לחצו כאן כדי לעבור לתחילת המאמר
הצטרפו לניוזלטר השבועי

לקבלת עדכונים באימייל




ההתנסות הראשונה שלי בהכנת גופת נפטר לקבורה

ההתנסות הראשונה שלי בהכנת גופת נפטר לקבורה

ההתנסות הראשונה שלי בהכנת גופת נפטר לקבורה.

מאת

היום עזרתי להכין גופה של קשיש לקבורה.

לא ידעתי איך אני אסתדר עם זה. אף פעם לא הייתי יותר מדי טוב עם רופאים, שלא לדבר על זה שברגע שאני רואה דם אני מתעלף. אז איך אני אחזיק מעמד מול גופה של מת? אבל מכיוון שהתעורר בכך צורך, החלטתי לעשות את זה.

יום קודם, התייעצתי עם שני אנשים. "במובן מסוים, זה כמו להחליף טיטול לתינוק של מישהו אחר"; "זאת המצווה הכי גדולה, כי האדם הזה לא יחזיר לך טובה על מה שעשית בשבילו, זה נקרא 'חסד של אמת'". מה שעזר לי להחליט באופן סופי זה שגיליתי שבכך אהיה דור שלישי ברצף שעוזר לחברה קדישא.

בלי מילים מיותרות, בלי זמן לשאלות ובלי שום אפשרות להתחרט.

קשה לי לומר אם זה היה לגמרי בלי כוונה, אבל בכל אופן, הגעתי קצת באיחור. פקיד הקבלה כיוון אותי לחדר שבו מכינים את הגופה, ואני הלכתי לפי ההוראות. מצאתי את המקום, הכנסתי את הראש בפתח וראיתי אנשים שאני מכיר מבית הכנסת, עומדים מסביב לגוף השוכב ברפיון על שולחן. נשמתי עמוק ונכנסתי. אמרו לי לעטות חלוק וכפפות, הראו לי איזו ברכה להגיד, והורו לי למלא את אגן הרחצה עבור זה שעורך את הרחצה הראשונית. בלי מלים מיותרות, בלי זמן לשאלות ובלי שום אפשרות להתחרט.

במשך הדקות הבאות כלל לא ראיתי את הגופה, אז פשוט ריכזתי את מלוא תשומת הלב שלי במשימה הפשוטה שהוטלה עליי. בשכל הבנתי כנראה, שלא משנה כמה אני מפחד, בעצם אין ממה לחשוש.

מה שהפתיע אותי בהתחלה זה, עד כמה הגוף משתנה כשהנשמה נפרדת ממנו. נראה כאילו הוא פשוט מתכווץ, כמו בלון יום אחרי החגיגה. מצומק מעט, מונח על הרצפה – תזכורת עלובה לכדור הקליל ועז הצבע שעמו שיחקו ילדיך אתמול.

התחלתי לחשוב כמה האדם מזכיר בובת שעווה או בובת דמה שמשמשת בסרטי אימה. לעבוד אתו (כן, הייתה עבודה) היה כמו לעבוד עם בובה גדולה ומאוד כבדה.

בכל פעם שהתחלתי לחשוב בצורה הזאת, הקפדתי להזכיר לעצמי שזהו אדם – אבא של מישהו, אח, דוד או בעל. עשינו כמיטב יכולתנו לשמור על אווירה מכובדת וצנועה, ודאגנו שהגופה תהיה מכוסה במידת האפשר. השיחות במשך התהליך הצטמצמו למינימום ההכרחי ביותר, כמעט אך ורק הוראות ומה ואיך לעשות.

התהליך כולו היה מחוץ לתחום ההתנסות שלי, כך שלא ידעתי למה לצפות, ואפילו תוך כדי פעולה, עדיין לא ידעתי בדיוק מהם רגשותיי. פשוט התרכזתי בלעשות מה שצריך. רק פעמיים הטריד אותי ריח, ופעם אחת נתפסתי לא מוכן, כשראיתי כיצד הגיבה הגופה לאחר שהזיזו אותה בצורה מסוימת. בסוף השעה, הייתי 'בעסק' בדיוק כמו כל יתר הנוכחים.

רק אחרי שעטפנו אותו בתכריכים והנחנו אותו על האלונקה, קלטתי שארבעתנו, אנשי החברה קדישא (נראה לי שמותר לי כבר לכלול את עצמי), ומי שיציץ בין התכריכים כדי לזהות אותו לפני הקבורה, נהיה האחרונים שראו אותו במצבו הנוכחי – גוף ללא נשמה.

