רשימת תפוצה
האתר בעבודות תחזוקה מצטערים על אי הנוחות הזמנית, נשוב בקרוב!

עם ישראל

להמשיך את השרשרת

כ״ח בתשרי ה׳תשע״ג כ״ח בתשרי ה׳תשע״ג 14/10/2012 | מאת Tzvi

"באותו רגע החלטתי, שאצלי לעולם לא תיפסק השרשרת – לעולם לא אנתק את ילדי מהעם היהודי".

במהלך שיחה חופשית עם סטודנט עמית, במכון לרפואה במוסקבה, נפלט מפי המשפט הבא: "שמעתי ב-בי.בי.סי, שבאוניברסיטת קולומביה בארצות הברית, הייתה פריצת דרך בחקר טרשת העורקים". מיד נשכתי את הלשון.

היה זה בשלהי המלחמה הקרה. היחסים עם המערב היו עדיין מתוחים, אך "הפרסטרויקה" של גורבאצ'וב, גרמה לאזרחי רוסיה לאבד את הזהירות לפעמים ובגלל משפטים אומללים, למצוא את עצמם לפתע, מאחורי סורג ובריח.

אנדרי עקב אחרי בעיניו החתוליות, במבט של טורף אכזרי. ניסתי לשווא לטשטש את המשפט האחרון, בלהג בלתי פוסק, "אני לא שומע שידורי חוץ, פעם במקרה, חבר שלי הפעיל בטעות רדיו עם גלים ארוכים...". ואז סיימתי את השיחה במהירות וחזרתי לחדרי במעונות הסטודנטים.

"אנדרי הוא חבר טוב, הוא לא ילשין עלי", נאחזתי באופטימיות, כטובע הנאחז בקש.

מעטפה רשמית ציפתה לי למחרת בבוקר על שולחן הכיתה: "עליך להתייצב בחדר ההנהלה בשעה שתיים", נכתב שם, כשחתימתה של יבגנה פרומקין, מנהלת מכון הרפואה, מתנוססת בתחתית הדף.

"שמעתי שאתה מקשיב לשידורי הבי.בי.סי", פתחה יבגנה את השיחה.

ב-ו-ם, העתיד התנפץ בפני לרסיסים... אני נזרק מהאוניברסיטה, אימא מפוטרת ממקום העבודה שלה, חצי מהפנסיה של סבתא מקוצצת, אני מזמין אמבולנס והוא לא מגיע (מפני שאני אויב העם ובתור שכזה נשללות ממני כל זכויות האנוש). והעיקר – תוכניתי לעלות לארץ ישראל נקברת אי שם, במעמקי האדמה.

יבגנה תלתה בי את עיניה והרגשתי שהזמן עומד מלכת. "אני מקווה לא לשמוע עליך שוב דברים שכאלה", היא אמרה לבסוף באיטיות, תוך שהיא בוררת כל מילה היוצאת מפיה. יבגנה לא הייתה אישה רעה, אבל תפקידה אילץ אותה לעשות דברים רעים...

הפשע שעשיתי טופל על ידה בצורה הטובה ביותר: זכותי לעלות לישראל נשללה, אבל לא הועפתי מהאוניברסיטה ונותרה לי הזדמנות לרכוש השכלה.

יחד עם הזכות לרכוש השכלה, חויבתי לשרת שנה בצבא האדום.

בצבא האדום

הצבא האדום הוא מקום מאוד לא סמפטי, בלשון המעטה – אתה הופך להיות בורג קטן במערכת צבאית קשוחה, אין לך כל זכאות לחופשות ולמעשה אתה הופך להיות רכושו הבלעדי של המפקד. מה שאומר, שאתה חייב לבצע כל מטלה ולו המעוותת ביותר, שתעלה במוחו הקודח. מה שבארץ יחשב להתעללות המחייבת העמדה לדין, נחשב שם לדברים שבשגרה הנעשים בכל יום. מדי שנה מתים כתוצאה מהתעללות, מספר לא ידוע של חיילים.

הוצבתי במחנה נידח, יהודי יחידי בפלוגה, וניסיתי כמה שפחות למשוך תשומת לב. המפקד שלי היה אנטישמי לא קטן, וקבוצת אוקראינים ששרתה במחנה, לא הקלה עלי את החיים.

למרות שמאז השואה כמעט ואין יהודים באוקראינה, האנטישמיות המשיכה לזרום להם בעורקים. האוקראינים גבוהים, חסונים ונראים כגורילות בלונדיניות. מנהיגם של ה"גורילות" היה אוקראיני בשם גרישה וכולם, כולל המפקד פחדו ממנו.

