לחצו כאן כדי לעבור לתחילת המאמר
  • פרשת השבוע: נח
הצטרפו לניוזלטר השבועי

לקבלת עדכונים באימייל




לשבת

לשבת "שבעה" למשך יום אחד בלבד!

כאשר אדם נקבר מחדש – האם על משפחתו לשבת שבעה?

מאת

ההודעה הייתה די לקונית. משפחת ישראלי (שם בדוי) קוראת לציבור להשתתף בהלווייתו של אב המשפחה, שנרצח לפני שלש עשרה שנה על-ידי מחבלים והשאיר אחריו ארבעה ילדים. המשפחה תשב שבעה בבית המשפחה וכו' וכו'.

מהר מאד התברר לי, שמדובר בהלוויה "השניה" של איש זה. הוא נקבר לפני שלש-עשרה שנה ביישוב שהקים ב"גוש קטיף". עתה מעבירים את גופתו למקום קבורה אחר בהר-הזיתים שבירושלים מול מקום של בית המקדש.

אני מכיר את המשפחה האבלה. האם התחתנה בשנית, ולארבעת הילדים נוספו עוד אחים. עתה כל הכאב והצער נפתח מחדש. הייתי חייב להיות שם ולתמוך במשפחה כמידת יכולתי. שאלתי את עצמי: "מה זה "לשבת שבעה"? האמנם ההלכה מחייבת אותם לשבת בבית במשך שבוע אחרי ה"קבורה מחדש"?

מסתבר, ש"קבורה מחדש" הייתה דבר שבשגרה בתקופת המשנה. בימים ההם, מקומות הקבורה היו מעטים, ובכדי לחסוך במקום נהגו לקבור אנשים בקברים זמניים למשך שנה, עד שהרקמות הרכות בגוף נתעכלו באדמה. לאחר השנה היו מלקטים את העצמות של הנפטר, מכניסים לקופסה קטנה, וקוברים במערת קברים של המשפחה. ביום זה של ליקוט העצמות, נהגו בניו וקרוביו של המת אבלות באותה אופן שנהגו בימי השבעה שלאחר הקבורה המקורית אף שעברה שנה. אולם, הם נהגו אבלות זו רק עד הלילה ולא לאחר מכאן. (ההודעה אותה הזכרתי בתחילת המאמר אמרה "יושבים שבעה" כי אמנם "שבעה" מדברת על שבוע ימים, אך אין שם אחר לקרוא להתנהגות של האבלות ברמה הזו).

החכמה בהלכה היהודית

השתתפתי בהלוויה, דמעות נשפכו, תפילת "א-ל מלא רחמים" נאמרה, והגופה, בתוך ארון הורדה אלי קבר. התבוננתי בילדיו של הנפטר. ראיתי את הצער בעיניהם. כשנפטר אביהם היו אך תינוקות. עתה היו כבר ילדים גדולים. דברתי עם אחד הקרובים על המקור למנהג האבלות. הוא דווקא ציין את ההבדלים בין המקרה הזה למקרה של המשנה. בזמנם, קברו את המת באופן זמני, על מנת להעביר אותו לאחר שנה בלבד. כאן, עוקרים אותו ממקומו לאחר שלש-עשרה שנה, כשחשבו שיישאר שם תמיד!

בהלוויה זו הרגשתי במלא חריפותם את הצער והכאב הכרוך בפתיחתם מחדש של קברי ישראל והעברת הגופות לתוככי ישראל. אפילו לאחר מותנו אין האויבים שלנו מרחמים עלינו, כך שאין אנו יכולים להשאיר קברי ישראל תחת שלטונם.

הילדים שמעו כמה שעות של "זיכרונות" על אביהם שדומה שלא שמעו קודם בכמות, איכות, ואקטואליות כזו.

הייתי בשבעה. הילדים ישבו כשמסביבם חברים ומכרים של האב. הילדים שמעו כמה שעות של "זיכרונות" על אביהם שדומה שלא שמעו קודם בכמות, איכות, ואקטואליות כזו. בצאתי משם אחזה אותי התפעלות והתפעמות, מחכמתה של ההלכה היהודית. הנה, ילדים אלו, נאלצים להתמודד רגשית עם מותו – רציחתו של האב. סביר להניח שבצד תחושת האסון והרחמים עצמיים, ישנן אי אלו נקיפות מצפון. אולי אנו לא בסדר שאין אנו זוכרים אותו מספיק? אולי אנו לא מספיק טובים בשבילו? פתיחת הקבר והעברת הארון מקצינה תחושות אלו ומוציאה אותן החוצה.

והנה אומרת לנו ההלכה כיצד להתנהג במצב כזה, ואיך להעביר את הגופה. הילדים אומרים קדיש על אביהם ליד קברו החדש. חוזרים הביתה ויושבים על הארץ ומדברים עליו עד שקיעת החמה ורדת הערב. אז באה ההלכה ואומרת למשפחה: "די"! עשיתם את שמוטל עליכם. כבדתם את אביכם כהוגן. עשיתם בדיוק מה שצריך – לא מעט מדי ולא הרבה מדי. חזרו עכשיו לחיים, המשיכו לגדול ולהתפתח. מותר לכם ואתם צריכים לחיות, ליהנות, לחייך ואפילו לצחוק.

איזו עוצמה, איזו רגישות, כמה מחזק!

 

10/9/2005

אוהבים את האתר? עזרו לנו ליצור עוד מאמרים וסרטונים.
aish.co.il קיים אך ורק בזכות התמיכה שלכם.
התגובות למאמר הנן הדעות האישיות של כותביהן. התגובות מפורסמות בהתאם לשיקול הדעת של המערכת, אנא שמרו על שפה נקיה ואדיבה.

תגובה למאמר:

  • כתובת האימייל לא תוצג.


  • 2000
שלח תגובה
stub