היום לפני שישים ושש שנים ארע פוגרום המכונה עד היום בשם "ליל הבדולח" בגרמנית: "רייכס קריסטל נאכט." מי שטבע מונח זה היו דוקא הגרמנים שבקשו להצביע בשם זה על עושרם של היהודים, אותו בקשו לבזוז ולהרוס. (בכלי קריסטל השתמשו אז רק העשירים).

יום זה היה ציון דרך למתן לגיטימציה לפעולות השוד והרצח שלא חדלו במשך כל שנות מלחמת העולם השניה.

העתונות הגרמנית בראשות גבלס דיווחה שזו היתה הפגנה ספונטאנית כנגד רצח המזכיר (פון ראת) בשגרירות גרמניה בצרפת על ידי יהודי (הרשל גרינשפן).

אבל לאחר המלחמה התגלה ה"בלוף" כשנתפסו הדוחות הסודיים שהוכנו ערב הפוגרום: ההפגנה הספונטאנית הזו היתה הוראה מגבוה ואורגנה לפרטי פרטים על ידי היידריך.

זה ספור אחד מאלה שהתרחשו באותה תקופה: (מעובד על פי עובדות מספר ביוגרפי על הרב מדאמנשטט)

קלרה הציצה בחלון. היא נרתעה למראה עיניה. צעירים נאציים חמומי מוח השתוללו למטה ברחוב וניפצו את חלונות הראווה של בית המסחר היהודי. אם היתה לקלרה בהתחלה איזו טעות כשחשבה שהם שיכורים המשתוללים סתם לשם הרס, הרי שהתעלמותם המוחלטת מן החנויות שבבעלות הגויים ששכנו בסמוך לבית המסחר כיוונה אותה עד מהרה לאמת המרה: הצעירים התכוונו לפגוע אך ורק ברכוש יהודי.

מעבר לרחוב התחילו להשמע קריאות "הפ, הפ". הצעירים הבחינו ביהודי ההולך לתומו ברחוב ועטו עליו.

קלרה שמטה את הוילון בפחד.

אחותה הלה עמדה ליד החלון האחורי במטבח והתבוננה לעבר השמים שהתחילו להאדים.

"הם שורפים חנויות של יהודים." אמרה חרש לקלרה כשזו נכנסה לחדר.

"הם שורפים חנויות של יהודים." אמרה חרש לקלרה כשזו נכנסה לחדר.

רעש חזק של דפיקות נשמע על הדלת האחורית של המטבח.

"אל תפתחי." לחשה הלה לקלרה, אבל זו קרבה אל הדלת ונסתה להציץ ולראות מי עומד מאחוריה.

"זה מוכרח להיות מישהו שמכיר אותנו. אף אחד לא משתמש בדלת הזו לכניסה וליציאה." לחשה קלרה לאחותה ונעמדה על קצות אצבעותיה.

מה שראתה בחוץ הרגיע את חששותיה.

היא פתחה את הדלת לרווחה.

פנימה כשלו רב העיר ואשה זקנה שגיששה את דרכה בידים מושטות לפנים.

קלרה מיהרה לטרוק מאחוריהם את הדלת.

"בואו, הכנסו. מה קרה?" שאלה קלרה את הרב.

"הם שורפים את בית הכנסת." אמר הרב.

"וספרי התורה?" נבהלו הלה וקלרה.

"ספרי התורה ניצלו." ענה הרב.

"איך קרה הנס הזה?"

הרב ספר: "הבוקר כשהלכתי לבית הכנסת, הזהיר אותי יעקב מ. שלא אמשיך בדרכי. הוא הודיע לי שהנאצים שורפים את בית הכנסת ועוצרים את כל הגברים.

החלטתי לראות במו עיני מה קורה. אולי אצליח להציל את בית הכנסת משריפה? כשהגעתי, ראיתי שהנאצים באמת מתכוננים לשרוף את בית הכנסת וכבר התחילו במלאכה. שפכו נפט מסביב והציתו אש. שאלתי אחד מהצעירים היהודים שעמדו בריחוק מה מהמקום. מדבריו הבנתי שספרי התורה נותרו בבית הכנסת והנאצים אינם מאפשרים להצילם.