מוזר מאוד – אתמול למדתי בגמרא שהנשמה לא עוזבת לגמרי את הגוף עד שמניחים על הקבר את כף העפר האחרונה. אני מאמין שזאת הסיבה שבגללה אנחנו כל כך זהירים בשעת הכנת הגופה. ואם הרגשנו כאילו שמישהו הסתכל עלינו, זה משום שמישהו באמת הסתכל – ועבורו זה דבר מאוד אישי.

גם לנפטרים לא קל. הם חווים משהו חדש ונמצאים במקום שמעולם לא היו בו קודם. במקרים רבים, יתכן שזאת הפעם הראשונה מזה זמן רב שהם אינם סובלים כאב או מוגבלים. נראה לי שזה דומה להרגשה שיש לך כשאתה נוסע וטועה בדרך. תחושת חשש וחוסר אוריינטציה. להמשיך ולקוות שיהיה בסדר, או לעשות פרסה ולשאול מישהו? במקרה הזה, למרבה הצער, סיבוב פרסה אינו מעשי.

זה לא היה קל, אבל אני משער שזה גם לא אמור להיות.

כשהלכתי אחרי האלונקה והתרכזתי בקיום המצווה של לוויית המת, נדהמתי ממה שעשיתי. השתתפתי במספר לוויות בחיי, ואף הייתי בין האבלים. בדרך כלל, בלוויה כולם עסוקים בהתייחסות לאנשים החיים, משום שהטקס הזה, במידה רבה, הוא עבורם. אך הפעם, בתור מי שליווה את הנפטר כשיצא מחדר המתים, ומכיוון שהתרכזתי דווקא במת, קיבלתי פרספקטיבה חדשה.

סביר מאוד שאחזור על ההתנסות הזאת בעתיד. זה לא היה קל, וכך יהיה גם בפעם הבאה, אבל אני משער שזה גם לא אמור להיות. אני לא יכול להמליץ על זה לכל אחד. זהו אתגר מנטאלי, רגשי ומבחינה מסוימת גם גופני. יחד עם זאת, זו מצווה אדירה ואחד מאותם דברים שנכנסים לקטגוריה של 'מוכרחים לעשות את זה פעם'.

13/12/2008

אוהבים את האתר? עזרו לנו ליצור עוד מאמרים וסרטונים.
aish.co.il קיים אך ורק בזכות התמיכה שלכם.
התגובות למאמר הנן הדעות האישיות של כותביהן. התגובות מפורסמות בהתאם לשיקול הדעת של המערכת, אנא שמרו על שפה נקיה ואדיבה.

למאמר זה התפרסמו: 5 תגובות ב-5 דיונים

(5) ורדה, 7/1/2015 19:03

רחיצת המת

היום קמתי משבעה על אבי . במשך כל השבעה לא הפסקתי לחשוב על התהליך טהרת המת והכנה של אבי לקבורה. התעורר בי צורך עז לבדוק אפשרות לעשות זאת מתוך מצווה,סקרנות,נתינה וכבוד למתים מתוך צורך עז לקדש את החיים כעת נשאר לבדוק איפה למה וכמה

(4) אנונימי, 20/11/2014 11:25

עבודת קודש

לאחר שבני נפטר, למדתי היטב את נושא הקבורה. מאד התנחמתי בתיאור של פרטי ההלכות בעבודת הקודש הזו. הכנת הגוף לקבורה מתוארת כהכנה של הכהן הגדול לעבודה בבית המקדש והתכריכים כמו בגדי הכהונה, הרחצה והטבילה כמו רחצה וטבילה לפני שבת או חג. כך מתייחסת היהדות לגוף שהיה כלי לנשמה הקדושה והנצחית. כמו שרוחצים תינוק כשהוא נולד לעולם הזה, כך רוחצים נפטר כאשר הוא "נולד" לעולם הבא. יהי רצון שיבלע המוות לנצח במהרה בימינו אמן.

(3) נינה, 14/8/2013 11:55

תגובה

עברתי חוויה דומה ואני מודה על הכתבה ומתפללת שיהיה לי כוח נפשי בעתיד

(2) אנונימי, 18/12/2008 04:37

תגובתי

קראתי את הכתבה, לא היה לי קל לקרוא אותה. מודה, צמרמורת אחזה בי. אולי כדאי לכתוב לפני הקריאה של כתבה מסוג כזה או דומה לה, שאינה מומלצת לאנשים רגישים במיוחד או לילדים.

(1) אנונימי, 14/12/2008 09:38

תגובה לקריאת הכתבה

יש לציין שמאוד התרגשתי, למרות שאני אחות במקצוע ועבדתי הרבה שנים , עשינו עבודה דומה כאשר נפטר אדם או ילד בבית החולים , גם אז תמיד התרגשתי עד דמעות , אכן מצווה גדולה , וכן ירבו העושים במלאכה

תגובה למאמר:

  • כתובת האימייל לא תוצג.


  • 2000
שלח תגובה
stub