לחצו כאן כדי לעבור לתחילת המאמר
הצטרפו לניוזלטר השבועי

לקבלת עדכונים באימייל




להבעיר את ניצוצות השלום

להבעיר את ניצוצות השלום

לב האש מכיל את כוחו המאחד של השלום.

מאת

נעים להתענג על מתיקותן של הסופגניות בחנוכה, ולהשתעשע במשחקי סביבונים. אבל מובן שהשיא של חנוכה הוא הדלקת נרות החג: הזמן שבו כל המשפחה מתאחדת להנציח את נס פך השמן, שבו הספיקה כמות קטנה של שמן לבעור במשך שמונה ימים. הניצחון בחזית המלחמה היה לא פחות מלהיב, אבל דווקא נס השמן הוא שמובא בתלמוד הבבלי (מסכת שבת כ"א עמוד ב') בתור הסיבה לקביעת החג שמוכר לנו כ'חנוכה', וזו גם הסיבה לכך שהוא נחגג במשך שמונה ימים. מהו בדיוק הדבר שנותן לנרות תפקיד כל כך חשוב על בימת החנוכה?

הבה נתקרב מעט, נתבונן היטב בנרות החנוכה, ואולי נצליח בדרך זו גם להבין טוב יותר את הקשר בין טיהור המקדש וחנוכתו לעבודת ה' בימי החשמונאים, לבין הקדשתו הקודמת וחנוכת המשכן במדבר - שהושלם באותו יום של חנוכה שנים רבות כל כך קודם לכן. כדי להתחיל במשימה הזאת, אנחנו צריכים לחזור לימי המשכן במדבר, ולתפוס את אהרון כשהוא מקבל את התפקיד המכובד של הדלקת המנורה הקדושה.

נרות ושלום בית

אהרן ראה זה עתה כיצד מביאים נשיאי השבטים את קרבנותיהם עם חנוכתו של המשכן, והצטער שנמנעה ממנו, ומבני שבטו, האפשרות להשתתף בפעולה החשובה הזאת. המדרש ממשיך בציטוט תשובתו של האלוקים לאכזבתו של אהרן, בדברי הנחמה - "שלך גדולה משלהם, שאתה מדליק ומיטיב את הנרות" (במדבר ח' ב' רש"י) - העבודה שלו תהיה גדולה יותר מזו של נשיאי השבטים האחרים, משום שהוא יכין את המנורה וידליק אותה. אבל, מה מיוחד כל כך בהדלקת הנרות במנורת המשכן?

הרב יצחק הורוויץ מפנה את תשומת לבנו לאחת הסיבות שבגללן אנו מחויבים להדליק נרות בליל שבת, כשאנו מקבלים את פני השבת הקדושה. התלמוד (מסכת שבת כ"ג עמוד ב') אומר שנרות השבת חשובים לשלום הבית. רש"י מסביר שהאור שהם מפיקים מפיג את המתח שעלול להיווצר בבתים חשוכים, ותורם לאווירה ביתית רגועה, כשבני הבית יכולים לנוע בחופשיות וליהנות מאווירת השבת. למרות שהקב"ה ובית מקדשו ממש לא זקוקים לאור הנרות שלנו, הזוהר שלהם מזכיר באופן סמלי את המושג הרוחני של 'שלום בית', שאמור לשלוט גם במקום השראת השכינה האלוקית.

לכן, אומר הרב הורוויץ, אהרן התפייס כשקיבל את תפקיד הדלקת המנורה. השלום, כפי שאומרים חז"ל, הוא הכלי היחיד שמסוגל להחזיק את ברכת האלוקים. "לא מצא הקב"ה כלי מחזיק ברכה לישראל אלא השלום" (ר' משנה - עוקצין ג', י"ב). לכן, דווקא אהרן הוא זה שישלים את חנוכת המשכן במגע הסיום של הבאת שלום - ויחד עמו הברכה הנלווית אליו - אל תרומותיהם של כל האחרים. שום ברכה אינה יכולה לרדת משמים דרך המתנות או כלי הקודש, עד שיביאו הנרות המקודשים את השלום לתוך משכן האלוקים. ובאופן טבעי - מי מתאים יותר למשימה החשובה הזאת של הבאת שלום לתוך "בית" האלוקים, מאשר אהרן הכהן הגדול, 'אוהב השלום ורודף השלום' במהותו (ר' פרקי אבות א', י"ב)?

