ייעשה כל מאמץ לצייר אותה באור מלאכותי, מכיוון שזה יפגע בזיכרונה. כואב ככל שזה נראה, ניסיונות להסיח את בני המשפחה מהמחשבה או הדיבור על אובדנם, אינם ראויים בזמן זה.

תודה רבה, משפחת דן

אולי אלה שנמצאים בסיטואציה דומה, יוכלו להשתמש במילים אלה כבסיס לחיבור מודעה משל עצמם. מבקרים, שקוראים מסר כזה, יכנסו לשבעה מתוך הבנה מה ראוי להיאמר ומה לא. מסר כזה יעזור להם, וכשתיווצר האווירה הנכונה בבית השבעה, זה יעזור גם לאבלים עצמם.
 

* * *

תפילות

נוהגים לערוך את התפילות בבית האבלים ולא בבית הכנסת. סיבה אחת היא להבטיח שבמשך כל השבעה האבלים לא יצטרכו לצאת מהבית, בו הם יכולים לחוות בצורה הטובה ביותר את תהליך האבלות. הם לא צריכים להתלבש כדי לצאת, או לעטות מסכה על הפנים בשביל אף אחד. המתפללים מגיעים אליהם.

ראוי ונכון בהחלט לערוך את התפילות בבית עצמו, משום שמרכז החיים היהודיים הוא הבית. זהו המקום בו הערכים היהודיים מועברים הלאה. זה המקום בו נערכות החגיגות המשפחתיות ובו שמחים יחד. זה גם המקום בו חולקים יחד כאב ואובדן. שם חיה היהדות.

התפילות נערכות בבוקר (שחרית), אחר הצהריים (מנחה) ובערב (מעריב). בין תפילות מנחה ומעריב, ראוי שמישהו ישא כמה דברי תורה, לזכר המנוח. טוב לערוך ביקורי תנחומים בזמנים אלה, משום שכדי להתפלל וכדי שהאבל יוכל לומר קדיש, זקוקים למניין (עשרה) גברים.
 

* * *

יציאה מבית האבל

אפילו אם הביקור כולו עבר בשתיקה, לפני שיוצאים מבית האבלים אומרים את מילות הנחמה הבאות:

המקום ינחם אתכם בתוך שאר אבלי ציון וירושלים ולא תוסיפו עוד לדאבה עוד.

במשפט זה מתייחסים אל ה' בשם 'המקום'. כשמשתמשים במושג זה, אומרים לאבל שה' נמצא בכל מקום, שאנחנו נמצאים בתוכו – כאן ובעולם הבא. הנפטר עדיין מחובר אליך, משום שאתם יחד כלולים בתוך 'המקום'.

"בתוך שאר אבלי..." מילים הכוללות את כל עם ישראל, ואומרות שאנחנו בני משפחה אחת. יש בעם אנשים שרחוקים מאיתנו יותר, ויש שקרובים אלינו יותר, אך בכל אופן, אובדנו של כל יהודי הופך את כולנו לאבלים.

המילים "ציון וירושלים" מדברות על האבל הקולקטיבי על חורבן בית המקדש בירושלים - נקודת המרכז של הקשר בין העם היהודי לאלוקיו - שהוחרב על ידי הרומאים לפני כ-2000 שנה.

האבל אינו צריך לענות אמן, והמנחם צריך לעזוב את הבית בשקט, ולשים לב שהאבל אינו קם ללוות אותו.

ביקור תנחומים עלול להיות מביך בהתחלה. תזכרו שאתם חייבים להתאים את ההתנהגות שלכם במקרה שהאבל אינו מודע להלכות ולמנהגים. אם האבל ירגיש למשל, שזה מוזר שאתם באים ולא אומרים כלום, אז מובן שאתם יכולים לדבר ולהציע נחמה.

באחת הפעמים שיצאתי לנחם אבלים, לאישה שאינה שומרת את כל המצוות, נכנסתי, ישבתי לידה, לקחתי את ידה, ולא אמרתי כלום. היא התחילה לבכות ואמרה, "אין מילים." ואני עניתי, "אני יודעת". ואם נהיה כנים – באמת אין.
 

* * *

"שבעה" של שלושה ימים

אין שום מקור הלכתי לישיבת שבעה במשך שלושה ימים. המלה שבעה מעידה על אורכה. למספר 7 ביהדות יש משמעות עמוקה, משום שהוא מסמל שלמות בעולם הזה, כפי שהיה בשבעת ימי הבריאה.

המנהג החדשני לשבת שלושה ימים, בא מתוך הנחה שגויה שאיכשהו זה יקל על האבלים, "לא למתוח את זה יותר מידי". נכון שהשבעה, בגלל חוסר ידע, הופכת לסדרת התכנסויות חברתיות, אז מי רוצה לעשות את זה במשך שבעה ימים אחרי שחווה אובדן קורע?

הייתה לי תלמידה בוגרת שאמרו לשבת על אמה שלושה ימים. רציתי לשכנע אותה לנהוג אחרת, אבל הרגשתי לא בנוח לעשות את זה בזמן כזה. באתי לנחם אותה, ואלמלא ידעתי שמישהו מת, הייתי חושבת שנכנסתי למסיבת קוקטייל עם המון אוכל, צחוקים ומשקאות. בסופו של דבר איתרתי את התלמידה שלי, שבאותו רגע נתנה הוראות למלצרית במטבח. לקחתי אותה בידי, הושבתי אותה ושוחחתי עמה על אמה ועל הנשמה ועל החיים שלאחר המוות.

