לחצו כאן כדי לעבור לתחילת המאמר
  • פרשת השבוע: נח
הצטרפו לניוזלטר השבועי

לקבלת עדכונים באימייל




ההלכה היהודית ואיכות הסביבה

ההלכה היהודית ואיכות הסביבה

החקיקה הסביבתית מעורה בהלכה היהודית, כך שמי שמתעמק בה באופן מתמיד, בסופו של דבר, ולו אך מתוך החשיפה הקבועה לרעיונות הללו, יפתח מודעות סביבתית טהורה.

מאת הרב בארי פרוינדל

היהדות רואה את עצמה כדת הלכתית – דת של חוקים ומצוות. בתור שכזאת, המארג ההלכתי שלה אמור לעצב ולכוון את התנסויותיו של האדם ואת תפיסת עולמו ולמלאן משמעות, רוחניות וקדושה.

מעניין אם כן לשים לב, עד כמה מעורה החקיקה הסביבתית בהלכה היהודית, כך שמי שממלא את מצוות ההלכה במלואן, בסופו של דבר, ולו אך מתוך החשיפה הקבועה לרעיונות הללו, יפתח מודעות סביבתית טהורה.

לפני שמתחילים כל דיון לגבי ההלכה היהודית ואיכות הסביבה, מתבקש לקרוא את הקטע המקראי הבא:

כי תצור אל עיר ימים רבים להילחם עליה לתפשה, לא תשחית את עצה לנדוח עליו גרזן – כי ממנו תאכל, ואותו לא תכרות... רק עץ אשר תדע כי לא עץ מאכל הוא, אותו תשחית, וכרתָּ, ובנית מצור על העיר אשר היא עושה עמך מלחמה – עד רדתה. (דברים כ', יט-כ)

המלחמות בעולם העתיק נערכו תוך שימוש בחומרי גלם שונים מאלה שבהם אנו משתמשים היום. בשבילנו, גומי, פלסטיק ומתכות שונות הם המרכיבים החיוניים ביותר. בעבר, היה זה עץ. העץ שימש חומר דלק, בנו ממנו איילי ניגוח, השתמשו בו ליצירת חיצים וחניתות... למרות שלא כל סוג עץ התאים לכל מטרה, כל עץ היה יכול להועיל למאמץ המלחמתי בדרך כלשהי. מלחמה, בלי כל ספק, היא זמן של צורך דוחק, ושל סכנה רבה. ובכל זאת, חוקי התורה אוסרים עלינו להשחית עצי פרי לצורך המלחמה, ואף אוסרים להשתמש בעץ שנחטב מעצי פרי בתנאי קרב.

הרמב"ם כולל תחת כותרת זו מספר גדול של פעולות קלקול והשחתה.

ולא האילנות בלבד, אלא כל המשבר כלים, וקורע בגדים, והורס בניין, וסותם מעיין, ומאבד מאכלות דרך השחתה - עובר ב"לא תשחית". (הלכות מלכים ו', יד)

חלקם האחרון של דברי הרמב"ם מרחיב עוד יותר את תחום האיסור. לא רק שמעשי השחתה ישירים אסורים, גם מעשי השחתה עקיפים - כגון סתימת מקורות מים הנחוצים לצמיחת האילנות - כלולים באיסור. על פי אותו עיקרון, גם כשפעילות אנושית נחוצה דורשת פגיעה כלשהי במשאבים הטבעיים, ההחלטות צריכות להיעשות תוך מתן עדיפות לפעולה שכוללת השחתה מועטת ככל האפשר (כמו למשל, להעדיף כריתת עץ סרק על פני כריתת עץ פרי).

הרעש כמִפגע

איסור זה על מעשי השחתה (שמוכר בשפת היומיום כ'בַּל תשחית') מובא היום בהקשר לכל מעשה בזבזני או הרסני. חייבים להתייחס לכל דבר, אפילו לחפצים דוממים, מתוך כבוד ולא להזיק להם או לבזבז אותם. כמובן, גם כל דבר חי זכאי לפחות לאותו יחס.

