לחצו כאן כדי לעבור לתחילת המאמר
הצטרפו לניוזלטר השבועי

לקבלת עדכונים באימייל




ביני לבין השבת הפריד הסלולארי שלי

ביני לבין השבת הפריד הסלולארי שלי

רציתי להתחיל לשמור שבת, אבל בשביל זה הייתי צריכה לכבות את הטלפון הסלולארי שאליו הייתי משועבדת.

מאת

במשך שבע שנים הייתי משועבדת לטלפון הסלולארי שלי.

הוא היה עלי 24 שעות ביממה, 7 ימים בשבוע. הוא מנע ממני לצאת מהעיר – מה אם אהיה במקום שאין בו קליטה? כשהחברים שלי הזמינו אותי לצאת לחוות-נופש לסוף-שבוע מפנק, סירבתי להצטרף אליהם - חד וחלק. במקום השומם והמנותק ההוא, גם הטלפון שלי יהיה מנותק! ואיך אוכל לקחת אותו לבריכה או לרכיבה על סוס? אני אצטרך להשאיר את הטלפון מאחור. בשום פנים ואופן לא! אני מעדיפה להישאר יחד אתו. וזה מה שעשיתי.

כשהייתי יוצאת לאירוע חשוב, הייתי מעבירה אותו למצב רטט, אבל חס וחלילה לא מכבה אותו לגמרי. כי מה אם תגיע אותה שיחה גורלית שתשנה את חיי? "זכית בלוטו!", או, "אנחנו רוצים שתככבי בסרט הבא שלנו!" (השיחה הזאת לא הגיעה מעולם.) הייתי ישנה עם הטלפון ליד הראש (קרינה? למי אכפת מזה? מה אם סטיבן שפילברג יתקשר אלי?).

באחד משיעורי התורה שבהם השתתפתי, סיפר הרב כיצד הגיע אליהם אורח לשבת, ששמע את הטלפון הביתי שלהם מצלצל (כנראה זאת הייתה טעות במספר). אף אחד מבני המשפחה, כמובן, לא הרים את השפופרת. זה כל כך הפריע לאורח עד שהוא הציע לגשת ולענות בעצמו. הרב הגיב, "אני לא עבד לטלפון. היום אני חופשי ממנו. תן לו לצלצל".

בשבת, לטלפון לא היה כוח שליטה עליו, והוא היה חופשי באמת.

הבטתי אז בסלולארי שלי שהיה צמוד למתני, והבנתי שמעולם לא חשתי באותה תחושת שחרור. לא הייתי אפילו מסוגלת לדמיין חירות כזאת. הייתי משועבדת לטלפון הזה, ולא היה לי צל של מושג איך אוכל אי פעם להשתחרר ממנו.

פתחתי בצעדים קטנים ומשמעותיים לעבר היהדות; השיעורים ששמעתי נראו יותר ויותר רלוונטיים לחיי האישיים. הקשרים שיצרתי הפכו להיות משמעותיים יותר. מאחוריי עמדה קהילה נפלאה. ומול כל אלה היה הסלולארי הקטן שלי. רציתי להתחיל לשמור שבת, אבל זה אמר לכבות את הפלאפון. פשוטו כמשמעו – לנתק אותו. עד כאן!

שבוע אחד, התבקשתי להישאר לשַבָּת בביתו של רב מסוים מירושלים, כדי לשמור על הבית כשהוא ובני משפחתו נסעו. השכן ממול היה רב. השכן מלמטה היה רב. הם היו שם בכל מקום! ואני חשבתי לעצמי, השבת הזאת – אולי רק הפעם – אני הולכת לעשות את זה באמת, ולא רק חצי חצי.

סידרתי כל מה שהייתי צריכה בשביל השבת. זה היה מחשמל. התחלתי ליהנות מההכנות ליום הגדול הזה בחיי. ואז הסתכלתי על הפלאפון. האם אצליח להתגבר?

באותו רגע חזרו אלי המילים מאותו שיעור, ואני הבנתי שמה שאני רוצה זה באמת להשתחרר מהשעבוד. השפלתי מבט לעבר המכשיר הקטן, והחלטתי שהיום הוא היום שבו לא אהיה עוד שפחה. לחצתי על הכפתור וניתקתי אותו. סוף-סוף הייתי חופשייה.

במשך אותה שבת ראשונה, ובשבתות רבות שבאו אחריה מאז (ואפילו בימי השבוע הרגילים!), הרגשתי בעוצמתה של החירות והשלווה האמיתית. אני כבר לא שפחה; הכוח בידי.

 

2/9/2006

אוהבים את האתר? עזרו לנו ליצור עוד מאמרים וסרטונים.
aish.co.il קיים אך ורק בזכות התמיכה שלכם.
התגובות למאמר הנן הדעות האישיות של כותביהן. התגובות מפורסמות בהתאם לשיקול הדעת של המערכת, אנא שמרו על שפה נקיה ואדיבה.

למאמר זה התפרסמו: 1 תגובות ב-1 דיונים

(1) לומדת, 9/10/2006 17:00

כל הכבוד איילת,אצלי השיעבוד הוא לסיגריה ובפעם השנייה שלא עשנתי בשבת,הרגשתי את השיחרור הזה,הבנתי כמה אני משתעבדת,הרגשתי כאילו הייתי בכלא ויצאתי לחופשי,היתה לי נפילה בשבת אחת,בעזרת השם זה לא יחזור....

תגובה למאמר:

  • כתובת האימייל לא תוצג.


  • 2000
שלח תגובה
stub