לחצו כאן כדי לעבור לתחילת המאמר
הצטרפו לניוזלטר השבועי

לקבלת עדכונים באימייל




ארגז כלי העבודה שלי

ארגז כלי העבודה שלי

על שיעור מחכים שלמדתי ממברשת הבקבוקים שלי

מאת

ביום שלישי אחד שמתי לב שפרחי השבת שלי כבר נבולים – או למען האמת, מתים לגמרי. הורדתי את האגרטל משולחן האוכל, זרקתי את הפרחים לפח, והושטתי יד אל מברשת הבקבוקים שלי כדי לנקות את האגרטל. המברשת לא היתה במקומה הרגיל.

"לא משנה", חשבתי. "אני אסתדר גם בלעדיה". מילאתי את האגרטל במי סבון, ניערתי קצת ושפכתי החוצה, אבל פנים האגרטל היה עדיין מצופה טינופת. ניסיתי להשתמש בספוג הכלים אך הוא היה רחב מכדי להיכנס לפתח האגרטל. ניסיתי להשתמש באצבעותיי אך הן לא היו מספיק ארוכות.

לא משנה כמה תושייה אגלה, אין תחליף למברשת הבקבוקים הצנועה.

העדרה של מברשת הבקבוקים לא סיכל את תוכניותיי, והחלטתי לאלתר לה תחליף. לקחתי סרגל עץ וכיסיתי אותו במטלית. איזה פיתרון מצוין! צר דיו כדי להיכנס בצוואר האגרטל, וארוך דיו להגיע לבסיסו של האגרטל. אך הוא עדיין לא היה גמיש מספיק כדי להגיע אל המקומות הקשים.

בעודי עומדת שם, עם האגרטל המלוכלך ביד, חוויתי הארה: כדי לעשות עבודה ראויה לשמה יש צורך בכלי ראוי לשמו. לא משנה כמה תושייה אגלה, אין תחליף למברשת הבקבוקים הצנועה.

המדריך לכדור הארץ

באותו לילה, כשהתיישבתי לקרוא אימיילים, כמעט נפלתי מהכסא כשקראתי את מכתבה הארסי והמעליב של בת דודתי. היא נעלבה ממשהו שכתבתי באחד ממאמריי. מכתבה היה כמו פצצה טעונה ברעל ובמסמרים. לא רק את המאמר שכתבתי היא תקפה, אלא את האדם הנתעב שאני, ואת כל חיי המאוסים. לשיטתה, אני בת-דודה נבזית, ובן אדם גועלי, ותמיד הייתי כזאת.

ישבתי מול המחשב, בהתחלה בהלם גמור, אחר כך פגועה, אחר כך מלאת טינה. אפילו אם חטאתי בכתיבת מאמר חסר כל אחריות, עדיין אני לא ראויה לכל העלבונות שהטיחה בי.

אבל אני לא נבהלת בקלות. הלוחמת שבי התעוררה, שלפה את החרב, ועמדה להשיב מלחמה שערה. בת-הדודה שלי בעצמה אינה טלית שכולה תכלת, וידעתי בדיוק מה עליי לכתוב כדי להשיב לה כגמולה. כפות ידיי המיומנות נחו על המקלדת הנאמנה שלי, מכוונות למטרה, נכונות לירות. ואז נעצרתי.

התורה אוסרת עלינו לנקום ולהחזיר מכה תחת מכה (ויקרא יט, יח: "לא תיקום ולא תיטור את בני עמך, ואהבת לרעך כמוך").

בת-הדודה שלי בעצמה אינה טלית שכולה תכלת, וידעתי בדיוק מה עליי לכתוב כדי להשיב לה כגמולה.

כפות ידיי נסוגו מהמקלדת. בסדר, אני לא אחזיר לה מכתב מעליב. קמתי והלכתי לפנות את מדיח הכלים, אבל השנאה בערה בי בפנים. איך היא מעיזה? כשגמרתי להוציא את הכוסות, נזכרתי למורת רוחי, שהתורה גם מצווה עלינו "לא תשנא את אחיך בלבבך" (ויקרא יט, יז).

"אוי, לא!" חשבתי, "גם לשנוא אותה אסור לי ?"

