*שטעטל (ביידיש: עיירה; הוגים שְטֶטְל או שְטֵייטְל), או העיירה היהודית, היתה צורת ההתיישבות הטיפוסית של היהודים בארצות מזרח אירופה.

הייתי בן 12 כשראיתי לראשונה את התמונה של הזוג המבוגר, בה האישה עטתה מטפחת ראש ולגבר היה זקן ארוך. הם ישבו על המושב הקדמי של עגלה פתוחה הרתומה לסוס גדול. ברקע נראו בתים בעלי גגות קש סגנון השטעטל של פעם.

"וואו, סבא!" התפעלתי. "מאיפה השגת את התמונה המקסימה הזאת של כנר על הגג?"

למרבה הפתעתי הוא ענה, "אלה ההורים שלי. בעיר הולדתי סטשוב שבפולין."

למדתי שהסבא והסבתא של אמי, יחד עם הדודות, הדוד ו-22 ילדיהם, שעליהם בקושי שמעתי קודם, נרצחו בשואה. ובכל זאת, מאחר שגדלתי במנעמיו של העולם המערבי, קרובי המשפחה וסטשוב נותרו מרוחקים ממני בדיוק כמו הנוף שבתמונה.

כל זה השתנה לא מזמן, כשהוזמנתי להשתתף במסע לפולין עם צוות אש התורה. מטרת המסע, שכלל 60 איש, הייתה לעזור לנו להפנים באופן מלא יותר את מציאות הטרגדיה שהתרחשה במחנות המוות ובגטאות (ואת הטרגדיות שעלולות חלילה להתרחש אם לא נצליח לפעול כנדרש נגד אויבינו היום). החלטתי שאם כבר אהיה בפולין, אולי כדאי שאכלול ביקור בעיירה הישנה. אבל מה נשאר מהחיים היהודיים שם? האם יש דרך לגלות איפה גרה המשפחה שלי? איפה להתחיל בכלל?

גוגל.

חיפוש אחר "Jewish Staszow" (סטאשוב היהודית) – לאחר 10 ניסיונות נפל באיות שונה – הניב מאמר שנכתב על ידי גבר בשם ג'ק גולדפרב, שערך מסע כזה לסטשוב ועזר לשקם את בית הקברות העתיק. חיפוש נוסף, והגעתי לבלוג של דני מילר. לפתע הופיעה על המסך תמונתו של דודי הזקן, אחיו של סב-סבי, איטשה מאיר קורולנק! דני הוא נין שלו, היום תסריטאי בלוס-אנג'לס. הוא מעלה בבלוג שלו זיכרונות על הסיפורים ששמע מאיטשה מאיר על סטשוב. זה הוביל אותי למידע ממשרד הרישום של סטשוב ב-1932, שהכיל את כתובתם של הסבא וסבתא רבא שלי!

חיפוש נוסף בגוגל הוביל אותי למסמכי הנישואין של הסבא והסבתא רבא שלי (רבים מהמסמכים הללו שרדו בגלל מאמצי הכנסייה המורמונית לתעד ולהטביל את יהודי אירופה לאחר מותם!). לייביש אונגר ואסתר גולדקיינד נישאו ב-1888. אסתר ילדה שמונה ילדים, כולל סבי ותאומו, שנולדו בשנת 1903. ארבעה ילדים היגרו בשנות ה-20, והיתר נותרו מאחור, במידה מסוימת בגלל החשש מהסביבה ה"פחות יהודית" שמעבר לים.

למדתי מַהם "האתרים היהודיים" שאפשר לבקר בהם, מצאתי מדריך מקומי דובר אנגלית ותחבורה. הכל היה מוכן!

ביום חמישי בבוקר, בפולין, אסף את אחי התאום ואותי נהג פולני צעיר. הרגשתי את גודל השעה – פעם ראשונה שמישהו ממשפחתנו חוזר לשם מאז ה-8 בנובמבר 1942, שבו גורשו יהודי סטשוב מבתיהם ונשלחו למוות במחנה הריכוז בלזק.

