לחצו כאן כדי לעבור לתחילת המאמר
הצטרפו לניוזלטר השבועי

לקבלת עדכונים באימייל




סיפורו של קנטוניסט

סיפורו של קנטוניסט

סיפורם של הקנטוניסטים שנגזר עליהם להתגייס לצבא בגיל צעיר למשך 25 שנה, ושבאופן על-טבעי לחלוטין שימרו את יהדותם, מתגלם בסיפורו של נער אחד.

מאת

בשנת 1827, גזר הצאר ניקולאי את צו הגיוס, הקורא לגיוסם של נערים יהודיים בגילאים שבין 12 ל-25 לשירות צבאי שנמשך 25(!) שנה. נערים אלה נקראו קנטוניסטים, מילה שנגזרה מהמונח 'קנטון' – מחנה צבאי – שאליו הם נשלחו. מגויסים מתחת לגיל 18 נשלחו להתלמד במוסדות להכשרה צבאית, עד שהגיעו לגיל המתאים להצטרף רשמית לצבא. 25 שנות השירות נמנו מגיל 18, אפילו אם בילו המגויסים כבר שנים רבות במוסדות צבאיים לפני שהגיעו לגיל זה.

הצאר ניקולאי חיזק את המערכת הקנטוניסטית והשתמש בה כדי ליעד את הילדים היהודיים לשמד, כשהטבלתם לנצרות עומדת בראש מעייניו. מאף קבוצה אתנית אחרת ברוסיה לא ציפו לשרת בגיל צעיר כל כך, ואף קבוצה אחרת של מגויסים לא סבלה באותה מידה. ניקולאי כתב במזכר סודי: "הרווח העיקרי שמושג מגיוס היהודים הוא הוודאות שזה יניע אותם בדרך היעילה ביותר להמיר את דתם." ההיסטוריון סימון דובנוב כתב, "המחנה היה אמור לשמש בית ספר, או בעצם בית חרושת, לייצור דור חדש של יהודים בלתי-יהודיים, שיהפכו לרוסים לגמרי, ואם אפשר – לנוצרים."

בתקופת שלטונו של ניקולאי הראשון, נלקחו 70,000 יהודים לערך, ומתוכם כ-50,000 ילדים, מבתיהם ומשפחותיהם לשירות, וגויסו לצבא הרוסי. על הנערים, שגדלו בכפרים יהודיים מסורתיים, הופעלו כל אמצעי הלחץ האפשריים, כולל עינויים, כדי שיסכימו להיטבל לנצרות. רבים התנגדו, וכמה אף הצליחו לשמור על זהותם היהודית. קשה לתאר מה נורא היה מאבקם.

חאפרים יהודיים, שהכירו את השפה המקומית ואת המנהגים, היו היעילים ביותר באיתור הילדים וחטיפתם.

למרות החלק המשמעותי של הצעירים שמצאו דרך לחמוק מגיוס, גזירת הגיוס עמדה בעינה והושתה על הציבור בצורה של מכסות. הייתה זו חובת הקהל לדאוג למילוי מכסת הגיוס הממשלתית בכל תקופה. הקהל היה, אם כן, תחת לחץ אדיר, ועמדה בפניו דילמה מוסרית איומה. אם הם לא ישלחו מספיק מגויסים כדי למלא את המכסה, הממשלה תעניש את הקהילות היהודיות בדרכים כואבות, כמו למשל: העלאת מכסת המגויסים! מה הייתה הדרך הכי פחות מזיקה למלא את מכסות הקהילה? האם עליהם לשלוח את הגברים הצעירים הנשואים, שבקושי מלאו להם עשרים והם כבר אחראים על אישה וילדים - להיות קנטוניסטים?

מול ההתלבטות הכואבת, בחר הקהל לעתים קרובות לגייס את הצעירים ביותר, מהסיבה שעדיין אין איש שתלוי בהם. אין צורך לומר, שהגישה הזאת לא סיפקה פתרון פשוט, ואף משפחה לא הייתה מוסרת מרצונה את בנה לצבא. על כן, ייסד הקהל את התפקיד של "חאפר" (חוטף). הקהל שילם שכר לחאפר על כל ילד שהוא חטף והביא לצבא, כדי להשלים את המכסה שהוטלה על הקהילה. חאפרים יהודיים, שהכירו את השפה המקומית ואת המנהגים, היו היעילים ביותר באיתור הילדים וחטיפתם.