בזמן חנוכת המקדש בימי החשמונאים, שוב הורגשה קרבת האלוקים.

כך, דווקא באמצעות הדלקת הנרות, הודגשה תחושת השלום ששרתה במשכן ובשני בתי המקדש שבאו אחריו - בדיוק כמו שנרות השבת באים לסמל את שלום הבית שלנו. ומהו שלום טהור אם לא ההרמוניה שעולה ומתגלה כששני אנשים מתקרבים כל כך עד שאין עוד מקום לחיכוכים ביניהם? המבנה הנהדר של המשכן הוקם בדיוק כדי להדגיש את חידוש הקִרבה בין האלוקים לעמו הנבחר, לאחר חטא עגל הזהב. הקב"ה סלח להם על חטאם המצער, וכעת הוא מפגין את הקשר והקִרבה המחודשים שלו עם עמו האהוב, שיזכה מעתה להתנסות באופן יומיומי בקרבה המוחשית של שכינת הא-ל - הנוכחות האלוקית בתוכו.

בזמן חנוכת המקדש בימי החשמונאים, שוב הורגשה קרבת האלוקים, כמו בחנוכת המשכן המקורי שנקבעה לכ"ה בכסלו, וחזרה על עצמה מחדש, באותו תאריך בדיוק, שנים רבות לאחר מכן בהיסטוריה. החשמונאים זכו לראות בהתערבות הניסית של האלוקים לטובתם, ומיד מיהרו למקדש כדי להפגין לעם את חידוש הקשר, שהומחש בצורה הטובה ביותר בנרותיה הבוהקים של המנורה.

כוחה המאחד של האש

בואו נתעמק קצת יותר, נרחיב את ההקבלה בין אש לשלום, ונברר מדוע מתבטאת תחושת השלום והאחדות דווקא באמצעות האש.

הבה נחשוב לרגע על אחדות האש. האש, הומוגנית בעצם טבעה - היא הישות היחידה שבאופן אוטומטי ממירה כל מה שמונח בתוכה להיות חלק ממנה - במלים פשוטות יותר, כל מה שמושלך לאש הופך במהרה להיות אש. לכן, מה יכול לייצג טוב יותר אחדות מוחלטת? כל דבר שנכנס לאש הופך במהירות להיות חלק אינטגרלי ובלתי נפרד מן האש עצמה.

זאת ועוד: עד שמגיעים לרמה מסוכנת, החום הנובע מאש מתונה מפתה את האדם להתחמם בקרבתה - באופן טבעי היא מושכת את האדם להתקרב. והסמליות ממשיכה: קצה הלהבה לבן, הצבע שכולל את כל שלל צבעי הספקטרום ולכן יכול להיחשב המאחד של כולם. אפילו המנורה, הכלי שמכיל את השלהבות, הייתה צריכה להיעשות מִקְשָה אחת - להיווצר מחתיכת זהב אחת ולא מכמה חתיכות מולחמות יחדיו, מה שמדגיש את רעיון האחדות. כל שלהבות המנורה פנו לעבר כיוון אחד, רמז לשלום, להרמוניה ולאחדות שהמנורה ביטאה מדי יום.

הקשר הגלוי עם האלוקים התגלה באופן קבוע במקדש באמצעות מדיום האש. כשהועלו הקרבנות על המזבח ירדה אש נסית משמים והשתלבה בחיבור ייחודי עם אש מעשה ידי אדם, שכבר בערה על מזבַּח העולָה. האש שימשה אפוא כצינור שדרכו התגלה לעם היהודי הקשר הייחודי שלהם, תחושת הקִרבה העמוקה שלהם, לאלוקים ממעל. זה מסביר גם מדוע אנו משתמשים במלה "קרבן" - הקרבן משמש אמצעי לביטוי קרבת האלוקים, כאשר הוא נאכל על ידי אש המזבח, שמתאחדת באופן נסי עם האש השמימית.

