לחצו כאן כדי לעבור לתחילת המאמר
הצטרפו לניוזלטר השבועי

לקבלת עדכונים באימייל




לחגוג את העצב, בציפייה לעתיד טוב יותר

לחגוג את העצב, בציפייה לעתיד טוב יותר

שלושת השבועות שבין י"ז בתמוז לתשעה באב, הם תקופה של בכי, אך גם תקופה חיובית. ביטוי ממעמקי הנשמה שלעולם לא ננוח ולא נשקוט בחיפוש הרוחני שלנו, עד שנחזור לקרבת האלוקים שהייתה פעם.

מאת הרב יהודה ל. אופנהיימר

אם לא יתרחש שינוי משמעותי מאוד בימים הקרובים, שוב נעבור דרך הימים שמובילים אל תשעה באב, ובכלל זה תשעה באב עצמו – היום העצוב ביותר בשנה היהודית. שנה אחר שנה, אנחנו נזכרים בגלות הרוחנית שלנו ובמצב הקשה בו אנו נתונים, ומנסים להבין מה אנחנו אמורים ללמוד מהגלות הארוכה שקיצה אינו נראה לעין, ומההמתנה המתמשכת לגאולה.

מספרים על אנקדוטה מעניינת של פגישה בין הנביא ירמיהו והפילוסוף היווני הידוע אפלטון. ירמיהו התאבל על חורבן המקדש הראשון בירושלים, ואפלטון נכנס איתו לשיחה. אפלטון שהתרשם מחוכמתו של ירמיהו, שאל אותו: "אני לא מבין איך חכם כמוך יכול להתאבל כל כך על משהו שהיה ואיננו. מה שהיה היה, ומעתה הדאגה שלך צריכה לעסוק רק בעתיד, וכיצד אתה יכול להשפיע עליו. איזה טעם יכול להיות לכל הבכי הזה?"

ירמיהו ענה, "אני לא יכול לענות לך על השאלה הלוגית ששאלת, מפני שלא תוכל להבין את התשובה."

אחרי כל הזמן הזה, איך אנחנו יכולים להיכנס מידי שנה בשנה לשלושה שבועות של אבל גדל והולך?

האם אפלטון לא צדק? ועל אחת כמה וכמה היום, 2,500 שנים מאוחר יותר, האם לא הגיע הזמן לחשוב על ההווה והעתיד, ולהפסיק לבכות על חלב שנשפך? האם נוכל לשכוח אי פעם? האם נוכל לסלוח? אחרי כל הזמן הזה, איך אנחנו יכולים להיכנס מידי שנה בשנה לשלושה שבועות של אבל גדל והולך, ששיאו ביום צום ועצב?

למען האמת, כושר השכחה – היכולת לשכוח זיכרונות כואבים – הוא אחת המתנות הנפלאות שהעניק לנו אלוקים. "...ועל המת, שישתכח מן הלב" (פסחים נד:ב) - אם לא היינו יכולים לשכוח, אם כאב אובדנו של קרוב או חבר היה נותר באותה עוצמה כמו ברגע האובדן, היינו מנוטרלים – חסרי יכולת להתמודד עם החיים. יש ברכה מיוחדת ביכולת להעביר בהדרגה את כאב האובדן לירכתי ההכרה, למרות שאנו ממשיכים לשאת את זכר הנפטר בליבנו.

עם זאת, הכלל הזה אינו תקף כאן. כפי שנאמר בפסוק המוכר בתהילים "אם אשכחך ירושלים, תשכח ימיני!" התחייבנו לא לשכוח לעולם! חכמינו, בזה שתיקנו וקבעו את ההלכות השונות שעוסקות ב'שלושת השבועות', דאגו לכך שלכל הפחות במשך תקופה ממושכת אחת בשנה, בכמה ימי צום הפזורים לאורך שאר השנה, וכמובן בבקשות החוזרות ונשנות שלוש פעמים ביום בתפילה – נזכור תמיד ולעולם לא נשכח להתאבל על ירושלים.