תקופת 30 השנים הזאת הביאה את הקהילה היהודית למצב של היסטריה מוחלטת. הורים חיו בפחד מתמיד שילדיהם יהיו הבאים למלא את מכסת הצאר. ילד היה יכול להיחטף מכל מקום, בכל עת. כאשר יצא ילד ללימודיו בבוקר, ההורים לא ידעו אם אי פעם יזכו לראותו שוב.

סיפורו של קנטוניסט

בשנת 1853, כשהיה ישראל איצקוביץ' בן שבע, עברה משפחתו לעיר פלוצק במחוז וייטבסק. הם הצליחו בקושי להתקיים למחייתם. אמו של ישראל שלחה את אחיו בן ה-12 לחיות במקום אחר, בטוח מסכנת הגיוס. ישראל ואחותו בת התשע נשארו בבית עם אמם.

באחד הבקרים באוקטובר, פרצו שלושה חאפרים לדירה, קשרו את ישראל בחבל ולקחו אותו עמם. צעקותיה ובכיותיה של אמו נפלו על אוזניים ערלות. איצקוביץ' נלקח לבית שהכיל כמה עשרות ילדים חטופים. החאפרים שמרו עליהם שם במשך כמה שבועות, ואמו של ישראל וקרוביו יכלו לבקרו שם.

כמה שבועות לאחר מכן, נלקחו הילדים ללשכת הגיוס, שם 'חוילו' ונמסרו לקצין צבא. הם הועברו באופן זמני לצריפים צבאים וקיבלו מדים: בגדים תחתונים, מעיל עליון, מעיל צמר-כבשים ומגפיים (אף לא אחד מהם במידה המתאימה), ותרמיל בד שבו יוכלו לאחסן את חפציהם.

כל העיר הגיעה להיפרד מהם, הילדים וגם המבוגרים צרחו ובכו נוראות.

שבועיים לאחר מכן נשלח איצקוביץ' עם פלוגה של ילדים, לגדוד. שישה ילדים או יותר הועלו על כל אחת מהעגלות בשיירה הארוכה. באותו יום נפרדו רוב הקנטוניסטים לשלום מבני משפחותיהם – לנצח. כל העיר הגיעה להיפרד מהם, הילדים וגם המבוגרים צרחו ובכו נוראות. אפילו לאחר שנסעו כמה קילומטרים, עוד שמעו איצקוביץ' וחבריו למסע את בכיות קרוביהם.

העגלות נסעו עד לשעת ערב, ואז הגיעו הנערים לכפר והועברו למגורים בבתים קרים שרצפתם מלוכלכת. ידיהם ורגליהם היו נוקשות מקור. הם לא יכלו להסיר את תרמיליהם, מכיוון שלא היו מסוגלים לפתוח את הכפתורים. אם הם בכו, היו מכים אותם. רבים חלו ומתו לפני שהגיעו ליעד הבא שלהם, פטרסבורג.

מפטרסבורג אולצו איצקוביץ' ופלוגתו לצעוד עד לעיר הסיבירית ארכאנגלסק. הצעדה נמשכה מנובמבר 1853 עד יוני 1854! מעשה שיגרה הכו את הילדים והציקו להם. רבים מהם נפטרו, והדרך נזרעה בגוויותיהם. לבסוף, הם נכנסו ל"ארץ המובטחת", ארכאנגלסק. הקצינים הביאו את הילדים לבניין שהיה מאוכלס כבר בקנטוניסטים אחרים.

בארכאנגלסק, חיו איצקוביץ' ויתר יחידתו חיים של עינויים וסבל נורא. הכאות ולחץ להמיר את הדת נמשכו כל היום. אפילו לאחר שלקה איצקוביץ' במחלת עיניים, בעט בו החייל הממונה.

