רשימת תפוצה
האתר בעבודות תחזוקה מצטערים על אי הנוחות הזמנית, נשוב בקרוב!

עם ישראל

המושג "פליט" לא ממש מסתדר עם ההווי הישראלי

כ״ז בתמוז ה׳תשס״ו כ״ז בתמוז ה׳תשס״ו 23/07/2006 | מאת אברהם רינת

מדינת ישראל יכולה היתה להיות מחנה הפליטים הגדול בתבל – אבל הפליט היהודי ידע ויודע, כי בכל מקום שבו נמצא יהודי - יש לו אח.

יישובי הצפון התרוקנו, הגליל שומם וחיפה כמותו. לא רק בלבנון אנשים נמלטים מאזור הקרבות. גם אצלנו נמלטות משפחות על זקניהן, נשיהן וטפן דרומה. אבל, משום מה, הדבר לא מעורר "רחמים" אצל אומות העולם.

איכשהו, המושג "פליט" לא מסתדר עם ההווי הישראלי. זה לא שאין דבר כזה, דווקא יש, ובגדול. במלחמת המפרץ נמלטו תושבי תל אביב דרומה. בימי האינתיפאדה מצאו לעתים קרובות תושבי ירושלים והשטחים מרגוע במרכז. תושבי הצפון הדרימו פעמים רבות מאימי הקטיושות, בל נשכח גם את תושבי שדרות, אשקלון והקסאמים. וקשים מכולם, מפוני גוש-קטיף.

אבל איכשהו, אצלנו זה עובד אחרת, אנחנו דואגים זה לזה, עוזרים זה לזה, וחושבים יותר במושגים של 'אירוח' או 'תקופת מעבר', מאשר של 'גלות'.

יוכבד* בת המאה (כמעט), הדרימה (עם הפיליפינית) אל ביתה של אחת מבנותיה. משפחת שיינין מצאה מרגוע בביתו של ידיד שנסע לחו"ל. משפחת טורן הגיעה דווקא אל הגיסים של הבן. לאה, דניאל וילדיהם נחתו אצל הסבתא. שלושה זוגות צעירים מתארחים יחד אצל האחות שבחרה לגור בישוב דרומי קצת יותר. מועצות מקומיות משדכות בין אנשים הנמלטים מהצפון הבוער, לבין משפחות המעוניינות לארח. גם תחנות רדיו פתחו במרכזי 'שידוכים'.

"אני יוצאת החוצה ולא מכירה כמעט אף אחד ברחוב – כולם כאן פליטים".

משפחה, משפחה ומסעותיה. לא לכולם יש מספיק בגדים. לא כולם הספיקו לקחת איתם מוצרים בסיסיים. שמעתי גם על אנשים שניסו לחזור הביתה – אבל טילים שנחתו באזור מנעו מהם את הגישה. לאחרים כבר אין לאן לחזור.

"אני יוצאת החוצה ולא מכירה כמעט אף אחד ברחוב", מספרת רחל תושבת אחת ממושבות הברון, דרומית לחיפה. "כולם כאן פליטים".

בעלי הממון והמזל הצליחו לשריין לעצמם מקום במלונות הדרומיים. ואלה שאין להם כסף, מצאו אירוח חמישה כוכבים אצל אחים יהודים – בין אם הכירו אותם קודם, ובין אם הם מכירים טוב עכשיו.

זוגות צעירים, שמשפחתם התרחבה פתאום, מחפשים סירים גדולים כדי לבשל בהם סעודות בסדר גודל מפתיע. ילדים חולקים את מערכות הלבוש שלהם עם אחיהם החדשים, אשר זה מקרוב באו. מצטופפים יחד – ומסתדרים.

ילדי משפחת אייזן דואגים לחתולים שנשארו בבית מאחור (עם המון אוכל ומים) – "גם החתולים פוחדים?" הם שואלים את אמא. ומשפחת גולן כבר לא מפחדת לנסוע לשטחים. שם לפחות אין טילים.