היסטוריה של עיירה

יהודים התגוררו בסטשוב מאז המאה ה-15. בשנת 1610, חיפש שליטו הנוצרי של האזור אמתלה כדי לגרש את היהודים מהפרובינציה שלו, ורקח עלילת דם. האשימו יהודי מקומי בהריגת ילד נוצרי כדי להשתמש בדמו למצות של פסח. האיש הוצא להורג ויתר היהודים גורשו. רכושם הוחרם ושימש לבניית מגדל הכנסייה, שמתנשא עד היום מעל סטשוב. המושל שבא אחריו הזמין את היהודים לחזור, וקהילתם שבה לשגשג שם.

כמו בעיירות רבות אחרות בימי מלחמת העולם השנייה, 60 אחוזים מאוכלוסיית סטשוב היו יהודים. באופן כללי הם נהנו מחיים יהודיים עשירים בין שכניהם הגויים (חוץ מ'פוגרום קטן' פה ושם, כמובן - כמו זה שהיה בשנת 1932). היו להם בית כנסת מרכזי גדול, אכסניה יהודית, שוחטים יהודיים, מקוואות, בית חולים יהודי ושתי ישיבות.

הכל השתנה כשכבשו הגרמנים את פולין, ב-1939. חייהם השקטים הופרעו. במשך שנתיים חיה המשפחה שלי בשלווה יחסית, אך תוך דאגה טורדנית. "תודה לא-ל אנחנו בסדר ואנחנו מסתדרים כמיטב יכולתנו", כתב הסבא-רבא שלי לסבי במאי 1941. "אם השקט יישמר אז יהיה בסדר. בבית הכל כסדרו, אינך צריך לדאוג על שום דבר."

אנחנו כל כך מודאגים. אנחנו כל כך לחוצים.

את הנוסח הבא שלחה לסבא שלי אחת הדודות על גב תמונה: "אנחנו כל כך מודאגים, ואנחנו לא יודעים מה יהיה העתיד. אנחנו כל כך לחוצים. בבקשה ענה בהקדם."

זאת הייתה הפעם האחרונה ששמעו משהו מהמשפחה שלנו.

בעזרת ארכיונים, מצאתי את אתר הספרייה הציבורית של ניו יורק, והצלחתי לחבר פיסות מידע על חודשי חייהם האחרונים של 32 מקרובי. ב-30 בדצמבר 1941, הופר השקט המתוח. סטשוב התעוררה לנוכח כרזות ברחובות, שאוסרות על כל יהודי העיר לעזוב את המקום. העבריין יומת בירייה. באותו יום גורלי נחתם דינם, והמסע הקטלני התקדם במהירות. ב-6 בינואר הוכרזה "אקציית הפרווה": היהודים צוו למסור את כל בגדי הפרווה שברשותם. עונש על הפרת הפקודה היה מוות. ברשותם של כמה יהודים, שעדיין לא היו מודעים מספיק לשיטה הנאצית, נמצאו פרוות והם נורו.

מה-15 בינואר, אף עסק יהודי לא היה יכול להמשיך לפעול, אלא תחת פיקוח גרמני או פולני. במשך החודשים שבאו אחר כך, היו אירועים של גזל המוני, הכאות ולינצ'ים - חלק מהשגרה. בפסח, האחרון של יהודי סטשוב, הם התחילו לשמוע על אקציות החיסול בעיירות אחרות ברחבי פולין. נערה בת 19 ניסתה להימלט דרך היערות אבל נתפסה ונורתה. החג עבר מתוך חרדה עמוקה.

ב-15 ביוני הוכרז על גירוש לגטו. 5,000 יהודי סטשוב אולצו להצטופף בשתי שכונות קטנות בעיירה, ונותקו מאמצעי המחיה האחרונים שעוד נותרו להם. עוצר משש בערב הותיר את בני משפחתי, ואת כל יהודי סטשוב, צפופים בבתים זרים בתנאים התברואתיים הגרועים ביותר שניתן להעלות על הדעת, 10-15 איש דחוסים בחדר אחד. 2,000 איש נוספים מכפרים סמוכים נדחסו לערימת הסבל הזאת.

