לחצו כאן כדי לעבור לתחילת המאמר
  • פרשת השבוע: נח
הצטרפו לניוזלטר השבועי

לקבלת עדכונים באימייל




סיפורה של תפילת ונתנה תוקף

סיפורה של תפילת ונתנה תוקף

תפילות ימי ראש השנה ויום-הכיפורים מרגשים אותנו, דתיים כחילונים, עד דמעות. אך מה עומד מאחורי הסיפור המרגש שבמוקד התפילות: "ונתנה תוקף"?

מאת

הסופר אהרן מגד, חתן פרס ישראל לספרות לשנת 2003, מספר בנובלה "נקמת יותם" (זמורה-ביתן, 2004), על גבר כבן שישים שעוסק למחייתו בתרגום של שירה יוונית עתיקה. יותם, גיבור הסיפור, מכבד ומעריך מאוד את עדנה בתו כ"אישיות בעלת סגולות נדירות, בייחוד מאז חזרה בתשובה".

לטענתו, הוא גומל לה רק מעט מן המעט על יחסה אליו כשהוא הולך איתה ועם בעלה, העולה מרוסיה, "יָאשַׁה הטוב" לבית הכנסת בימים הנוראים. "קשה למצוא בחור ישראלי טוב לב כמוהו", הוא מחווה דעה על חתנו, "אולי בגלל שחזר בתשובה לאחר שחרורו מן הצבא כטייס קרבי והכלל 'ואהבת לרעך כמוך' מנחה אותו בכל מעשיו".

בבית הכנסת הם שוהים שעות אחדות, הן בליל "כל נדרי" והן בבוקר ראש השנה, יותם יושב שם לצדו של יאשה, ש"מעביר את אצבעו על שורות הכתוב במחזור כדי להורות לי היכן אנו עומדים בתפילה כשהחזן שר, כאילו אני הוא העולה החדש מרוסיה שטרם למד לקרוא עברית, ועלי להודות שאף-על-פי שאיני מאמין שכל הכתוב בספר התפילות הוא קודש קודשים, הרי כשמגיעים ל'נְתַנֶּה תוֹקֵף קדושת היום כי הוא נורא ואיום', אני מתרגש עד דמעות ולבי מתמלא מורא וחרדת קודש, והפיוט הזה נחרת כה עמוק בלבי שאני זוכר כמעט את כולו בעל-פה.

'אמת כי אתה הוא דיין ומוכיח... ותזכור כל הנשכחות, ותפתח את ספר הזיכרונות... וקול דממה דקה יישמע, ומלאכים יחפזון וחיל ורעדה יאחזון...'. חיל ורעדה אוחזים בי כשאני קורא את הפסוקים הנשגבים האלה, החודרים אל הלב ודוחקים לעשות את חשבון הנפש, 'כי הנה יום הדין לפקוד על צבא מרום בדין... וכל באי עולם יעברון לפניך כבני מרון, כבקרת רועה עדרו מעביר צאנו תחת שבטו...'. וכשאני מגיע אל הפסוק הזה עולה בדמיוני תמונה מילדותי בכרכור, כאשר בשעת בוקר מוקדמת, כשהייתי יוצא מצריפנו, הייתי רואה את יושקה הרועה פוסע אחר עדר העזים שלו המעלה אבק רב על הדרך, ודופק במקלו, ענף אקליפטוס מגולף מקליפתו, הוא המַלְמָד [מוט שבראשו חוד מתכתי המכוּנה דָרְבָּן, לצידוּד וזירוז הבקר - א"פ] הנזכר בספר שופטים (ג, לא), אחר העזים הסוררות, הסוטות אל החצרות, להחזירן אל העדר... 'ותחתוך קצבה לכל בריותיך, ותכתוב את גזר דינם... מי יחיה ומי ימות, מי בקצו ומי לא בקצו...".

וּנְתַנֶּה תוֹקֵף

ספק אם יותם מבטא את התרגשותו עד דמעות של הסופר אהרן מגד מתפילת "ונתנה תוקף", ספק מבטא את הדמות הפיקטיבית שיצר, תופעת ההתרגשות עד דמעות ממילות הקודש המטלטלות כל נפש יהודיה מוכרת לכל מי שחווה אי-פעם את חווית התפילה בראש השנה וביום-הכיפורים.