חייל אחר שהיה אחראי על איצקוביץ' ופלוגתו, היה יהודי מומר בשם יבגרף ואסיליביץ' גולביץ', שהיה "בנו המאומץ" של מפקד הגדוד, דיאקונוב. בביקורת הראשונה של הפלוגה, נשבע דיאקונוב לגדוד שכל עוד הוא חי, אף אחד לא יצא מהגדוד הזה יהודי. גולביץ' השתדל למלא את משאלתו-שבועתו של "אביו".

מדי ערב, בערך בשעה תשע, היה גולביץ' נשכב במיטתו, קורא למספר נערים, ומצווה עליהם לכרוע לצידו. אז היה מנסה לשכנע את הילדים, תוך הצגת שאלות מהתנ"ך, שהיהודים חיים בטעות. לבסוף היה תובע מהילדים לתת את הסכמתם לטבול לנצרות. אם לא, היה מאיים עליהם, הם ייענשו. גולביץ' הרשה לנערים שנכנעו ללכת לישון. למחרת היו מעניקים להם מדים וחתיכת לחם נוספת. הסרבנים, לעומתם, הוחזקו על ברכיהם ליד המיטה כל הלילה. למחרת היו הולכים לישון בלי לחם והיו מצליפים בהם ומתעללים בהם בכל תירוץ שהוא.

התנגדות להמרת הדת

הקנטוניסטים המבוגרים יותר, בגילאי 12 עד 15, עונו במשך תקופות ארוכות. הצליפו וחבטו בהם כל כך חזק, עד שרבים מהם מתו מפצעיהם. בתנאים האלה, מובן מאליו שרוב הילדים לא הצליחו להחזיק מעמד זמן רב. בסופו של דבר הם נכנעו והסכימו, בניגוד לרצונם, להמיר את דתם.

נער אחד עמד במריו. בבוקר היו משכיבים אותו על ספסל ומצליפים בו לפחות 100 מכות שוט, שהותירו אותו מדמם ומתגולל בכאב. לאחר כל סדרת הצלפות כזאת, הוא היה נשלח למרפאה, שם היו מטפלים בו, ולאחר זמן קצר מכים אותו שוב. הוא ספג את ההתעללות, לא בכה ולא נכנע.

ההקנטות הללו הזכירו לישראל הצעיר את זהותו היהודית, וחיזקו את החלטתו הפנימית להישאר יהודי.

אפילו לאחר המרת הדת הכפויה שלהם לנצרות, המשיכו איצקוביץ' וחבריו הקנטוניסטים לסבול גידופים והשפלות. יהודי מומר שהיה מתווכח עם חבר נוצרי היה עדיין שומע את התואר "פרחטיי ייבריי!" (יהודי מגעיל). לפעמים הם היו מוסיפים "יהודי שהוטבל הוא כמו זאב שקיבל אוכל!" עם זאת, ההקנטות הללו הזכירו לישראל הצעיר את זהותו היהודית, וחיזקו את החלטתו הפנימית להישאר יהודי. הוא נשבע לחפש אחר הצדק ולהשיב לעצמו את הזכות לחיות כיהודי - בלי לתת לפחד להניא אותו מכך.

מדי שנה בחודש מאי, הגיע צו מפרשבורג לשלוח את הקנטוניסטים שמלאו להם 18 שנה להצטרף אל כוחות השדה הרגילים. בשנת 1854 נשלחו הנערים שהגיעו לגיל זה, כולל אלה מפלוגתו של איצקוביץ', לפטרבורג, שם חולקו ליחידות שונות.

כאשר הגיעה קבוצתו של איצקוביץ', היא עברה מסדר אימפריאלי בנוכחות הצאר. כחלק מהתשאול הרגיל, החליטו רבים מחברי הקבוצה להתלונן על שאילצו אותם להמיר את דתם לנצרות. הם עשו זאת באומץ רב, משום שהדבר היה עלול לסכן את חייהם. כתוצאה מכך, כל הפלוגה הושמה במעצר, וכולם נידונו לרוץ לאורך שורת מלקים בת 3,000 איש - עונש מוות ודאִי.

לאחר מותו של הצאר ניקולאי הראשון, בפברואר 1855, ביטל הצאר החדש, אלכסנדר, את העונש ליתר הפלוגה, ורק על אלה שהתלוננו בפועל נגזר לעבור לגדודי שמירה בסיביר.

