השבוע הכרתי שתי נשים, אם ובת – ילידות יוון. הן משוחחות זו עם זו ביוונית כשיש ביניהן איזה ויכוח, ואת כל השאר אומרות באנגלית. מפיהם של בני משפחה פרסית שמעתי כיצד הצליחו לחלץ את כל המשפחה מאיראן, על ידי הטסת מזוודה ובה ויזות מזויפות לטהרן. לפני שבוע פטפטתי עם ארכיטקט מרוקאי ששולט בשמונה שפות, אבל גיליתי שהשפה המשותפת באמת בינו לבין בנו היא דווקא שחמט.

אני יושבת בביתי, והאנשים האלה נמצאים כאן – סביב שולחן השבת שלי. בתור יהודים שומרי שבת, אנחנו יושבים במשך רוב שעות הצהריים סביב השולחן החגיגי, העמוס במזון ובמשקאות ובמפיות הבד היוקרתיות שלנו. לא מטרידה אותנו נהמתו של מדיח הכלים שלנו, ואני לא צריכה להזכיר לבני להנמיך את הווליום של הרדיו. יש לי זמן לפגוש אנשים באמת, ולהבין מה הופך אותם למיוחדים. אני מגלה מה מלהיב אותם – אם זה מנהיג, תנועה פוליטית או גינות נוי. אני מגלה שהם מתגעגעים למישהו שהיה קרוב אליהם, או לומדת על המסעות הקשים שעברו על אבותיהם לפני דורות. הם מתבדחים ומתארים כיצד עלו על המטוס הלא-נכון ומצאו את עצמם בהוואי.

השבת לימדה אותי להקדיש את הזמן ולהקשיב, וזה עזר לי בכל מערכות היחסים שלי.

כשהסעודה מסתיימת, אני כבר מרגישה חיבה כלפיהם, וקורה שאני מספרת להם סיפור שעד כה גיליתי רק לאנשים מועטים. שבת הוא היום היחיד שבו אני יכולה באמת ליהנות מבני אדם, בלי צורך להתעסק במטלות יומיומיות של עבודה, רוטינה שגרתית ורעש. אני אף פעם לא מוצאת זמן לשיחות ארוכות באמצע השבוע, או כדי לשאול מישהו: איפה נולדת, איך הכרת את בעלך? בדרך כלל זה 'מה נשמע' מהיר, ו'אני צריכה לאסוף את הילדים/לרוץ לעבודה'.

פעם שמעתי מישהי אומרת – "התגרשתי ממנו כי הוא הפסיק להקשיב". אנחנו משתוקקים לספר על עצמנו כשמישהו מאזין, וכשאנחנו מוכנים להקשיב לסיפוריהם של הזולת, תמיד יש להם כל כך הרבה מה לומר. השבת לימדה אותי להקדיש את הזמן ולהקשיב, וזה עזר לי בכל מערכות היחסים שלי: עם בעלי, עם הילד שלי ועם החברים. אולי גם זה חלק מהעניין של השבת: ואהבת לרעך כמוך – אהבת כל אדם באשר הוא. אני חשה בצער כשאני שומעת שחלפו על בני הזוג היושב מולי כמעט עשר שנים עד שזכו בילדים. אני צוחקת כאשר אישה מתארת בפנינו כיצד עמדה בפינה הלא נכונה לפני פגישה עיוורת, וכמעט חזרה הביתה עם מישהו אחר. אני תמיד מרותקת לראות הרגלים מוזרים של אנשים, ואני תוהה איך אני נראית בעיניהם. אני מקשיבה בריכוז כשהם מדברים אל ילדיהם ברכות, ותוהה אם גם אני יכולה לשנות את דרך הדיבור שלי. הסיפורים שלהם הופכים להיות חלק מזיכרונות השבת שלי.

זה שאני מקשיבה להם, גורם לי להיות רגישה ואכפתית כלפי זרים. לפתע, אני מגלה שבני האדם מרתקים ומדהימים. אני נזכרת בסיפורים שלהם, ותוהה אילו מעשיות יש לאישה עם הילד הקטן שיושבת מולי. הלב שלי נפתח לתקווה, אהדה, ונדיבות. אני תוהה אם אולי בכל זאת אלך להפגנה ההיא בכיכר, ואפסיק לחשוש מ"כל הבלגן הזה". במשך השבוע, אני נותנת למישהו שאני לא מכירה לעקוף אותי בתור, וזוכרת להודות לקופאית. אי אפשר לדעת: אני עשויה למצוא אותם בשבוע הבא ליד שולחן השבת שלי, ובטח גם להם יהיה סיפור מדהים.