לחצו כאן כדי לעבור לתחילת המאמר
הצטרפו לניוזלטר השבועי

לקבלת עדכונים באימייל




תשעה באב והפתרון הסופי

תשעה באב והפתרון הסופי

שורשי השואה נעוצים בחורבן המקדש – שהביא לאבדן בהירות הדרך והמוסר לאנושות.

מאת

22 ביולי, 1942, וורשה.

"אני יוצא לרחוב כמו שעושה כל אדם אחר הצמא לחדשות [על שמועות הגירושים]", כותב הילל זיידמן ביומני גטו ורשה, "ומוצא שמהבוקר הגטו מוקף בחיילים אוקראינים! כולל כמה לאטבים וליטאים – מלאכי חבלה מכל סוג. כל מי שמתקרב לחומה נורה בו במקום. אנחנו לכודים במלכודת".

זיידמן מתאר שהוא נתפס יחד עם אלפי יהודים אחרים אשר רוכזו יחד על ידי הכוחות החמושים באומשלאגפלאץ, אזור ההמתנה בתחנת הרכבת. שם המתינו קרונות בקר – קרונות מטען שבדרך כלל שימשו להובלת בעלי חיים – להוביל אותם אל מותם:

"וככה אנחנו צועדים... זקנים וצעירים, נשים וילדים, עשירים ועניים... בשורות של שמונה איש זה לצד זה, על פי השיטה הגרמנית, באלפינו, וההמון נמשך והולך הרחק מאחור ככל שהעין יכולה לראות... כולם דחוקים יחד בצפיפות; כה מאוחדים בסבלם, כל כך עם אחד. מעולם לא ראיתי באופן מוחשי כל כך את החוטים הקושרים אותנו היהודים יחד; העניין המשותף שלנו, והמטרה המשותפת, כמו שאני רואה היום בצעדת המוות."

זיידמן הצליח להימלט מהגירוש, אבל אלפי גברים, נשים וילדים לא הצליחו. באותו לילה, כשמוחו מעורפל, הוא חזר לשכונתו:

"עם רדת הלילה הגעתי הביתה סוף סוף, ראשי מתפקע ממחשבות מייסרות... כשחציתי את החצר שלנו ראיתי בית כנסת קטן... כעשרים איש יושבים על ספסליו ההפוכים – ליל תשעה באב הלילה! שני נרות מרצדים במקום התפילה הארעי, שולחים אורות עמומים על הראשים הכפופים, שעיניהם בוהות למרחקים, ואותה מנגינה קורעת לב פורצת ועולה: 'איכה ישבה בדד...?!'

המלים שחוברו לראשונה בגלות מירושלים, ומאז ספגו את דמעות הדורות...

'כל רעיה בגדו בה, היו לה לאויבים... כל רודפיה השיגוה בין המצרים'. כמה נכון. כמה אמיתיים פסוקי מגילת איכה העתיקים האלה; כמה הם מתאימים לתיאור האסון שאנו עוברים.

אנחנו, יהודי ורשה, בני הגלויות האלה, יושבים על הארץ לקונן על חורבננו האישי, חורבנה של קהילה גדולה – הגדולה והתוססת באירופה... אנחנו מבכים את מר גורלנו, אומה בלי ארץ, נתונה בזרועותיו הלופתות של המר באויבים, ונידונה למוות. אנחנו מתאבלים הן על אובדן בית המקדש, והן על אובדן חיינו." (תורגם מתוך יומני גטו ורשה ע' 55-56)

בית חרושת למוות

תחילת הסוף של גטו וורשה, חלה בתשעה באב. היה זה יום תשעה באב עצמו, 23 ביולי 1943, שבו הגיעה הרכבת הראשונה עמוסת היהודים ליעדה - טרבלינקה, והביאה אותם אל תאי הגזים.

שנה אחת קודם לכן, ב-31 ביולי 1941 (בערב ח' באב), חתם הרמן גרינג על מסמך שאישר את התחלת יישומו של "הפתרון הסופי לבעיה היהודית", ובמלים אחרות – ההשמדה. הנאצים רצחו יהודים מההתחלה, אבל לא באופן שיטתי ממש. כיתות היורים – האיינזצגרופן – ירו למוות בלמעלה ממיליון יהודים, עד שהשיטה התבררה כיקרה ומסורבלת מדי. הגטאות שרצו מחלות, היה צריך להניע סיוט בירוקראטי, ובסופו של דבר מטרת החיסול הושגה לאט מדי.

טרבלינקה, אחד מששת מחנות המוות, הייתה תופעה חדשה לחלוטין: "בית חרושת למוות".

טרבלינקה, אחד מששת מחנות המוות, הייתה תופעה חדשה לחלוטין: "בית חרושת למוות". היא נבנתה בשיתוף עם מומחה תעשייתי ידוע, והיא התקיימה לשם מטרה אחת ויחידה - רציחת בני אדם בהמוניהם, בעיקר יהודים – בדרך המהירה ביותר, והיעילה ביותר מבחינה כלכלית.

מחנה טרבלינקה היה יעדם של רוב יהודי גטו וורשה. הוא היה בערך בגודל של שני מגרשי כדורגל, והעסיק בסך הכל כ-20 אנשי אס-אס ושמונים שומרים אוקראינים. במשך 14 חודשי קיומו מצאו בו את מותם למעלה מ-800,000 יהודים שנרצחו בתאי הגזים.