ראש העיר, סושן, ניצל כל הזדמנות לסחוט, להשליט טרור ולייסר את היהודים ללא רחמים. באוגוסט, יהודי נורה על שאפה לחם, אחר נורה כי שחט פרה וארבע נשים משום שעיבדו פיסת עור.

היהודים מכרו בייאושם, תמורת פרוטות עלובות, את מעט המיטלטלים שעדיין נותרו ברשותם ולא נשדדו. עם זאת, את הבתים הם לא יכלו למכור. הפולנים ידעו שזה רק עניין של זמן עד שהם יהיו שלהם: "בית במתנה לכל משפחה."

איכרי הסביבה התאספו מלאי ציפייה, כשבידיהם שקים גדולים לאיסוף הביזה.

ב-7 בנובמבר היו היהודים כבר מודעים היטב לקיצם הקרב. ניצול כתב: "אולי זאת השבת האחרונה, רחמנא ליצלן, של הקהילה היהודית המקסימה והגדולה של סטשוב. אף אחד לא רוצה להאמין שמלאך המוות כבר מתכונן לקחת את נשמותינו הטהורות. הכול רצים לראות את הקרובים והיקרים להם, להילחם בעצב, לתכנן דרכים לברוח, וגם להיפרד זה מזה לשלום. אנחנו רוצים להיות יחד ברגעינו האחרונים."

באותו לילה ציוו על יהודי הקהילה להכין סעודה ל 150 חברי פלוגת "הישוב מחדש" שהייתה עוברת מעיר לעיר. איכרי הסביבה התאספו מלאי ציפייה, כשבידיהם שקים גדולים לאיסוף הביזה. מדי פעם הם שאלו בחוסר סבלנות "עוד לא התחילו?"

עם השחר העגום של ה-8 בנובמבר 1942, הורו ליהודים להגיע לכיכר השוק ב-8 בבוקר. כבר שם נפרדו לנצח 5,000 נשמות אומללות - לפני שזכו אפילו לצאת מהעיירה. 189 אחרים נרצחו ברחובות.

לרדוף אחרי האוטובוס

כל המידע הזה עורר בי רגשות עזים עם חזרתי לשטעטל של אבותיי. מצד אחד, המקום היה ספוג בדם משפחתי. מצד שני, זה המקום שבו הם חיו, עבדו, צחקו, חגגו לידות, נישואים, בר מצוות, שבתות וחגים, במשך דורות רבים כל כך.

כשסיפרתי לנהג על מטרת ביקורנו, הוא שאל בהיסוס אם שמענו שהפולנים לקחו חלק בשואה באופן כלשהו. נדהמנו, לא מצאנו מילים לענות. לבסוף, שיתפנו אותו במידע הידוע שהפולנים בהחלט נחשבים למשתפי פעולה עם הגרמנים.

הוא אמר שהוא גדל בפולין, שבה כל סטודנט חייב לבקר באושוויץ ושלימודי השואה בה הם חובה, אבל חלקם של הפולנים בגורל היהודים נמחק! כעובד במלון, הוא הקשיב פעם להרצאה (היהודים הם קבוצת התיירות העיקרית במדינה), שם שמע שפולנים היו משתפי פעולה אקטיביים, אבל לא ידע אם זה באמת נכון.

"בסטשוב," הגבתי, "1,000 יהודים מצאו מחסה בבונקרים נסתרים ואסמים כדי להינצל מהגירוש הסופי. 900 מתוכם הוסגרו על ידי שכניהם."

לא עברו 15 דקות בטרם קיבל הנהג המחשה מכלי ראשון. כשנסענו לעבר סטשוב, החלטנו לעצור בבית הכנסת השרוף שבעיר קרנסיק. המונית עצרה כדי לקבל הנחיות מאישה זקנה שעמדה לצד הדרך. כשהיא שמעה את המלה "בית כנסת", היא העיפה מבט מהיר לעבר המושב האחורי שבו ישבנו, הרימה את התיקים שלה, וברחה במהירות הגדולה ביותר שהתירו רגליה הזקנות.