באחד הימים חטבנו עצים ליד המחנה, גזיר עץ כבד נשמט מידי, חתך את גדר המחנה ופגע בגרישה, שעבר לתומו במקום.

גרישה הגיע במרוצה זועם כולו: " מי עשה את זה ?" שאל. ידעתי שאף אחד מחברי לא יחפה עלי ולכן צעדתי קדימה והודיתי: "אני".

איש לא הבין מה מקשר את וולודיה היהודי עם גרישה האוקראיני.

גרישה סקר אותי ארוכות ועזב את המקום, מבלי לומר מילה. כנראה שהכנות שלי הרשימה אותו, כי מאז נרקמה בינינו חברות הדוקה. איש לא הבין מה מקשר את וולודיה היהודי עם גרישה האוקראיני, אך הייתה זו עובדה, שסייעה לי לצלוח בשלום את השירות הצבאי שלי.

באותה תקופה, עבדתי כאח במרפאה ושמתי לב, שציוד יקר נגנב משם. לחרדתי נוכחתי לראות, שהאחראי עלי מצליח להעלים דברים בצורה כזו, שהאשמה ודאי תיפול עלי. הסתובבתי חסר אונים. בקרוב אמורה הייתה להתבצע ספירת מלאי, ואם האחריות לאובדן הציוד תיפול עלי, אהיה בצרות.

"מה מדאיג אותך?" שאל אותי גרישה באחד הימים, כשראה אותי מסתובב חסר מנוחה. שיתפתי אותו בבעיה בה אני נתון והוא הורה לי בבטחה:

"אל תדאג הכל יהיה בסדר, רק תתרחק מחר בבוקר מאזור המרפאה".

גרישה פתר את הבעיה בשיטות שלו... מחלון הצריף שלי, ראיתי את האחראי עלי זוחל על הארץ ומתחנן מגרישה שיעזוב אותו. לאחר אותו "טיפול", פסקו הגניבות.

מאז אותו מקרה התהדקה חברותי עם גרישה. אהבתי אותו מאוד וכיניתי אותו בלבי "הבריון הצדיק". ראיתי שהוא עוזר לעוד אנשים במחנה, לא מנצל לרעה את הכוח שיש לו ומתחת לחספוס האיכרי שלו, פועם לב רגיש.

טרגדיה אנושית

אביו של גרישה נפטר בפתאומיות וגרישה חזר לביתו לכמה ימים. כששב למחנה פגשתי אותו נתון בסערת רגשות: "תגיד לי וולדיה, מה זה להיות יהודי?" שאל אותי במפגיע. השאלה נפלה עלי בהפתעה גמורה. ידעתי שאני יהודי, אבל אף פעם לא הקדשתי לכך מחשבה.

שתקתי וגרישה המשיך: "אבא שלי היה יהודי, האם גם אני יהודי?" את התשובה לשאלה הזו דווקא ידעתי.

"יהודי הוא מי שנולד לאם יהודיה", עניתי לו.

"אז אני לא יהודי", אמר בצער וגופו החסון נראה כעץ נטול שורשים.

"אתה לא יהודי, אבל זורם לך בעורקים דם יהודי ורואים את זה", נחמתי אותו, אך הוא סירב לקבל תנחומים.

גרישה הוציא מכיסו תמונה של אביו. ראיתי גבר נאה בעל תווי פנים עדינים, אף מחודד, מצח גבוה ועיניים גדולות, כהות.

"לבסוף הם נרצחו, באתר ההרג ההמוני ביער פונייר ואבי גדל במשפחתו המאמצת".

"מוצאה של משפחת אבי, מליטא. בזמן המלחמה הם נמלטו לאוקראינה והנאצים השיגו אותם שם. אבא שלי היה ילד במלחמת העולם השניה והוריו השאירו אותו אצל שכנים למשמרת. לבסוף הם נרצחו, באתר ההרג ההמוני ביער פונייר ואבי גדל במשפחתו המאמצת ונשא את ביתם לאישה". גולל גרישה את ההיסטוריה המשפחתית שלו.

הוא הוציא תמונה ישנה ודהויה בה נראה יהודי מזוקן, הדור פנים, מחייך לעבר תינוק קטן. "זה סבא שלי", הוא אמר.

עיני מלאו דמעות. גרישה ייצג טרגדיה אנושית, של דור שנגדע באיבו – סבא יהודי ונכד גוי.