הפליט היהודי

למעשה, לא מדובר בתופעה חריגה בהיסטוריה היהודית. דור, דור, ופליטיו הוא. היהודי גורש ממצרים, והוגלה לבבל, גורש מאנגליה, הונגריה, פולין וצרפת. מספרד, ליטא פורטוגל ואוסטריה. נרדף ונעקר שוב ושוב ממקומות מגוריו, תר אחר מקום מנוחה בכל ארבע כנפות תבל, אך המציאות חזרה וטפחה על פניו – גלות, גירוש ונדודים.

והנה, הפלא ופלא – לכל מקום שאליו מגיע הפליט היהודי, בעירום ובחוסר כל, מגיעות גם פריחה כלכלית, צמיחה, ברכה והצלחה. היהודי אינו גורר עמו שק של מסכנות, אינו מקים מחנות פליטים להנציח את כאב הגלות. הוא אינו מגדל דורות של אומללות כדי לעורר את רחמי העולם. הוא אינו מטפח מרירות ואלימות. להיפך – הוא מישיר מבט לפנים, ובנחישות מדהימה מתחיל לצעוד קדימה. דור אחד, והוא שוב בטוֹפּ.

הדוגמא החזקה ביותר לכוח ההתחדשות המופלא של הפליט היהודי, היא מדינת ישראל.

הדוגמא החזקה ביותר לכוח ההתחדשות המופלא של הפליט היהודי, היא מדינת ישראל. זה היה יכול להיות מחנה הפליטים הגדול בתבל. אוסף פליטים שהגיעו ארצה מאימי האנטישמיות האירופאית. פליטי שואה - אודים מוצלים מאש. פליטי מדינות ערב - עם השנאה והפרעות שהחלו רוחשים שם. פליטים, פליטים ושוב פליטים. המדינה הצעירה כורעת תחת הנטל. מחנות עולים, מחנות מעבר, צנע... דור אחד עובר, ומי זוכר את זה בכלל?! מדינה מודרנית. כלכלה מערבית. רמת חיים... ואנחנו ממשיכים לקלוט את פליטי הקומוניזם, פליטים מסוריה ומתימן, פליטים מאתיופיה. גם הם עוזבים הכל מאחור ומגיעים ארצה עם מבט קדימה.

ביקרתי השבוע באתר קראווילות של מפוני גוש-קטיף. תוכלו לקרוא לזה מחנה פליטים, או אולי מחנה מעבר. עדיין לא הסתיימו שם עבודות התשתית. עפר ואבק בכל מקום. מגורים צפופים של משפחות גדולות. ובכל זאת, בפיסת האדמה הקטנטונת ליד כל בית, כבר מוריקה חלקת דשא זעירה. ובפנים, כבר משפצים, מעצבים ומתאימים את המקום למגורים נעימים יותר. כמו שנאמר – מבט קדימה.

יש עוד נקודה שממנה אי אפשר להתעלם. בעשרות סיפורי השואה שקראתי, מופיע מוטיב שחוזר על עצמו שוב ושוב. יהודים נמלטים או מגורשים, נודדים על פני כפרים ועיירות, ובכל מקום שאליו הם מגיעים, מתארגנת הקהילה המקומית, למרות הקשיים האדירים בהם היא נתונה בעצמה, לארגן בתים מארחים, מזון חם, שתייה, בגדים להחלפה, חלב לתינוקות – כל מה שאפשר.

סיפורי המעפילים מתארים כיצד יהודים זרים נוחתים על חוף הים בשעות הקטנות של הלילה, ומייד מועברים לישובים הקיימים, מחליפים בגדים וזהות עם התושבים הוותיקים. מוצאים מיטה חמה וארוחה מזינה, והוקוס-פוקוס, הופכים להיות תושבי ישראל.

הפליט היהודי ידע ויודע, כי בכל מקום שבו נמצא יהודי - יש לו אח. וכשיש אחים, אף אחד לא צריך לישון בפארק.

*השמות בדויים, אך הפרטים אמיתיים לחלוטין.

 

מאמרים נבחרים

Donnez du pouvoir à votre voyage juif

Inscrivez-vous à l'e-mail hebdomadaire d'Aish.com

Error: Contact form not found.

הצטרפו לניוזלטר השבועי

linkedin facebook pinterest youtube rss twitter instagram facebook-blank rss-blank linkedin-blank pinterest youtube twitter instagram דילוג לתוכן