הפתרון הסופי נחתם ביום שלפני תשעה באב 1941, וקרונות הבקר הגיעו לוורשה, הגטו הגדול ביותר שהכיל כ-400,000 יהודים, בתשעה באב 1942.

יום של קלון

הטרגדיה הלאומית הראשונה שהתרחשה בתשעה באב, הייתה גזרת הא-ל שהדור שיצא ממצרים עם משה, לא יזכה להיכנס לארץ המובטחת. בני ישראל נבהלו מהמחשבה שיהיה עליהם להתעמת עם הממלכות האדירות שאיכלסו את ארץ כנען, והם קיבלו את המלצתם של המרגלים לא להיכנס לארץ. חששם גרם להם לשכוח את הנסים שהובילו וליוו את יציאת מצרים, ומכאן, לשכוח אפילו את א-לוהים.

כשמונה מאות שנה לאחר מכן, החריבו הבבלים את בית המקדש הראשון, שנבנה על ידי המלך שלמה, בתשעה באב. ואז, 410 שנה אחר-כך, החריבו הרומאים את בית המקדש השני – שוב בתשעה באב.

דור אחד לאחר מכן, התבצרו עשרות אלפי יהודים בעיר ביתר, כחלק ממרד בר-כוכבא נגד הרומאים. כאשר נפלה העיר, תושביה היהודים נרצחו – אסון שהרמב"ם השווה לחורבן המקדש עצמו.

חרפת תשעה באב נמשכה לאורך הדורות. בתשעה באב 1920, הוציא אדוארד הראשון צו גירוש על יהודי אנגליה. תשעה באב 1492 היה יום גירוש יהודי ספרד.

בתשעה באב 1914, החלה מלחמת העולם הראשונה – אשר, למעשה, הובילה להתלקחותה של מלחמת העולם השנייה בכלל, והשואה בפרט. מייד לאחר מלחמת העולם הראשונה, אמר הרב הידוע – החפץ חיים, שלמרות היקפה של המלחמה שעברה, היא לא "המלחמה האחרונה", אלא בסך הכל הקדמה למלחמה הרבה יותר גרועה שתתרחש בעוד 25-30 שנה.

בהירות מוסרית

כל האסונות שנפלו בחלקו של עם ישראל נעוצים בזה הראשון. השואה אולי הייתה ייחודית בהיקפה, אבל הייתה רק פועל יוצא של חורבן בית המקדש והגלות שבעקבותיו. כאשר שאל מנחם בגין את אחד מגדולי הרבנים, באיזה תאריך כדאי שממשלת ישראל תציין את יום השואה, ענה הרב שאין צורך ביום מיוחד - כבר יש לנו תשעה באב.

כיצד קשור חורבן בית המקדש לשואה וליתר האסונות הלאומיים?

המקדש ייצג את ערכי התורה – צדק, שוויון, כבוד החיים. המקדש איפשר לחוש בנוכחותו של א-לוהים בכל רגע בחיים היהודיים. הוא שימש מקור תוסס וחי של מוסר ובהירות עבור העולם כולו. חורבן בית המקדש הסיר מעם ישראל את הקשר המהותי העמוק עם א-לוהים, וגרם לקרע באנושות – אובדן הבהירות והכיוון המוסריים. היהודים ספגו במלואה את מכת הברבריזם שבאה בעקבותיו.

על זה אנחנו מתאבלים בתשעה באב.

לכן, בית המקדש, עם החזון הרוחני שהוא מקרין על העולם חשוב לנו כל כך.

*מאמר זה נכתב לזכר אבי, חיים בנימין בן יעקב ראובן ז"ל, יהי זכרו ברוך.

 

29/7/2006

אוהבים את האתר? עזרו לנו ליצור עוד מאמרים וסרטונים.
aish.co.il קיים אך ורק בזכות התמיכה שלכם.
התגובות למאמר הנן הדעות האישיות של כותביהן. התגובות מפורסמות בהתאם לשיקול הדעת של המערכת, אנא שמרו על שפה נקיה ואדיבה.

למאמר זה התפרסמו: 3 תגובות ב-2 דיונים

(2) תמר, 7/8/2006 01:37

תיקון

בית המקדש הראשון חרב על ידי הבבלים בשנת 586 לפני הספירה. בית המקדש השני חרב על ידי הרומאים בשנת 70 לספירה. מכאן שעברו 656 שנים בין חורבן לחורבן, לא 410 ככתוב במאמר ולא 490 ככתוב בתיקון.

אורי, 12/6/2014 12:44

שני התאריכים נכונים

האחד - של כותב המאמר לפי התיארוך המקובל אצל חכמינו והשני לפי התיארוך שהתקבל בתיקוף ההיסטורי המודרני. מה זה כבר משנה...?

(1) יהודי, 3/8/2006 05:15

תיקונים

1. הרומאים החריבו את בית המקדש השני 490 שנה אחרי חורבן הראשון ולא 410 שנים אח"כ
2. ההשוואה של חורבן ביתר לחורבן הבית לא נעשתה ע"י הרמב"ם היא כבר כתובה במשנה ובגמ'
3. תשעה באב אינו יום של חרפה אלא של אבל ופורענות

תגובה למאמר:

  • כתובת האימייל לא תוצג.


  • 2000
שלח תגובה
stub