אולי משום שהאש עצמה היא הדוגמה הטובה ביותר למאחד מוחלט - שממזג כל דבר עם מהותו העצמית, ומותיר אותנו תמיד עם להבה גדולה יותר - בחר האלוקים באש כאמצעי להראות לנו שהקרבנות מאפשרים לנו להתחבר, ובמידת מה להתמזג, עם ישותו הנצחית.

הדוגמה לקרבה העילאית בעולם הגשמי שלנו, היא האיחוד הקדוש בין גבר לאשתו.

הקב"ה התגלה לראשונה לגדול הנביאים, משה רבנו, בחזיון הסנה הבוער, ואליהו הנביא עלה השמימה במרכבת אש. בנוסף לאלה, אנחנו קוראים במעמד הר סיני: "והר סיני עשן כולו, מפני אשר ירד עליו ה' באש" (שמות י"ט, י"ח). האלוקים ייסד את קשריו החזקים ביותר באמצעות כלי הבריאה שלו שנקרא אש, כשהוא משתמש בסמל הכוח המאחד כדי להדגיש את הקשרים האיתנים בינו לבין עמו הנבחר. לכן ניתנה התורה באש. ולכן, אלה שמאחדים את עצמם לחלוטין עם האלוקים באמצעות תורתו, ראויים לגילוי של אש, שבא להצביע על הקִרבה הרבה של השכינה האלוקית אליהם.

הדוגמה לקרבה העילאית בעולם הגשמי שלנו, היא האיחוד הקדוש בין גבר לאשתו. נישואיהם של איש ואשה מתוארים בקשר בין שתי המלים, שמכילות את המלה "אש". כדי להעמיד צאצאים הם זקוקים לאותיות הנוספות - י' מהאיש ו-ה' מהאשה (שביחד יוצרות את המלה י-ה, אחד משמותיו של האלוקים). וכך שוב מתגלה האלוקים בתוך האש, ברגע שאנחנו מתחברים אליו ברמה הנעלה ביותר. ואם לרוע המזל הקשר נכשל ויש צורך להתגרש, חז"ל (תלמוד, מסכת גיטין צ' עמוד ב') מספרים לנו שהמזבח, הוא ולא אחר, מוריד עליהם דמעות - המדיום שמאחד את האש השמימית עם האש האנושית, מצטער בצער הגדול ביותר כאשר האש נכבית!

ייחודיות המנורה

למרות שמזבַּח העוֹלָה מבטא אף הוא את האספקט הזה, היה כמובן גם צורך טבעי להדליק אש על המזבח. שלהבות המנורה, לעומת זאת, היו לגמרי בלתי נחוצות מנקודת מבט טבעית, ולכן, דווקא אור המנורה הוא שנועד לשמש עדות בסיסית לשכינת הא-ל ששורה על מחנה ישראל (תלמוד, מסכת שבת כ"ב, עמוד ב'). הקשר המיוחד בין העם היהודי לאלוקים מודגש באופן הטוב ביותר על ידי משהו שמאפיין באופן ייחודי את עמו הנבחר. בעוד שאומות העולם מחזיקות ברעיונות משלהן לגבי מזבחות וקרבנות, מושג המנורה, לעומת זאת, זר להן לחלוטין - בייחוד כאשר אורה אינו נצרך כלל מבחינת תאורה. לכן, דווקא אור האש של המנורה, בת-קול שקטה של האש המשתוללת על המזבח - אור שהודלק על ידי האומה היחידה שחיה מעל ומעבר לעולם הארצי - הוא זה שמייצג את הקשר הייחודי.

את נרות המנורה היו צריכים להכין אך ורק משמן - שמן זית זך וטהור, שבמהותו קשור למושג של קדושה ושל כל מה שנמצא מעל לטבע: בכך שהוא צף מעל למים הוא מסמל התעלות מעל לארציות, והוא גם משמש באופן ייחודי לקידוש כלי המקדש ולמשיחת המלכים הנבחרים.