אולם, מה עומד מאחורי הסיפור המרגש של תפילת "ונתנה תוקף"?

אחד הסיפורים המשפיעים ביותר של תופעת "קידוש השם" בזמן מסעי הצלב ובתקופת רדיפות האינקוויזיציה בספרד ובפורטוגל, הוא המעשה המצמרר של קידוש השם של רבי אמנון ממגנצא מן המאה ה-11, שהוכנס לתפילת הימים הנוראים כרקע לפיוט "וּנְתַנֶּה תוֹקֵף" (הסיפור מובא ב"אור זרוע", ר' יצחק בן משה מווינה, הלכות ראש השנה, סימן רע"ב).

רבי אמנון אמנם לא העלה על דעתו לקבל את הצעתם, אבל על-פי אמת המידה הדתית המחמירה שלו, כבר בכך היה משום חטא.

רבי אמנון מתואר כגדול הדור, עשיר ומיוחס, יפה תואר ויפה מראה, ואף מקורב למלכות. השרים וההגמון מבקשים להדיחו להמיר את דתו. הם חוזרים ומדברים על ליבו, ואילו הוא מתעקש ומסרב. אבל פעם אחת חזקו עליו דבריהם, וכדי לדחותם הבטיח להם להיוועץ ולעיין בדבר ולהשיבם בתוך שלושה ימים. כאן מתרחש מעבר רב משמעות: רבי אמנון אמנם לא העלה כלל על דעתו לקבל את הצעתם, הוא רק רצה להשתחרר מן הלחץ שהופעל עליו, אבל על-פי אמת המידה הדתית המחמירה שלו עצמו, כבר בכך היה משום חטא חמור כלפי שמים, חטא המחייב קורבן כפרה.

רבי אמנון חש רגשי אשמה על שיצא מפיו לשון של ספק כאשר נדרש להתנצר; כאילו היה ספק בלִבו אם להשתמד או להמשיך להיות נאמן לאלקי ישראל. הוא מתאבל ואינו מקבל נחמה, וביום השלישי, כאשר שליחי ההגמון באים לבקש את תשובתו, הוא מסרב ללכת אִתם. בעל כורחו הוא נלקח אל בית ההגמון, וכשהוא נדרש להסביר את סירובו, הוא מודה כי חָטא חֵטא כבד, אך לא להגמון כי אם לאלקיו. לפיכך, אומר רבי אמנון, תיכרת לשונו, שדיברה כזבים. לא-כי, גוזר ההגמון, לשונו דיברה אמת דווקא, אך רגליו, שסירבו לבוא במועד שסוכם עליו, ושאר איברי גופו הם שיקוצצו. פרקי אצבעות ידיו ורגליו נקצצו, והוא עדיין עומד בסירובו להשתמד.

לפנינו מעשה כמעשה עקידת יצחק. על כל פרק ופרק שנקצץ נשאל רבי אמנון אם יאבה עתה להמיר את דתו, ואילו הוא בוחר וחוזר על בחירתו זו שוב ושוב ומקדש שם שמים על כל איבר מקוצץ, כמקריב קורבן לגבוה. לבסוף הוא נישא קְצוץ-איברים לביתו וכל פרקי אצבעותיו מונחים לצִדו; הוא משלים את הקורבן כדין בציווי שהוא מצווה: לזרות מלח על איבריו המקוצצים. קרב המועד לתפילת ראש השנה, ורבי אמנון מגיע עם כל פרקי אצבעותיו לבית הכנסת. כאשר הגיע הזמן לומר "קדוּשה" הוא משלים את מעשה קידוש השם שלו בקרב עדתו: הוא מצדיק עליו את הדין בלב שלם, מקבל ברצון את כל המכאובים, טוען לקידוש שמו יתברך על מלכותו ולייחודו, ופותח בפיוט: "וּנְתַנֶּה תוֹקֵף קדושת היום כי הוא נורא ואיום..." מתוך התרגשות עד דמעות, ולבו מלא מורא וחרדת קודש.