לצד השלילה – לא תשחית – קיימת גם סדרה שלמה של הלכות חיוביות – מעשיות, המכוונות לשמר ולשפר את איכותה הכללית של סביבת החיים.

רבים מהמקורות הרלוונטיים מופיעים במסכת התלמודית בבא בתרא. מסכת זו עוסקת בעיקרה בהלכות משפטיות, אזרחיות וכספיות. מטרדים קוֹליים בסביבת בני אדם, הם נושא שההלכה היהודית מתייחסת אליו כאל נזק - פגיעה פיזית בזולת.

התלמוד אומר:

[מי שיש לו] חנות שבחצר, [השכן] יכול למחות בידו ולומר לו איני יכול לישון מקול הנכנסים ומקול היוצאים (בבא בתרא כ ע'ב)

למרות שאפילו בסביבת מגורים חייבים לדאוג לתשתית כלכלית שתאפשר לבני האדם להרוויח את לחמם – יש לכך גבולות. חלק מהמלאכות מותרות, אבל הפרת השלווה על ידי מטרד קולם של קהל קונים, אסורה. רעש, שיכול לחדור מבעד לקירות ודלתות, מהווה נזק ופגיעה בפרטיות.

מקצועות מסוימים, מעצם מהותם, יוצרים רעש ולכן זקוקים לפיקוח ולהגבלה. אם נמשיך בקו זה, קיימים מקצועות רבים אחרים (גם בימינו) שעלולים להזיק לסביבתם, כמו למשל לפגוע בצמחיה המקומית. גם זו סיבה מספקת להציב מגבלות מסוימות לפעילותם.

מרחיקים את השובך מן העיר חמישים אמה, ולא יעשה אדם שובך בתוך [החצר] שלו, אלא אם כן יש לו חמישים אמה לכל רוח [לכל כיוון]. (בבא בתרא כג, ע'א)

הדרישה לריחוק הנ"ל מתפרשת בדרך כלל כהכרח למנוע מהעופות לפגוע ביבולו של השכן, אבל גם הרחקת הרעש עשויה להיות נקודה חשובה. הריחוק האופטימאלי ימנע כל נזק. עם זאת, חריגה אחת מותרת, וזאת במצבים של שובך קיים מקודם. אפילו אז – חייבים לשמור על ריחוק מספיק כדי שהנזק יהיה מועט ופחוּת ככל שניתן.

התלמוד ממשיך:

מרחיקים את גורן קבוע מן העיר חמישים אמה. לא יעשה אדם גורן קבוע בתוך שלו אלא אם כן יש לו חמישים אמה לכל רוח. ומרחיק מנטיעותיו של חברו ומנירו בכדי שלא יזיק. (בבא בתרא כד, ע'ב)

הגמרא מסבירה שהגורן מטבעו יוצר מוץ, וייתכן שחלקיקי אבק יינשאו עם הרוח ויזהמו את הסביבה. הגורן חייב להיות מורחק משדות הזולת, משום שהאבק יכול ליפול עליהם ולייבש אותם.

ההלכה היהודית, הרבה לפני עליית המודעות הציבורית בימינו לחשיבות הנושאים האלה, הבינה את ההשפעות המזיקות שעלולות להיות לזיהום אוויר תעשייתי, ופעלה להפחית השפעות אלה.

לסיכום נקודה זאת, ההלכה היהודית דורשת מתוך מניעים אקולוגיים ש:

  • אדם לא יפתח חנות בחצר, אם הרעש של הקונים יפריע לשנת חברו.

  • חייבים להרחיק שובך יונים לכל הפחות 50 אמה מהעיר, כדי שהעופות החטטניים לא יזיקו לגני הירק שבעיר.

  • גרנות חייבים להיות אף הם בריחוק כדי למנוע מהמוץ ליצור בעיית זיהום אוויר בעיר.