הרבי מסלונים, הרב שלום נח ברזובסקי זצ"ל, כתב מאמר מרתק על הנושא, בו הוא מציין שהעיקרון המרכזי בתשעה באב הוא אי השלמה עם מציאות חורבנו של המקדש. השמירה העקבית של יום זה לאורך הדורות אינה מאפשרת לנו לקבל את העולם שאחרי המקדש בתור המציאות החדשה, הנורמלית והקבועה. המקדש בירושלים נחרב מסיבות רבות, חלקן ידועות יותר וחלקן פחות, אבל זה מעולם לא היה אמור להיות המצב הסופי שלו. היום בו נחדל לייחל שבית המקדש ייבנה מחדש, הוא היום שבו החורבן יהפוך לבלתי הפיך.

מדובר בהכרה בסיסית כל כך, שהיא חייבת להוות חלק מכל עניינינו בחיים. אנחנו מתמודדים עם כל מיני בעיות אישיות - חינוך הילדים, צמיחה אישית, בעיות קיומיות; אנחנו בוחנים את המצב הפוליטי והחברתי בארץ, ומקשיבים לכל מיני עצות של חכמים הודים וסינים או כל מיני "חכמים" אחרים. כל אחד מהם מצביע על גורם שונה שהוא הוא השורש לכל תהיותינו, ואנחנו שוכחים שהבעיה האמיתית היא הגלות – הריחוק שלנו מאלוקים ומבית המקדש בירושלים. אנחנו שוכחים שלא משנה כמה בעיות נפתור בארץ או בחו"ל, ולא משנה כמה נצמח בחיינו האישיים כיהודים, עדיין יוותר חור עצום בחיינו הרוחניים, כל עוד "גלינו מארצנו... ואין אנחנו יכולים לעלות ולהיראות ולהשתחוות לפניך בבית הגדול והקדוש..."

מדוע יהודים רבים כל כך מרוחקים משורשיהם הרוחניים? מדוע יש כל כך הרבה מחלוקות עזות וקשות בין קבוצות של יהודים? כיצד נוכל אי פעם ליישב את הסוגיות הגדולות המפלגות אותנו, כשהנושאים האלה מבוססים על הבדלים מהותיים כל כך בהבנת התורה - במה זה להיות יהודי, בטבע חובותינו כיהודים, ובעד כמה אנחנו יכולים להיות גמישים באימוץ חובות אלה בזמנים המודרניים? מה נדרש כדי לאפשר להמוני יהודים שאין להם מושג על יופייה של השבת, שמירת כשרות, לימוד תורה וחיים יהודיים, לזכות לראות לכל הפחות ניצוץ קלוש של מה שהם מפסידים? כיצד ייושבו הבעיות הגדולות שמקיפות את ארץ הקודש?

מתי נוכל להרגיש כל הזמן את השמחה הנשגבת של קרבה לאלוקים, ללא הסתירות הפנימיות, הצער, הקשיים והבדידות הקיומית, שאנחנו מרגישים לכל אורך המסע הרוחני שלנו?

כל כמיהה כואבת שלנו, להתאחד עם אלוקים ולבנות את בית המקדש, היא אבן נוספת ממנה ייבנה בסופו של דבר המקדש

כל כמיהה כואבת שלנו, להתאחד עם אלוקים ולבנות את בית המקדש, היא אבן נוספת ממנה ייבנה בסופו של דבר המקדש. למרות שפעמים רבות היהדות מלמדת שמעשיו של האדם חשובים יותר מדעותיו או מחשבותיו, בכל זאת נכון גם שה"רצון לעשות מצווה, או לקחת חלק בהנאה רוחנית, גדול יותר מההנאה עצמה." ההמתנה הפעילה לבנייתו מחדש, הדמעות שנשפכות על חסרונו – המאמץ לא להיטמע אל תוך התרבות המקיפה אותנו על ערכיה הזרים, אלא לחתור להשיג עצמיות יהודית ייחודית – זה מה שבסופו של דבר יחזיר אותו. כל דמעה שזולגת וכל אנחה על חסרונו הן מרכיב נוסף בבנייתו.

לכן, מסביר הרבי מסלונים, ששלושת השבועות שבין י"ז בתמוז לתשעה באב, הם תקופה של בכי, אך גם תקופה חיובית: בכי שהוא חלק מתהליך הבנייה מחדש. בכי של תקווה, של כמיהה לעתיד טוב יותר – ביטוי ממעמקי הנשמה שלעולם לא ננוח ולא נשקוט בחיפוש הרוחני שלנו, עד שנשיג תשובה שלמה - חזרה לקרבת האלוקים שהייתה פעם, ושהיא עדיין אפשרית באופן פוטנציאלי.