לכאורה נראה אפוא כי לפנינו הצדקת משפטו של אלוקים מתוך תפיסת הייסורים והמוות כעונש על חטא. ואולם מדובר בחטא שאינו חטא, ורבי אמנון עוד מעצימו מתוך יראת שמים ומחמיר עם עצמו יותר מכפי שדורשת התורה. נראה כי לא בא ה"חטא" אלא לרומם את מעלת קדוּשתו של האיש המקבל עליו דין נורא כל כך על לא עוול בכפו. המסר הרעיוני-הדתי המרכזי של הסיפור נמסר אפוא על רקע מוטיב החֵטא, אך מרחיק מעבֶר לו: את שארית חיותו הכניס רבי אמנון במילות השיר "ונתנה תוקף", ומשנדם קולו נדמו גם פעימות ליבו. מסופר כי הוא נקרא "אמנון" על כי האמין בא-ל חי.

במוצאי היום הקדוש הופיע הנפטר בחלומו של רבי קלונימוס בן רבי משולם, ושטח את בקשתו: להכליל את שירו "ונתנה תוקף" בתפילות ראש השנה ויום הכיפורים, "להיות לו לעד ולזיכרון טוב לכל ישראל". ומאז, "ונתנה תוקף" היא יצירה נוראת-הוד, המרעידה ומרטיטה לבבות רבים בתפילת ראש השנה, הוא "יום הדין" הגדול והנורא.

ברור מכאן כי הניצחון הגדול, ההיטהרות, הקדושה, מעלת הרוממות והשלמות שזוכים להם מתוך תוכה של העמידה בניסיון כזה, הם הצדקת האלוקים בהנהגת עמו ויראיו. רק מי שהגיע למעלה עליונה מאוד, זוכה לפרסם באופן כזה את מלכותו של האלוקים בעולמו. רק מי שמוכן לעמוד גם בפיתוי של הצלחה בבית המלך ובבית ההגמון, וגם בייסורים הנוראים ביותר, זוכה למעלה העליונה במלכות האמת, השרירה והקיימת לעד.

פורסם ב: 16/9/2006


אוהבים את האתר? עזרו לנו ליצור עוד מאמרים וסרטונים.
aish.co.il קיים אך ורק בזכות התמיכה שלכם.

למאמר זה התפרסמו: 4 תגובות ב-4 דיונים

(4) שמעון ברשישת, 21/9/2009 16:34

רבי אמנון ממגנצה

רבי אמנון אמר תנו לי 3 ימים לחשב ואמר;איך אמרתי תנו לי לחשוב 3 ימים ואז הוא הלך וביקש שיקטרו לו את הלשון

(3) פאולינה,.נ, 5/10/2006 10:42

הרב אמנון ממגנצה

אם אמת היא או סיפור, חובה חובה לקרוא וללמד
תפילה מצמררת ומעוררת יראה וקודש
מאמר טוב וממצה
תודה

(2) וה, 18/9/2006 04:20

התיחסות

אני נוהגת לבחור מאמרים לקריאה ובד"כ גם לומדת ומתרשמת.
הסיפור המוכר על רבי אמנון ממגנצה ותפילת "ונתנה תוקף" ידועים לרבים וטוב לחזור עליהם.
הפריע לי הפתיח בהתייחסות לגיבורו של אהרון מגד.ספק אם... ספק...גיבור פיקטיבי.
סיפור הוא סיפור ויש לכבד את רצון הכותב על המשמעויות שהוא נותן לגיבוריו. יכול אחר להעלות ספק גם לגבי "אגדת הרב ממגנצה"
רצוני לומר, יש לקבל אם מבקשים שהאחר יקבל את שאנו אומרים.
שנה טובה ומוצלחת, ושתכתבו לחיים טובים אמן.

(1) דר. איתן הירש, 17/9/2006 10:17

מנורת שבעת הקנים עומדת על שלש רגלים

על ברית המילה, על לימוד התורה ועל יושרו של הלומד את דבר השם. הרגל הראשונה היא מאברהם השניה מרבקה והשלישית מישראל ששלש אותיות שמו הראשונות הן ישר. רבי אמנון ממגנצא זצ"ל החמיר בדרישה האחרונה של היושר עם עצמו מעבר לכל מידה ולכן זכה להיות הסמל לקדוש השם.

תגובה למאמר:

  • כתובת האימייל לא תוצג.


  • 2000
שלח תגובה
stub