המום, פניתי אל הנהג ואמרתי, "נראה שהיא לא כל כך אוהבת יהודים."

המום לא פחות הוא ענה, "לא, אני חושב שהיא פשוט רצה לתפוס אוטובוס" (לא היה שום אוטובוס).

אישה בגיל העמידה צעקה עלינו: "תסתלקו!"

לאחר שאיתרנו את בית הכנסת וביקרנו בו, יצאנו וגילינו אישה בגיל העמידה ישובה במושב האחורי של מכונית, הצועקת שוב ושוב משהו לעבר הנהג שלנו. שאלנו אותו מה היא אומרת, והוא הודה בחוסר רצון: היא אומרת 'תסתלקו!'

בשעת הנסיעה הראשונה שלנו כתיירים בפולין, נתקלנו בשנאת יהודים רבה יותר מאשר בכל חיינו! (בהמשך היום, הבהיר לנו הנהג שהמילה "ז'יד", כלומר יהודי, "היא לא מילה יפה.")

בלא-מעט חשש, הגענו לבסוף לסטשוב - כיום כפר ציורי ובו כ-18,000 תושבים (אפס מתוכם יהודים). את המדריך שלנו, סימון, פגשנו בכיכר השוק, שטח גדול ופתוח המוקף בחנויות. כשיצאתי מהמכונית, הכיפה שלי זוהרת בגאווה על ראשי (החלטתי לא לחבוש קסקט – רציתי שהכפריים ידעו שאנחנו עדיין כאן), אנשים מכל הסביבה עצרו בהילוכם ונעצו מבט למשך דקות ארוכות.

מאותה תחנה, לפני 64 שנים, נלקחו הורי הוריי על צאצאיהם, אל מותם, במעשה של רוע היסטורי המוסווה בפסטורליה של היום.

סימון, שגדל בסטשוב, הצביע במהירות על רוב החנויות, שהיו שייכות פעם ליהודים. החלטנו להתחיל באתר בית הכנסת, שבעבר הכיל 5,000 מתפללים. הוא נהרס ('כי לא השתמשו בו') ובמקומו נבנה בניין משרדים בעל חזות תכליתית. שלט קטן ציין את חשיבות המקום.

כשחזרנו במכוניתו של סימון, תחת עיניהם הבוחנות של מה שנראה כמו כל אנשי סטשוב ("אין כאן הרבה מבקרים", סימון ניסה לתרץ), הוא הצביע על קטע במדרכה: "פעם, כשהיה יורד שלג, כל המדרכה הייתה מתכסה בשכבה לבנה, חוץ מנקודה אחת. מישהו שם לב לזה והבין שחייבת להיות משפחה יהודית שמסתתרת במרתף סודי למטה. קראו לנאצים והמשפחה היהודית נלקחה."

כשהקפנו את הכיכר במכוניתו של סימון, הוא שיתף אותנו במה ששמע מדודתו, שחיה בתקופת המלחמה. "הדבר הראשון שהגרמנים עשו ביום שנכנסו לעיירה, היה לחטוף רב מקומי. הם קשרו אותו בידיו לאחת ממכוניותיהם, וגררו אותו סביב הכיכר שוב ושוב עד שמת."

התחנה הבאה שלנו הייתה המוזיאון ההיסטורי העירוני, הממוקם משום מה במרתפו של בניין דירות מעידן הקומוניזם. ציפינו שהוא יוקדש לזכרם של בני הקהילה שנרצחו. הופתענו לגלות שהחדר הראשון היה מלא בפגיונות המפורסמים של סטשוב ובתמונות של סוסים ערביים יקרים. גם החדר הגדול השני לא היה יותר רלוונטי, אבל כשעברנו דרכו, הפנו אותנו לחדרון בגודל של ארון: אגף ההנצחה ל-5,000 יהודים. כמה תמונות, מפה של הגטו, ושתי חנוכיות זולות, מילאו את רוב "האגף היהודי".

