לחצו כאן כדי לעבור לתחילת המאמר
הצטרפו לניוזלטר השבועי

לקבלת עדכונים באימייל




אמונה מעבר לפינה

אמונה מעבר לפינה

אחד מאורחי השבת שלנו העלה את השאלה הבאה: איך אלוקים העצום וההירואי קשור בדיוק לחיי היומיום שלנו? את התשובה הוא קיבל ממקור מפתיע.

מאת

אחד האורחים שלנו בשבת, היה טדי.

טדי הוא בחור נחמד, בסביבות שנות השלושים שלו ואולי קצת למעלה מזה. כעת הוא מטייל בעולם, ובתור יהודי, סימן את ישראל כמדינה הראשונה במסע שלו.

הוא הגיע אלינו יחד עם ידיד שלו, שהתארח אצלנו כבר מספר פעמים, ובשבת זו 'הביא' אותו יחד איתו. טדי לא ידע לדבר עברית מעבר ל'שלום', 'תודה', ו'אל-על', אבל כשישב בשולחן השבת הוציא מכיסו כיפה שקנה בדוכן מזכרות והידק אותה לראשו, כאומר – אני רוצה לקחת חלק פעיל באירוע.

אורח מסוג כזה, כפי שידענו תמיד, נוטה בדרך כלל לשבת ולהקשיב. אין לו מה ללמד אותנו בינתיים בענייני עריכת שולחן שבת, וגם שאלות הוא לא יכול עדיין לשאול, כי הכול זר ומוזר לו, ויקח זמן עד שיבין את מהות הטקס ויוכל גם לשאול אודותיו.

אבל מהר מאוד נוכחנו לראות שטדי אינו דומה לשום סוג של אורח שאנחנו מכירים.

בטקס הקידוש ישב דומם במקומו, בוהה בפניו של בעלי ובכוס היין חליפות. ברגע שהסתיים הקידוש וכולם ענו 'אמן', עוד לפני שהספקנו להגיש לו טעימה מן היין, שמענו את הטענה הראשונה.

"תגיד", הוא שאל את בעלי, "אתה מכיר את אלוקים מאיזה מקום?"

"אם אני מכיר את אלו - - - " בעלי ניסה לנסח תשובה קצרה, כי מניסיונו השאלה הבאה כבר מחכה בפתח.

"אמרת 'ויכל אלוקים ביום השביעי מלאכתו אשר עשה'", טדי לקח את סידור התפילות שממנו קרא בעלי קודם, שבכל עמוד שמאלי שלו מופיע תרגום לאנגלית, והקריא במבטאו הכבד, "אמרת 'ויברך אלוקים את היום השביעי', אמרת 'כי בו שבת מכל מלאכתו אשר ברא אלוקים לעשות'. שלוש פעמים הזכרת את אלוקים בתוך טקסט של חמש שורות".

"נכון", אישר בעלי והמתין לשמוע מה הבעיה.

"ואני שואל אותך", טדי הניח את הסידור הצידה, "אלוקים נמצא באיזשהו מקום בגלקסיה – או לא נמצא, אני עדיין לא סגור על זה. אבל בוא נניח שכן. אתה בעצמך אמרת עכשיו, בתוך הטקסט, שהוא ברא את העולם. אתה יודע איזו עוצמה צריכה להיות למי שברא את העולם?! אתה יודע שזו צריכה להיות ישות על-אנושית?! אתה יודע באיזו רמה נמצא אלוקים הזה, במקום שהוא הרבה הרבה מעבר למה שאנחנו מסוגלים בכלל לדמיין?! אתה יודע באיזו ספֵירה הוא נמצא?! אתה יודע ש - - - "

איך אתה מדבר עליו ככה, על השולחן עם הדגים והירקות?!

"אני יודע", אישר בעלי פעם נוספת.

"אם אתה יודע, אז אני לא מבין – איך אתה מדבר עליו ככה, על השולחן עם הדגים והירקות?! אלוקים הוא לא משהו ששיך לחיי היומיום. הוא משהו שמיימי, הרואי. הוא לא כאן". טדי התנשם. קיבלנו רושם שאת התפיסה הזו הוא לא גיבש עכשיו, על שולחן השבת שלנו, אלא עוד לפני כן, בין השאר גם מביקוריו בכנסיות.