אלמלא ידעתי שמישהו מת, הייתי חושבת שנכנסתי למסיבת קוקטייל עם המון אוכל, צחוקים ומשקאות.

אמרתי לה שהיא לא צריכה לעשות את זה – כל האוכל, המשקאות והבילוי. היא אמרה, "אני יודעת, אבל זה מה שכולם מצפים שאני אעשה."

הזכרתי ששבעה אמיתית צריכה להימשך שבעה ימים, והיא ענתה, "מי היה רוצה לעשות את זה במשך שבעה ימים? אני רוצה שכולם ילכו וישאירו אותי לבד. אמא שלי מתה!"

אחרי כמה שבועות היא התקשרה וסיפרה לי שאפילו עם כל אווירת ה"מסיבה", זאת הייתה טעות לשבת רק שלושה ימים. היא אמרה שבסוף שלושת הימים, האנשים הלכו, בעלה חזר לעבודה וכולם ציפו ממנה לחזור לחייה הרגילים. "אבל", היא בכתה, "לא התאבלתי על אמא שלי."

כשעושים זאת בדרך הנכונה, כל אחד משבעת הימים חשוב. אלו אינם ימים קלים, משום שהשבעה סוחטת רגשית וגופנית. ובכל זאת, הזמן הזה חיוני גם לאבל וגם לנשמה שנפטרה לעולם הבא. שמירת שבעה נותנת כבוד לנפטר, וזכות שמירתה מהווה עילוי לנשמה. אם חלק מהמשפחה רוצה לשבת רק שלושה ימים, שיהיה. פשוט חזרו לבתיכם לאחר שה"שבעה" שלהם מסתיימת, ושבו את יתר הימים באבלות אישית. אינכם צריכים להצהיר על כך בפומבי, משום שאתם חייבים להיות זהירים ברגשותיהם.
 

* * *

לקום מהשבעה

היום השביעי והאחרון של השבעה נמשך רק כמה שעות בודדות, למרות שנחשב כאילו היה זה יום מלא. אחרי תפילת השחרית האחרונה, האבלים יושבים שוב נמוך לזמן קצר, ואז המנחמים אומרים להם: "קומו". האבלים אומרים:

לא יבוא עוד שמשך, וירחך לא יאסף. כי ה' יהיה לך לאור עולם, ושלמו ימי אבלך. (ישעיהו ס, כ)

כאיש אשר אמו תנחמנו, כן אנוכי אנחמכם, ובירושלים תנוחמו. (ישעיהו סו, יג)

האבלים מעידים על סיום השבעה, כשהם יוצאים מהבית בגלוי בפעם הראשונה, ועושים 'סיבוב' קצר בחוץ עם מנחמיהם.

הבית בו גרים האבלים במשך השבעה הופך לבית אבלים. הוא מתמלא באווירה של כובד ראש, עמוסת זיכרונות, התבוננות ומחשבה. אבל זה גם בית בו ימשיכו אנשים להתגורר. המעשה הברור של יציאה פיזית החוצה, סיבוב קצר וחזרה פנימה, אומר שבית זה והקשר שלנו עם הבית הזה יתחדשו.
 

* * *

הקליקו כאן כדי לעבור לחלק הבא

*מובא ברשות מתוך "Remember My Soul" מאת לורי פלטניק

 

אוהבים את האתר? עזרו לנו ליצור עוד מאמרים וסרטונים.
aish.co.il קיים אך ורק בזכות התמיכה שלכם.
התגובות למאמר הנן הדעות האישיות של כותביהן. התגובות מפורסמות בהתאם לשיקול הדעת של המערכת, אנא שמרו על שפה נקיה ואדיבה.

למאמר זה התפרסמו: 6 תגובות ב-5 דיונים

(5) ציפי, 17/1/2017 01:08

אובדן אם

אמי נפטרה ונקברה בחו"ל כיצד עלי לקיים אבלות עליה בביתי..בישראל?

(4) ראובן, 2/8/2014 15:41

אבלות1⃣

האם מותר לעלות לקבר בסוף השלושים ביום שישי?

(3) אייל, 28/6/2011 10:03

שאלה לגבי ימי השבעה

האם יש משמעות סימבולית לכל אחד מהימים בשבעה? כלומר, יום א' מסמל כך וכך, יום ב' מסמל משהו אחר וכו'. וגם, האם (בהשפעת סימבוליות כזו או אחרת) יש נוהגים אחרים בכל יום ויום? תודה, אייל

מיקה, 10/12/2012 21:08

סורי

משתתפת בצרערכם

(2) אבירם, 29/7/2010 04:43

תודה על מה שניסיתם להעביר כאן

קרוב משפחה שלי בדיוק נפטר ואף פעם לא באמת חשבתי עד הסוף על הנושא והארתם בפני כמה תובנות.

הצג את כל התגובות

תגובה למאמר:

  • כתובת האימייל לא תוצג.


  • 2000
שלח תגובה
stub