התיישבתי ליד שולחן האוכל והחלטתי לעבוד על העניין. אמנם רגשות הכעס והזעם בעבעו בלבי כמו לבה בהר געש, אבל התורה מצפה ממני לעבד את מחשבותיי ורגשותיי ולשלוט בהם – כמו גם במעשיי. אני יודעת שכדי לשנות את רגשותיי, עליי לשנות את המחשבות שאני חושבת לעצמי. נזקקתי להמון כוח רצון כדי "להחליף את הקלטת". הכרחתי את עצמי להיזכר בדברים טובים שקשורים אל בת-דודתי, בתקופות שבהן התייחסה אליי באהבה, זמנים שבהם הרשתה לעצמה לחשוף צדדים רגישים באישיותה.

בסופו של דבר קמתי מהשולחן, רגועה מספיק כדי ללכת לישון. לא נקמתי בה ולא שנאתי אותה בלבבי. לא אכתוב לה מכתב מרושע. בעצם, אני לא אכתוב לה כלל. אם היא חושבת שאני כל כך מאוסה, הקשר איתה תם ונשלם, מן הסתם. בכל מקרה, אני לא צריכה שום קשר איתה, חשבתי לעצמי לפני שנרדמתי.

למחרת בבוקר, נחתה עליי התובנה: התורה אינה מתירה לנו לנקוט בגישת "השתיקה הרועמת". יהודי שאינו מברך לשלום את רעהו במשך שלושה ימים רצופים עבר על מצוות ואהבת לרעך כמוך. למעשה, התורה דרשה ממני ליצור קשר עם בת דודתי.

שעות ארוכות נדרשו ממני כדי לעבד את העניין, אך אותו אחר צהריים התיישבתי מול המחשב וכתבתי לבת-דודתי מכתב. התנצלתי בענווה על הפגיעה שפגעתי בה במאמרי, אמרתי לה כמה חשובה לי החברות בינינו, והבעתי תקווה שהריב לא יצור קרע במשפחה.

כמה שעות לאחר מכן קיבלתי אימייל בן שלוש שורות מבת-הדודה שלי. נכתב בו: "סליחה. היה לי יום רע. מובן שאני אוהבת אותך ורוצה שנישאר חברות".

קראתי את האימייל שלה בתדהמה. ההתקפה שלה עלי נבעה בסך הכול מ"יום רע"? אילולא התורה, "היום הרע" שלה היה מביא לסכסוך משפחתי, שעלול היה להימשך כל חיינו.

יש שאוהבים לומר שהתורה היא "מדריך לכדור הארץ". אני מעדיפה לחשוב עליה כמברשת בקבוקים א-לוהית.

13/10/2013

אוהבים את האתר? עזרו לנו ליצור עוד מאמרים וסרטונים.
aish.co.il קיים אך ורק בזכות התמיכה שלכם.
התגובות למאמר הנן הדעות האישיות של כותביהן. התגובות מפורסמות בהתאם לשיקול הדעת של המערכת, אנא שמרו על שפה נקיה ואדיבה.

למאמר זה התפרסמו: 13 תגובות ב-13 דיונים

(13) מירב, 1/11/2013 08:25

סבלנות תמיד לנשום עמוק לפני שמגיבים ,

הכי נכון במצבים של כעס להמתין בסבלנות ,לחשוב טוב מה לכתוב ומה יצאה לי מזה טוב אוו רע .לא לשפוט לפעמים אדם כועס ויש יום רע .ומצב רוח כודר,ויש יום טוב ושמח והכל טוב ,אז שבת טובה ומצב רוח טוב

(12) מור, 15/10/2013 06:04

ישר כח, לתמצת ולתלות על הדלת הראשית של הבית

(11) איילה, 14/10/2013 19:06

מברשת בקבוקים

הצלחת להבריש במוחנו ולתת לנו שיעור מעשי ושכיח בחיים. אשריך

(10) נועה נגר-הלוי, 14/10/2013 06:03

תודה

מרגש מאד כבלוגרית חדשה בעצמי... אהבתי מאד את הפתיחות והאמת מתוך מה שכתבת... יישר כח

(9) דנה, 10/3/2007 11:38

כל הכבוד

הצלחת להעביר למילים חויה "פעוטה" וענקית שכולנו חווים ברבדים שונים ובמימדים מגוונים,ולתת כלים מעשיים.תודה לך

הצג את כל התגובות

תגובה למאמר:

  • כתובת האימייל לא תוצג.


  • 2000
שלח תגובה
stub