"אבא תמיד היה אחר, שונה בהתנהגותו מהשכנים. הוא לא השתכר, לא קילל וגידף ולא הכה אותנו. ראיתי באבא את התגלמות הטוב ושאפתי להיות כמותו. כעת אני רואה, שלעולם לא אוכל להיות כמוהו". גרישה הוסיף להתייפח, מחזיק בידיו שתי תמונות היסטוריות, חוליות מנותקות משרשרת מתכלה.

באותו רגע החלטתי, שאצלי לעולם לא תיפסק השרשרת – לעולם לא אנתק את ילדי מהעם היהודי. סיימתי את השירות הצבאי והגשתי בקשת עליה. קרה לי נס ולמרות שבעקבות תקרית הבי.בי.סי נרשמה לי בתיקי הערה, שאין לתת לי לצאת מרוסיה – בקשתי אושרה.

למנוע את ההתבוללות

אם פעם חשבתי שהמגורים בארץ הם הפתרון לבעיית ההתבוללות, לאחר שעליתי לארץ, נוכחתי לראות שטעיתי.

העולם שלנו הוא כפר גלובאלי קטן, הנוער הישראלי מטייל בכל העולם, נחשף למגוון של תרבויות ויוצר קשרים עם צעירים מעמים אחרים. גם בלי להרחיק לחו"ל, יש בארץ הרבה אזרחים, ישראלים טובים, אבל לא יהודים. מציאות החיים בארץ, מצמצמת אמנם את הסיכויים לנשואי תערובת, אבל לא מונעת אותם.

רק תודעה יהודית רחבה, יכולה למנוע התבוללות.

תודעה המעניקה את ההבנה העמוקה, שלהיות יהודי, אין פירושו להיות בן לעם איקס, בעל שפה, ארץ והיסטוריה משלו, אלא להיות יהודי פירושו – להיות מהות אחרת, בן לעם מיוחד.

כשאתה מתוודע לאוצרות הרוח היהודיים – שומע תשובות ברורות לשאלת הקיום האנושי, לתפקיד האדם ותפקידנו כיהודים, רואה את העברת התורה בשלמותה, במשך שלושת אלפים שנה ואת נצחיותו של העם היהודי, אתה לא מוותר עליהם מהר כל כך.

מי שיש לו יהלום קטן אמיתי ביד, לא יחליף אותו באבן זרקוניה גדולה ונוצצת.

באחד משיעורי ההשקפה בבית הספר הקומוניסטי, צטטה המורה שלי את דבריו של קארל מארקס:

"היהודים הם לא עם, כי אין להם ארץ ואין להם שפה"

 

"אז מה אני?" קמתי ושאלתי אותה לקול צחוקם של התלמידים.

"אז מה אני?" קמתי ושאלתי אותה לקול צחוקם של התלמידים. כולם ידעו שאני יהודי ואת המילה זי'ד שמעתי לא פעם ולא פעמיים.

"אתה שארית מעם הולך ונכחד", ענתה לי ביובש.

מלותיה הטרידו אותי, כי כשבחנתי את דבריה נוכחתי לראות שהיא צודקת. רוב הנערים היהודיים שהכרתי, היו נשואים לגויות. היום, אני יודע שהיא לא צודקת – העם היהודי אמנם קטן, אבל הוא קיים לנצח.

חלקים גדולים מעמנו מתבוללים ואובדים. ללא ההתבוללות מכיוון אחד והצרות המקיפות אותנו מכיוון שני, היה העם היהודי שווה בגודלו לעם הסיני (אנחנו לא פחות עתיקים מהם).

בנימין דיזראלי, ראש ממשלת אנגליה, ענה לציר אנטישמי, שתקף אותו בבית הנבחרים הבריטי:

"כשאבות אבותיך הפראיים קטפו קוקוס מהעצים, אבות אבותי, בני העם הנבחר, עבדו ככהנים במקדש"

 

בנימין דיזראלי היה גאה באבותיו, אך נטש את דרכם. לעומתו מי שימשיך את מורשתם, יישאר בן לעם הנבחר. אצלו לעולם לא תתנתק השרשרת...

מאמרים נבחרים

Donnez du pouvoir à votre voyage juif

Inscrivez-vous à l'e-mail hebdomadaire d'Aish.com

Error: Contact form not found.

הצטרפו לניוזלטר השבועי

linkedin facebook pinterest youtube rss twitter instagram facebook-blank rss-blank linkedin-blank pinterest youtube twitter instagram דילוג לתוכן