ודאי שאנחנו צריכים לחיות מתוך גישה בטוחה ושמחה. אנחנו חייבים להשקיע זמן כדי ליהנות מהצמיחה שלנו, לחגוג את היהדות שלנו, ולשיר בשמחה על המזל שהיה לנו לקחת חלק בבניית חיינו הרוחניים הפנימיים, כמו גם בחיי המשפחה שלנו ובחברה. אבל אנחנו צריכים גם לתת לעצמנו את הזמן להתאבל מעט מבפנים; על כל הפוטנציאל הקיים בנו שעדיין לא בא אל מימושו. רק כך נמשיך לצמוח ולצפות ליום שבו הקדושה הפנימית שלנו תיבנה לגמרי - לימות המשיח במהרה בימינו אמן.

19/7/2008

אוהבים את האתר? עזרו לנו ליצור עוד מאמרים וסרטונים.
aish.co.il קיים אך ורק בזכות התמיכה שלכם.
התגובות למאמר הנן הדעות האישיות של כותביהן. התגובות מפורסמות בהתאם לשיקול הדעת של המערכת, אנא שמרו על שפה נקיה ואדיבה.

למאמר זה התפרסמו: 3 תגובות ב-3 דיונים

(3) אנונימי, 22/7/2008 02:53

בס"ד
אבל אני לא מצליחה להרגיש עצובה בגלל זה... . אני צריכה כאיו לשבת ולגרום לעצמי לבכות?
מובןשבלב זה עצוב,אבל זה לא כמו שחס וחלילה למישהו היה קורה משהו... .

(2) רינה, 21/7/2008 16:04

אכן נכון ומסביר לי דברים על עצמי,שכבוד ואהבת

חינם הפרט והכלל חשובים לי ביותר נולדתי ביום זה י''ז בתמוז תש''יח,וזה עושה לי עצוב לראות את העם שלי שחשוב לי ביותר מתנקר אחד לשני ולא מבין שהוא פוגע באחיו הוא בעצם גם נפגע.

(1) זהר, 20/7/2008 16:17

כמה רחוק מאיתנו יוצרנו

בכל יום, יש את התחושה המעיקה הזו. איפה הבית שלנו??
דיברת על יועצים רוחניים למיניהם, שמגיעים למיטב צעירנו ונותנים להם מענה.
אותם יועצים כל כך זמינים ונגישים, לעומת אנשים רוחניים אחרים, זה מספק צורך בסיסי של כל אחד למלא את החלל בתוכו.
החלל נוצר מאז חורבן הבית שלנו, חורבן שבעתיו כל דור שעובר, בורא עולם מתרחק מאתנו יותר ויותר. אנחנו מאכזבים אותו, פוגעים בו, מזלזלים בערכים הכי קדושים שלו - הכבוד והאהבה שלנו האחד לשני.
כל כך הרבה זרמים בדת, כל כך הרבה התבדלות, כל כך הרבה שוני, כל כך הרבה פסילות של יהודים על ידי יהודים אחרים.
אהבה וכבוד - מילים שמקבלות משמעות רק כשיש אינטרס אישי מאחוריהם.
ההתנתקות קרתה בגלל האדישות של כל הארץ הזו להתיישבות, שלכולם נוח לקרוא "התנחלות", בגלל ההתנשאות, ההתבדלות והריחוק מהעם.
אשכנזים לא סובלים ספרדים והפוך, חסידים לא מקבלים דתיים ציוניים וחרדים לא מקבלים את המדינה ואף לוחצים ידיים עם צוררים כמו נשיא איראן (נטורי קרתא).
ואנחנו (הציבור הדתי/מסורתי/ חרדי/לאומי/ציוני) אמורים להוות דוגמא לכל העם?? בנו צריכים לקנא?? אותנו צריכים לחקות??
להתפלל ולהתחזק בתוכנו, כל אחד??
לא חושבת שזה מה שיביא אלינו את הקרבה לדרגה הרוחנית שהתרחקה מאתנו.
סובלנות, קבלה, אהבה, רגישות, מסירות ועוד ערכים שמשום מה נשכחו מהעולם הזה.
אהבת חינם, סובלנות והקשבה גם לשונה מאיתנו לחלוטין באמת ולא לשם השתקת המצפון שלנו.

תגובה למאמר:

  • כתובת האימייל לא תוצג.


  • 2000
שלח תגובה
stub