זמן קצר לאחר מכן, מת הקולונל דיאקונוב באופן פתאומי. קבורתו של דיאקונוב בכפור העז של דצמבר הותירה את הנערים במשך שעתיים בחוץ. גופם התקשח מהקור, אך למרות זאת, היה זה עבורם יום חג מאושר.

תחת הצאר אלכסנדר השני, השתפר המצב במידת מה. בשנת 1856 הוא הוציא צו שבו אסר את גיוסם של ילדים קטנים יהודיים בתור קנטוניסטים. תוך זמן קצר התקבל צו שכל הילדים בגדודי הקנטוניסטים ישוחררו. עם זאת, לא הותר לילדים היהודיים לחזור לסטאטוס הקודם שלהם כיהודים. הפקודה שהתייחסה אליהם קבעה שהקנטוניסטים המבוגרים יותר, שהגיעו לגיל 18, ימשיכו לשרת ביחידותיהם כרגיל, בעוד שהצעירים יישלחו לאקדמיות הצבאיות.

מפקד חדש, סרן אוקולוב, מונה לפקד על הפלוגה הראשונה. החיים השתנו לטובה. האוכל השתפר וההכאה הברוטאלית פסקה. חברי הפלוגה המבוגרים נשלחו למרכז רוסיה כדי להתגייס ליחידות השונות. הפלוגה השנייה, של הילדים הצעירים יותר, נשלחה לאקדמיה.

השחרור

בשנת 1872, 19 שנים לאחר שהפך לקנטוניסט, שוחרר איצקוביץ' מסיבה לא ברורה. בשלב זה היו לו שתי מטרות: להבטיח את מעמדו כחייל משוחרר ובכך לקבל את גימלת הפרישה, ולערוך שינוי רשמי שיהפוך אותו מ"נוצרי" בחזרה ליהודי.

התשובה שאיצקוביץ' קיבל הייתה שעל מנת לזכות בגימלת הפרישה יהיה עליו לשרת עשרה חודשים נוספים, או להישאר במעמד של פורש מסיבה לא מוגדרת במשך שלוש שנים נוספות. הוא בחר באפשרות הראשונה והתגייס לשירות בפרובינצית טומסק, כדי למלא את התקופה הדרושה.

זמן קצר לאחר מכן, הצהיר איצקוביץ' שאינו רוצה להיות רשום עוד כנוצרי, מכיוון שהמיר את דתו מתוך אילוץ. מפקדיו החדשים איימו עליו במשפט שישלול ממנו את הזכות לתגמולי פרישה. הוא הגיש בעקשנות מזכר שגולל בפירוט את הטיפול הברברי שקיבל כילד בן 7, וכיצד, על אף כל זאת, הוא שירת את הצאר ביושר ובהגינות במשך 20 שנה ואף זכה בכמה ציונים לשבח. למרות שמפקדו הראשון התעלל בו ונתן לו שם חדש, טען איצקוביץ', מפקדיו החדשים לא יכולים למנוע ממנו להגיש עתירה לחזור למה שנלקח ממנו בכפייה. הוא ביקש לעמוד לדין כדי לסיים את מסכת ייסוריו.

מפקד הצבא ביקש מאיצקוביץ' להסיר את בקשתו, אבל איצקוביץ' הצהיר חד משמעית שהוא לא מוכן עוד לבגוד באלוקיו ובעמו, ושהוא לא מוכן ללכת שוב לכנסייה או לוידוי. עתירתו של איצקוביץ' הועברה הלאה בשרשרת הפיקוד. ששה שבועות לאחר מכן, הוא קיבל פקודה ממפקד הכוחות המערב-סיבירי: "המש"ק איצקוביץ, שתעה מהאורתודוכסיה הרוסית, צריך להישלח לקבלת תוכחה מכומר. אם לא יתחרט, יש להעבירו ליחידה אחרת."

הכומר ניסה כמיטב יכולתו, אבל לא הצליח להזיז את איצקוביץ' מדעתו. בתגובה לתוכחתו, איצקוביץ' פשוט חייך ואמר שהוא כבר לא ילד בן שבע, אלא בן 26. הוא גם לא נשלח ליחידה אחרת, מכיוון שבאותו שלב הסתיימה תקופת השירות שלו.