עם זאת, הנכס היקר ביותר היה ספר תורה מבית הכנסת הישן. כשבחנּו אותו, הצטרף אלינו במפתיע גבר בעל פנים סמוקות וחיוך גדול, שהתחיל לדבר אלינו בפולנית מהירה. הוא היה דודו של סימון – נרגש בעליל למראה מבקרים יהודיים – שבנה במו ידיו את ארון הזכוכית והעץ שבתוכו נשמר ספר התורה. הוא הבטיח לנו שהם היו מודעים לקדושת ספר התורה, ושטפו את ידיהם לפני שנגעו בו. הוא סיפר כיצד ניצל הספר מבית הכנסת הבוער על ידי ילד בן 9.

אני, השריד

פנינו אל היעד הבא שלנו: בית המשפחה. מה נמצא שם? אותו בית עתיק? (רבים ניצבים עדיין על עומדם ברחבי העיירה). משהו מוכר מהתמונה שפתחה את המסע הארוך שלי? בפינת הרחוב, עמד מבנה עץ ירוק בעל מראה עתיק, עם שני עוברי אורח עניים בפתח. זה היה המקווה היהודי הישן, בלי כל ספק, שכעת אוכלס ב"אזרחים בעלי הכנסה נמוכה".

לבסוף מצאנו את הכתובת. התאכזבנו לגלות בית חדיש, אך בכל זאת כבשו אותנו גלים של נוסטלגיה. מאחור, נתנו לנו אסם ישן וחצר קטנה טעם של 'איך זה היה אמור להיראות'. מעבר לכביש איתרנו בהתרגשות צריף שנראה כאילו יצא מהתמונות של השטעטל, עם עגלת עץ ישנה ותרנגולים שרק השלימו את התמונה! שלפתי את המצלמה שלי, כשפתאום התחילה זקנה אחת להתקרב אלינו מהלול ולצרוח (הזהירו אותנו שלפעמים פולנים מגיבים ככה לזרים, משום שהם חוששים שאלה יהודים שבאים לקחת את רכושם). סימון הרגיע אותה, אבל בינתיים יצאו מבתיהם עוד כמה שכנים, לראות מה קורה. פתחנו בשיחה נעימה עם השכנים אשר לא היו זקנים מספיק כדי לדאוג על רכושם.

לאחר כמה צילומים, המשכנו דרך הרחוב הציורי והשקט להדהים, עד שהגענו למגדל מרשים של כנסיה מימי הביניים. זהו, אם כן, "מגדל עלילת הדם" שנבנה מביזת הגירוש הראשון של יהודי סטשוב ב-1610.

כל המצבות שבבית הקברות היהודי נותצו.

לפני שעזבנו את סטשוב עצרנו בתחנה אחת אחרונה, בית הקברות שבו נקברו היהודים במשך שש מאות שנה, אשר כל המצבות בו נותצו. מצבה אחת מהעת האחרונה העלתה דמעות בעיניי. היה כתוב עליה: "פה נטמנו שני אנשים, האחד נער, השני בשנות הארבעים, שגופותיהם נמצאו בשנת 2000 בבונקר תת קרקעי. מניחים שהם היו יהודים שהתחבאו במשך המלחמה, הם הובאו כאן לקבורה."

על הדרך לסטשוב, דרך מלאה בדם ודמעות שלנצח יזעקו מן האדמה, מסר לנו סימון את הפרטים האחרונים על יומה האחרון של משפחתנו על פני האדמה. "לכל הלא-יהודים הורו להביא כל סוס ועגלה שברשותם אל כיכר השוק. ב-10 בבוקר, התחיל המצעד האומלל לצאת מהעיר. הם הוצעדו על הדרך לאורך 5 מיל, עד לעיר ניסזן. שם, נחפר קבר אחים ו-740 קרבנות נרצחו. השאר המשיכו לצעוד 10 מיל נוספים עד לתחנת הרכבת. הם נדחסו פנימה, 100 בכל קרון בקר, והוסעו לבלזק להשמדה."

הקהילה היהודית של סטשוב איננה עוד. היום, אני מסתכל על תמונתם של הורי סבי בצורה אחרת. הם עכשיו איבר מאבריי – חלק חי מגופי. אני השריד שנותר מהם. אני הזיכרון.