לסיום, ההלכה היהודית הבינה שבעוד שניתן מרחב פעולה לתעשייה, חייבים למקם אותה במקום שבו הנזק הסביבתי שלה יהיה מועט ככל הניתן. בדומה לכך, יש להרחיק גם פגרים, קברים, ומפעלי עורות 50 אמה מהעיר, בגלל הריח הרע שהם מפיצים. במקרה של מפעל העורות, תהיה אף דרישה למקם אותו בצד שבו הרוח המצויה נגדית לכיוון העיר, כך שהיא תשא עימה את הריח אל מחוץ לתחומה.

הקלה בחוק

מטרדים סביבתיים מוצאים את דרכם אל דיון נוסף בהלכה היהודית. רוב המטרדים, אם נוצרו לרווחתו של מישהו ושכניו הסכימו לכך בשעתו, אי אפשר לדרוש ממנו לסלק משום שהשכנים החלו להתלונן אחר כך. למשל, בתחומי שיפוט אמריקאים שונים, אם עברתי דרך מדשאה של מישהו במשך למעלה משנה בדרכי לעבודה, הוא לא יכול יותר לאסור עליי את המעבר בדרך זאת. זאת נקראת הקלה בחוק האמריקאי. מושג דומה קיים בהלכה היהודית. אבל המצב אינו שווה בכל המקרים. הרמב"ם מסכם:

כל ההרחקות האמורות בפרקים של מעלה, אם לא הרחיק, וראה חברו ושתק, הרי זה מחל, ואינו יכול לחזור ולהצריכו להרחיק. והוא, שייראה ממנו שמחל - כגון שסייע עמו מיד, או שאמר לו לעשות, או שראהו שעשה בצידו בלא הרחקה ושתק ולא הקפיד על זה: שכל המחזיק בנזק, זכה בו כמו שביארנו. (ספר קניין, הלכות שכנים, יא, ה)

שוב אנחנו רואים את הקשר בין הפרטיות לתקנות הסביבתיות. עם זאת - עשן, ריח בתי הכיסא, אבק ותנודות קרקע, נחשבים כחדירה גסה כל כך לרשות הפרט, שאי אפשר להניח שמישהו קיבל והסכים באמת עם מציאותם. לכן, אם מישהו מעורב בעבודה שגורמת למטרדים כאלה, הוא יכול להגן על עצמו רק בקניית הזכות ליצור מפגעים כאלה, משכניו.

פארקים ציבוריים

אפילו 'מותרות' סביבתיות פשוטות שמשפרות את איכות החיים, זוכות להתייחסות הלכתית. בחוקי התורה, ערים בישראל חייבות להיות מוקפות מגרש, תחום של כחצי קילומטר שנשאר כמו שהוא להנאת הציבור, ואסור להשתמש בו לצרכים אחרים. שטחים אלה היוו מעין פארקים שנשמרו בלתי מעובדים, כדי שהתושבים יוכלו ליהנות מביקור בהם.

כמו כן, תושבי הערים נדרשו להרחיק את עציהם בין 15-30 מטר מחומת העיר (תלוי בסוג העץ ובכמות העלים), כדי שהאנשים יוכלו ליהנות מתחומים אלה במלואם. כך יוכלו רוחות קרירות, הנושבות בכיוון העיר, להגיע לרחובותיה ולמגרשיה מבלי להיבלם על ידי העצים.

בנוסף, על פי חז"ל, אסור להפוך מגרש כזה לשדה, משום שזה יפגום ביופייה של העיר. למען האיזון, גם אין להפוך שדה למגרש, מכיוון שזה יפגע בכמות היבול. כך גם מגרש אינו יכול להפוך לשטח עירוני משום שגם כך ייפגם יופייה של העיר, בעוד שהקצאת מגרש בתוך העיר אסורה, משום שזה יפגע בשטח המגורים המיועד לאנשים. אנחנו שוב מגלים איזון עדין בין הצרכים הסביבתיים לצרכים האחרים. בימינו, גנים לאומיים ומקומיים ושטחי בר משמשים לאותן מטרות.