איצקוביץ' שוחרר מהצבא בשנת 1873, לאחר ששירת 20 שנה בדיוק.

הצאר הרוסי כבר מזמן איננו, כמו גם ברית המועצות. צאצאים רבים של הקנטוניסטים זכו לראות בנפול אויביהם, ועד היום הם שומרים על המסורת היהודית. גזירת הקנטוניסטים תיזכר לדיראון עולם בהיסטוריה היהודית, אבל אמונתם העיקשת של איצקוביץ' ואחרים התגלתה כחזקה יותר מידו של הצאר.
 

***

מאמר בנושא קרוב:

לרקוד עם התורה
סיפור שמחת תורה אמיתי, על אחת מתקופות החושך שידעו היהודים תחת שלטון הצאר הרוסי.

 



 

 

9/6/2007

אוהבים את האתר? עזרו לנו ליצור עוד מאמרים וסרטונים.
aish.co.il קיים אך ורק בזכות התמיכה שלכם.
התגובות למאמר הנן הדעות האישיות של כותביהן. התגובות מפורסמות בהתאם לשיקול הדעת של המערכת, אנא שמרו על שפה נקיה ואדיבה.

למאמר זה התפרסמו: 6 תגובות ב-6 דיונים

(6) רמי, 20/10/2013 21:28

החסידים לימדו את הילדים הקנטוניסטים שירים יהודיים:גם אם הם ישכחו את הכל - את השירים הם עוז יזכרו. כך גם מצא הרב כהנמן ילדים יהודים בבתי יתומים נוצריים - אחרי השואה.

שיר נקלט עמוק בנפש. הרב כהנמן , אחרי השואה,היה בא לבתי יתומים נוצריים - וביקש לזהות ילדים יהודים. שנמסרו על ידי השכנים הפולנים -אחרי שההורים שלהם נירצחו. אמרו לו שכאן כל הילדים הם אותו הדבר.- לא ניתן לזהות יהודים. הוא הוא עמד באמצע האולם והיה מתחיל לשיר את השיר שאמא יהודיה היתה נוהגת לשיר לילד / ילדה שלה - בעת קריאת שמע על המיטה. הילדים היהודים ששמעו אותו שר - רצו אליו בקריאת ''מאמא מאמא''...

(5) מיכה, 29/1/2011 19:06

אבי סבי הקנטוניסט

אבי סבי נחטף וגויס כקנטוניסט לצבא הצר, שירת 25 שנים שכח את שם מישפחתו המקורי אבל זכר שהוא כהן וכמובן שמר על יהדותו, סבל ולא נכנע. באין שם מישפחה, נידבק לשמו הכינוי אותו קיבל בשרות(דטינקה = ילדון). וזה שם מישפחתנו אותו אנו נושאים בכבוד עד ימינו אלה.

(4) שמעון ראם, 5/4/2009 13:32

הקנטוניסטים

פירסמתי ספר מקיף על התקופה, מצוי באוניברסיטאות.

(3) רן, 11/6/2007 08:18

שכחת לכתוב

שהמכסה לכל כפר ועיירה יהודית-הייתה מורכבת בעיקר מיתומים ועניים, כי משפחות עשירות ובעלי אמצעים היו משחדות פקידי שלטון.
מה שכן תיארת-איך ילדים יהודים נחטפו מבתיהם בכוח ע"י שליחי קהילה זה דבר איום ונורא-יצר ההרס העצמי של העם היהודי בא לידי ביטוי גם אז

(2) יעל, 10/6/2007 10:08

וכל זה רק מהיותם יהודים!

למה למשל אין סיפורים כאלה על נוצרים?? איך בדיוק הפריעה היהדות לגויים? הרי הם עבדו ושילמו לפריץ והיו אזרחים שקטים!
אלא ש: "הלכה בידוע שעשו שונא ליעקב".

הצג את כל התגובות
 

תגובה למאמר:

  • כתובת האימייל לא תוצג.


  • 2000
שלח תגובה
stub