"ההורים שלי", אמר טדי, "מברכים את אלוקים לפני כל ארוחה ואני מתרגז בכל פעם מחדש. מה לאלוקים ולארוחה? מה לאלוקים ולחיי היומיום שלנו? אנחנו – אני ואתה – כולנו אנשים שהולכים על האדמה. אנשים קטנים, שלא מזמן נולדנו ועוד מעט נמות, עסוקים עד הצוואר בעבודה שלנו או בגידול הילדים ונמצאים במקום מאוד מאוד ארצי. אלוקים, אם הוא קיים, הוא נמצא במקום גבוה מאוד".

 

***

 

כמה שבועות אחרי שהתארח אצלנו טדי, הוא כמעט פרח מזכרוננו. בינתיים הספקנו לפגוש אורחים חדשים, והוא לא יצר קשר. תארנו לעצמנו שהוא ממשיך את הטיול, ואולי בכלל כבר עזב את הארץ.

אבל טדי לא המשיך את הטיול. כלומר, הוא היה ממשיך אותו, אלמלא כאב בטן שבא להתארח אצלו.

כאבי בטן אינם מקום לדאגה כשאתה מטייל במדינה מתוקנת. לכל היותר הם מעוררים חשש שאכלת יותר מדי במסעדה האחרונה.

טדי האשים את הפלאפל. אחרי כמה שעות, כשהרגיש חולשה, חשב שהסתובב יותר מדי ולא שתה מספיק. אבל אחרי כמה שעות נוספות, כשהחל להקיא, הרגיש שמשהו לא בסדר וטלפן אל הרופא שלו לחו"ל.

"האם יש לך חום?" שאל אותו הרופא.

"לא יודע, לא מדדתי. אולי".

עוד כמה שאלות, עוד כמה תשובות, והרופא הורה לטדי לפנות את עצמו לבית החולים הקרוב, כי יתכן מאוד שהוא פגש את חיידק הסיזולנומלס – הסלמונלה.

שבוע שלם שכב טדי בבית החולים. הוא כעס מאוד, ובצדק. האשפוז עלה לו או לביטוח שלו הון תועפות. הטיול, שמסלולו תוכנן מראש, השתבש לגמרי. איש לא היה לידו כדי לסעוד אותו. הוא לא הבין כמעט מילה מדברי הרופאים והאחיות. הוא כעס על חיידק הסלמונלה שבחר דווקא בבטן שלו, מכל הבטנים שבעולם, כמקום לבקר בו.

רק ביום האחרון לאשפוזו, כמה שעות לפני שקיבל את מכתב השחרור, שוחח טדי עם רופא דובר אנגלית, שהסכים להתיישב ליד מיטתו ולהסביר לו מה בעצם קרה בתוך הבטן שלו.

"המזון שאתה אוכל", החל הרופא להסביר, "מפורק לגורמים ונספג בדם בעזרת אנזימים, חומצות ובסיסים המתקבלים מהרוק, מהקיבה, מהלבלב, מכיס המרה ומדפנות המעי הדק. שיירי המזון הבלתי מעוכל מגיעים אל המעי הגס, שם נספגים המים שבעיסה, ושם גם מותססים ומתפרקים על ידי החיידקים היושבים שם, שיירי המזון האחרונים שלא פורקו משום מה, בשלבים הראשונים של מערכת העיכול".

"דוקטור, זה ארוך מידי. תסביר לי בבקשה מה קרה לי, כדי שזה לא יקרה עוד פעם", ביקש טדי.

"כשמגיע החיידק אל המעיים, הוא נצמד לרירית באזורים שונים ובעיקר במעי הדק, מתחיל לאכול מסביבתו, חודר לתאים והורס את ה-brush border, שהוא מערך צפוף של סיסים זעירים הבולטים מעל לפני שטח המעי ומאפשרים את ספיגת המזון. כשמגיעים לאזור ההדבקה בו מצויים תאי מערכת החיסון – נויטרופילים ומונוציטים הלוחמים בחיידקים מזיקים, מתחיל שלב התגובה הדלקתית ונפתחת מלחמה. אולם לרוע המזל, מסתבר שחיידקי הסלמונלה מסוגלים לשרוד בתוך התאים המונוציטים אשר בלעו אותם על ידי נטרול האנזימים המעכלים חיידקים שנבלעו".

"אילו היית יודע אלו פעולות מסובכות ומופלאות עורך הגוף שלך, היית שולח אי מייל נרגש אחרי ארוחת הערב למשפחתך, וכותב 'קרה לי נס, יצאתי בשלום'..."