"כי נר מצווה, ותורה אור", אומר שלמה המלך (משלי ו', כ"ג). המצווה היא כמו נר. המהר"ל מפראג מסביר שהמלה "נר" המופיעה בפסוק מתייחסת לאור המנורה שעמדה בבית המקדש, מכיוון שרק במנורה אנחנו מוצאים מצווה מעשית להדליק את השמן שבה. המילה "מצווה" קשורה מבחינה דקדוקית למלים "צוותא" - צוות, יחד, משהו שמקשר ומחבר אותנו לחלוטין לדבר מה. דרך קיום מצוות האלוקים, אנחנו מתחברים בחוזקה אליו יתברך. בהתבסס על כל הנ"ל, קל להבין מדוע התייחס המלך שלמה במיוחד לנרות המנורה במקדש כאל נר מצווה. אורותיה היקרים של המנורה מסמלים את הקשר ההדוק בין האלוקים לעמו, קשר שמתחזק ונבנה על ידי עבודת המקדש. החמימות המלטפת של אותן שלהבות מזכירה לנו את השלום, שתמיד שורה בינינו לבין האלוקים ממעל. למעשה, הן האור היחיד שבאופן נסי, כל עוד עמד בית המקדש, מעולם לא כבה והפסיק להאיר.

רש"י, בפירושו למסכת שבת (כ"ג עמוד ב'), מביא בדיוק את הפסוק הזה בהתייחסו לאמירה התלמודית שמבטיחה בנים חכמים בתורה לכל מי שזהיר להדליק נרות של מצווה. רש"י מקשר את ההבטחה הזאת הן לנרות שאנו מדליקים מדי שבוע לכבוד השבת, והן לנרות שמדליקים מדי שנה בחג החנוכה. הקשר בין האלוקים לעמו, שהורגש בעוצמה רבה כל כך, לא הוגבל רק לנרות המנורה בבית המקדש. גם מדי שבת וחנוכה יכולים אנו לחוש בקרבת האלוקים. לנרות ליל השבת, שמסמלים שלום בית, יש הרבה מן המשותף עם נרות החנוכה, אלה שמשקפים את תחושת הקשר העמוק בין האלוקים לבינינו, כפי שהתגלה לראשונה במשכן האלוקים במדבר. כולם נוגעים בממלכת השלום, מצב של השגת אחדות מושלמת עם האלוקים, שנתן לנו את המתנה היקרה, את השבת, ואשר ברוב חסדו נתן לנו את המשכן, כמו גם את שני המקדשים שבאו אחריו. ומי ששומר על שניהם, זוכה בבנים, חכמי תורה אמיתיים, שמגלמים באישיותם את מידות האלוקים ופועלים להגביר את השלום בעולם.

אם נרחיב למקסימום את הוֹדוֹ של חג החנוכה, ודאי שנשיג את ההרמוניה שמתאפשרת באמצעות נרות החנוכיה, שמאחדים את כולנו יחד לגוף אחד. נאמר במדרש: "אמר הקדוש ברוך הוא לישראל, 'אם הזהרתם להיות מדליקים לפני [את המנורה], אני משמר את נפשותיכם מכל דבר רע, שנמשלו נפשותיכם כנר, שנאמר - נר ה' נשמת אדם'". נשמתו של האדם משולה לנר של ה'. הדרך היחידה שבה אנחנו יכולים להבטיח שהנרות שלנו, נשמותינו הבוערות, יישמרו היטב על ידי הא-ל, היא לוודא שאנחנו שמים לב לרצונותיהן של נשמותינו - של נרותינו האמיתיים; שמים לב לתחינותיהן ובקשותיהן לשמור על השלום בבתינו, בקהילות שלנו, ובמקדשי המעט שלנו. רק אז ישוב ויאיר אורה של מנורת המקדש, וכולנו נחזור להתחמם לאורה של הקרבה המושלמת בינינו לבין האלוקים, שרק בית מקדש שלישי יכול באמת לספק.

17/12/2005

אוהבים את האתר? עזרו לנו ליצור עוד מאמרים וסרטונים.
aish.co.il קיים אך ורק בזכות התמיכה שלכם.
התגובות למאמר הנן הדעות האישיות של כותביהן. התגובות מפורסמות בהתאם לשיקול הדעת של המערכת, אנא שמרו על שפה נקיה ואדיבה.

תגובה למאמר:

  • כתובת האימייל לא תוצג.


  • 2000
שלח תגובה
stub