בספטמבר האחרון הגעתי עם משפחתי למלבורן שבאוסטרליה לכמה שנים. אני אמור להתחיל כאן את הדוקטורט שלי בהיסטוריה באוניברסיטת מונאש, הקרויה על שם גיבור מלחמת העולם הראשונה, היהודי האוסטרלי, הגנרל ג'ון מונאש.

במלבורן שכרנו לנו בית גדול ומשופץ, עם המון חדרים ורצפות עץ מבריקות, גן פורח מקדימה וגינה למשחקי ילדים מאחור. באמת, יופי של מקום לגור בו, שלא נראה שהייתי יכול להרשות לעצמי בישראל אף פעם. אבל אז, בוקר אחד, העירה בתי הגדולה הערה חשובה – היא שלחה אצבע לעבר החלון הגדול בסלון וקבעה: אבא, יש צלב בחלון. הרמתי את עיני, ומעבר לכביש יש אכן כנסיה כלשהי, וצלב גדול מתנשא על הגג שלה.

בישראל, נדיר מאוד שתופעה כזו תקרה לך, אלא אם אתה גר בירושלים או בערים אחרות עם קדושה בינלאומית. כאן, יש רחובות שלמים משובצים כנסיות מסוגים שונים – גבוהות או נמוכות, מפוארות או עשויות פח ישן, צבעוניות או אפורות. אבל בכל זאת, יש להן דבר אחד לפחות במשותף – הצלב.

בימים אלה של חג המולד, מתנהל קרב חריף ברחובות על כל מאמין בין הפלגים השונים של הכנסייה הנוצרית. מחוץ לכל כנסיה תוכל למצוא שלט צבעוני שמכריז אלו הפתעות סנטה קלאוס יביא למאמינים בתפילת חג המולד, איזה ריקודים ונגינות ינוגנו, כמה עונג יהיה להורים וכמה שמחה לילדים. אחד השלטים שראיתי הבטיח פעמונים, תופי טמבורין, כיבודים ומסיבות, והסתיים ב"כולם מוזמנים."

עכשיו, אני מניח שבדרך כזו או אחרת גם אני מוזמן – אם לא להאמין בישו או בסבא החייכן שלו, אז לפחות להסתכל. ואכן, פעם אחת בראש השנה הנוצרי, עת התחלף האלף הקודם בסוף 1999 והשנה עברה לקידומת 2, נסעתי עם אשתי לנצרת. את האמת, היה מאוד מעניין ומיוחד להסתכל כיצד הנוצרים מציינים את היום הזה בחגיגות, אכילה ושמחה. לא כל כך שונה מהחגים שלנו, חשבתי אז.

היום, גם אם אוזמן, לא אבוא לחגיגות של סנטה

אבל היום, אני חושב אחרת, ובעיני זה שונה בדבר אחד, אך מהותי. וגם אם אוזמן, אני לא אבוא לחגיגות של סנטה. בעיני, לימי הציון והחג היהודיים יש תוכן וערכים שאני מתחבר אליהם הרבה יותר. ביהדות לא רק מדברים על החשיבות שבנתינה, מנהג ראוי לציון וחיובי בהחלט של הנוצרים בתקופת החגים שלהם (ויצוין, שהם מוציאים כמות גדולה של כסף על מתנות גם בימים אלו של מיתון), אלא גם קושרים את הכל לתולדות היהודים לאורך השנים, ומכל חג אתה יכול ללמוד על עוד אירוע היסטורי ועל הלקחים ממנו לדורות הבאים.

שאלות של זהות, התמודדות עם קונפליקטים פנימיים – בין היותך ישראלי-ציוני לבין הישיבה, מבחירה ומרצון, בניכר – כל אלו החלו מחדדות בחו"ל את התפיסה שלך את עצמך כישראלי וכיהודי. כן, הלאום או הדת שלי עשו קמ-באק. כי בישראל ברור היה לי ולילדות שלי מהם החגים והאירועים הישראלים, כאן זה דורש מאמץ והשקעה, תשומת לב ויחס מיוחד.

אם לא אשלח אותן למוסדות חינוך יהודיים, משלימים לאלו המקומיים, הן לא יכירו את הדברים הבסיסיים ביותר המעצבים את הישראליות ומבדילים אותן, לא פעם לטובה מאוד, מהאחרים סביבם. כששמעתי בעבר סיפורי "חזרה בתשובה" של ישראלים ש"עשו את זה" בחו"ל, לא היה לי ברור למה. היום התחלתי להבין.

לאור כל זה, בהתחלה הרגשתי די לא בנוח מול הצלב שבחלון שלי. אבל אז הבת שלי, שהעירה את תשומת ליבי לחפץ המוצלב, המשיכה את המשפט וקבעה: אבל זה של הנוצרים, ולא שלנו, נכון? באותו רגע הרגשתי שעשיתי משהו נכון בכל זאת. כי הצלב בחלון הוא תזכורת יומיומית בשבילי, וגם בשביל הילדות שלי, שאנחנו בין בני אדם, שחלקם הגדול טובים ונחמדים, אבל בכל זאת יש משהו מבדיל בינינו בתפיסות העולם היסודיות ביותר.

כמה ימים אחר כך שהלכתי לטייל בשכונה עם המשפחה ראינו על הדלתות ובגינות של הבתים קישוטי חג מולד יפים, אורות צבעוניים וגמדים. זה באמת היה יפה לראות, מרחוק. בתי רצתה להתקרב, אבל אז אשתי הבהירה: זה לא שלנו, אל תתקרבי.

באחד הבתים ראינו לפתע קישוטי נרות חנוכה על החלון ושלט "חג חנוכה שמח". דפקתי בדלת וברכתי בחג שמח.