"מה זאת אומרת נפתחת מלחמה?", טדי מנסה את המושג שנשמע לו מוכר, "הרי אלו מעיים. לא שדה-קרב".

"זהו שדה קרב", אמר הרופא, "ועוד איזה קרב. והקרב הזה קורה בתוך הגוף שלך פעמים רבות כשאתה כלל לא יודע על כך. רק כשהאויב – במקרה שלנו, החיידק – מנצח חלילה, מתפתחת תגובה דלקתית, כמו מה שקרה לך".

"אני מבין", אמר טדי שבאמת מנסה להבין כל דבר. "כל הנויטרופילים והמונוציטים של המערכת החיסונית נלחמים עד שהם משמידים את החיידקים".

"אח, אילו היית יודע", נאנח הרופא, "אילו היית יודע אלו פעולות מסובכות ומופלאות עורך הגוף שלך, בלי ידיעתך אפילו, ללא הפסק במשך כל היום, רק כדי לעכל את הארוחות – שלא לדבר על, נניח, תהליכי נשימה ומחזור הדם – היית שולח אי מייל נרגש אחרי ארוחת הערב למשפחתך, וכותב 'קרה לי נס, יצאתי בשלום'..."

 

***

 

כמה שבועות אחרי השבת שבה התארח אצלנו, קיבלנו מכתב מטדי שהוא בדרכו לבוליביה, אבל את התשובה האמיתית לשאלה הוא כבר קיבל, כך אמר וגולל את סיפור המעשה בחיידק הסלמונלה.

"אלוקים הוא בודאי ישות הרואית – אם הוא קיים בכלל, אני עדיין לא סגור על זה", כך כתב, "אבל אם אמנם הוא קיים, הוא נמצא על הארץ, בתוך הבטן של כל אחד ואחד מאיתנו. שלי לפחות"...

בשורות הקצרות הללו, הסביר לנו טדי בעצם על רגל אחת מהו המקום של האמונה בתוך חיינו... – בדיוק בתוך חיינו. היא אינה נפרדת, ובודאי שאינה נמצאת אי-שם. היא כאן, בתוך הלחם שעל שולחן ארוחת הבוקר, בחדר הכושר, בארון התרופות. כל תנועה של יד ורגל, כל נגיסה, כל פעולה – מחייבת דין וחשבון ומצביעה כלפי מעלה אל מי שלמעשה נותן לנו את הכוח לעשות אותן.

האמונה אינה נמצאת רק בבית הכנסת או בכותל המערבי, אלא כאן, אצלנו, ממש מעבר לפינה.

 

5/11/2005

אוהבים את האתר? עזרו לנו ליצור עוד מאמרים וסרטונים.
aish.co.il קיים אך ורק בזכות התמיכה שלכם.
התגובות למאמר הנן הדעות האישיות של כותביהן. התגובות מפורסמות בהתאם לשיקול הדעת של המערכת, אנא שמרו על שפה נקיה ואדיבה.

למאמר זה התפרסמו: 2 תגובות ב-2 דיונים

(2) , 17/10/2010 07:58

אנו חלק מאלוקים

ביצירת האדם נאמר "ויפח באפיו נשמת חיים" וכן "בצלם אלוקים ברא את האדם" בכל אדם ישנו חלק מאלוקים בהקשר לטענה שאלוקים הוא גדול מידי בכדי ליחסו לפעולותינו הפשוטות-תשובתי היא-לדוגמה-אבא ואימא מתעניינים בכל פעולות ילדיהם ומכוונים אותם לדרך הישר אז בוודאי שהשותף השלישי שהוא אלוקים יתעניין בבחירי יצוריו-בני האדם אוריאל בלוי,רב,מאמן ומגשר . מרצה וכותב מאמרים במדיות השונות "עבודתנו היא רק להאיר על מה שחבוי בתוכו של אדם" (הרב מנחם מנדל מקוצק)." אי אפשר ללמד אדם דבר,ניתן רק לעזור לו לגלות זאת מתוך עצמו"(גלילאו גליליי-ממציא ומדען)

(1) אנונימי, 8/11/2005 01:30

אי אפשר ללמוד על גוף האדם בלי להיות נפעם! פשוט מדהים....

תגובה למאמר:

  • כתובת האימייל לא תוצג.


  • 2000
שלח תגובה
stub