שמירה על הניקיון

חוק מעניין מצביע על יחס מיוחד לסביבה בארץ ישראל. הדבר עולה מתוך מקרהו של איכר שעצי הזית שלו נסחפו ונמצאו נטועים בשדהו של איכר אחר.

למרות שהדיון התלמודי נפתח בשאלה מה שייך למי - בהתייחס לעצים ולפירותיהם במיקומם החדש - הוא מסתיים במסקנה שאין להחזיר את העצים האלה למקומם הראשון. ההחלטה נובעת מהדאגה לכך שארץ ישראל תהיה נאה ומיושבת. כפי הנראה, הבעלים החדשים יטפח היטב את העצים שבהם זכה למזלו הטוב, ובעליהם המקורי של העצים, ימהר ככל הנראה לטעת עצים חדשים במקום אלה שאיבד. כך, יצמחו שתי מערכות עצים במקום המערכת היחידה שהייתה שם קודם.

חוקים מיוחדים אחרים נקבעו כדי לשמר את סביבתה המיוחדת של ירושלים, מרכזה הרוחני של היהדות.

ואין עושין בה אשפתות ... ואין עושין בה כבשונות. (בבא קמא פב ע'ב)

יש לטפל במצבורי האשפה המתאספים בירושלים, ביום שבו נוצרו, ולסלקם מהעיר. שער האשפות המפורסם - בחומת ירושלים בסמיכות להר הבית - הוא עדות ארכיטקטונית לשמירה היהודית על ההלכה הזאת.

רגישות סביבתית ורוחנית

באופן מסורתי מברכים מי שלובש בגד חדש "שתזכה לְבַלוֹתוֹ [ולקנות חדש]". עם זאת, לא מברכים במילים אלה אדם הנועל נעלי עור חדשות, מכיוון שאם הברכה הזאת תתממש יהיו חייבים להרוג בהמה לשם כך. כך גם, מי ששוחט בפעם הראשונה, שלא כמו מי שעושה מעשה דתי משמעותי אחר בפעם הראשונה, אינו מברך 'שהחיינו' (ברכה שנאמרת כשמגיעים אל או משיגים ציון דרך חשוב בחיים), מכיוון שבתהליך הזה צריכה חיה למות.

יש כאן רגישות סביבתית ורוחנית שהאדם יכול וצריך לפתח, תוך כדי חיים על פי ההלכה. אם חייו המקצועיים, הדתיים והצבאיים של האדם מבוססים גם על שיקולים אקולוגיים, אם עירו של האדם מוקמת על פי תכנון סביבתי, אם האדם נמנע מלקחת חלק בהשחתה מופקרת, אם האדם מתבקש לפתח רגישות סביבתית לפרטיות, אם האדם נתקל במהלך לימודיו באופן תדיר במוטיבים סביבתיים אלה ואחרים - אז בסופו של דבר, חייבת להתפתח בתוכו מודעות סביבתית כלשהי. והיא אמורה להשפיע על כל מעשיו.

***

מאמרים בנושא קרוב:

איכות הסביבה – לא רק עניין חומרי!
זיהום הסביבה החומרית בה אנו חיים הוא לא הזיהום היחיד שמקיף את חיינו.



יהדות ואיכות הסביבה
ליהדות יש גישה מאוזנת ושקולה בנושאים סביבתיים, גישה שיכולה להיות מקור גאווה ליהודים, ומקור השראה ללא-יהודים.



פורסם ב: 19/1/2008


אוהבים את האתר? עזרו לנו ליצור עוד מאמרים וסרטונים.
aish.co.il קיים אך ורק בזכות התמיכה שלכם.

תגובה למאמר:

  • כתובת האימייל לא תוצג.


  • 2000
שלח תגובה
stub