לא יכולתי להשאיר את האשה להשרף למוות. אזרתי אומץ ופניתי למפקד הס.ס. שפיקד על השרפה שירשה לי להוציא את האשה הזקנה מן האש.

מלבד זאת התברר לי שכל הדיירים הסמוכים לבית הכנסת הצליחו להחלץ בזמן מלבד אשה זקנה עיוורת שנשארה לכודה בבנין הבוער.

לא יכולתי להשאיר את האשה להשרף למוות. אזרתי אומץ ופניתי למפקד הס.ס. שפיקד על השרפה שירשה לי להוציא את האשה הזקנה מן האש. ומכיוון שכבר שמתי נפשי בכפי, הוספתי ובקשתי גם שירשה להוציא את ספרי התורה מבית הכנסת העולה בלהבות.

מרבית הדיירים בבניין שעלה באש יחד עם בית הכנסת היו צעירי ההכשרה (שעמדו לעלות ארצה). למרבה הפלא, הסכים מפקד הס.ס. שצעירים אלו יוציאו את הספרים מתוך האש בזמן שאני אקח את האשה הזקנה למקום בטוח. לצערי נאלצתי להבטיח למפקד שתמורת ההצלה הזו אתייצב אחר כך במשרדי הגסטפו, ואני חושש שכוונתו לרעה."

"הרב יכול להשאר בביתנו כמה זמן שירצה." אמרה קלרה. "אבא נמצא למעלה, בקומה השניה. הרב יכול להצטרף אליו וללמוד. אנחנו כבר נדאג לגברת הזקנה."

הלה הניחה יד רכה על שכמה של העוורת הזקנה וכיוונה אותה בעדינות לכסא שניצב ליד השולחן.

"אתן לך לאכול ולשתות משהו." הכריזה באזני הזקנה. "כדי שתתגברי על מה שעברת היום. זה היה בוודאי מפחיד מאד."

הזקנה נענעה בראשה. מרוב פחד ניטל הדיבר מפיה.

הרב עלה לקומה השניה כעצת הבנות והצטרף לאביהן.

המצב ברחובות נעשה גרוע.

לתוך חנויות ובתי היהודים פרץ ההמון הסוער, בזז בחמדה כל מה שניתן והרס את השאר מתוך יצר הרסנות לשמה. בתי כנסת עלו באש בזמן שמכבי האש הפנו את זרנוקי המים לבתים הנוצרים שלא יפגעו חלילה מן הלהבות.

פה ושם נהרגו יהודים ואחרים נפצעו. המשטרה שתפקידה להגן על החוק, עצרה את היהודים והניחה מאחור את הבריונים לחגוג כאוות נפשם.

בתוך כל אלה חרפו צעירי ההכשרה את נפשם, ונכנסו בין הלהבות להציל את ספרי התורה. ההצלה לא התנהלה בשקט. אחד מהם נכנס לתוך בית הכנסת והוציא אתו שלושה ספרי תורה עטופים יחד בשמיכה כדי שלא ינזקו מן האש. כשיצא דרך הדלת, בעט בו בריון נאצי וגלגלו על פני כל המדרגות. הבחור הצליח לקום ולהמשיך בדרכו למרבה המזל ללא פגיעות חמורות.

כל אותו היום עברו הנאצים על פי רשימות מוכנות מבית לבית כדי למצוא גברים יהודים ולקחתם למאסר. אחר הצהרים הגיעו גם לבית של קלרה והלה. שלשה חיילים נכנסו פנימה וחפשו בכל החדרים. אך לא הצליחו למצוא את פתחו של החדר בו ישבו אבי הבנות והרב ויצאו ריקם.

בלילה, לאחר שנרגעו קצת הרוחות, חזר הרב לביתו והסתתר במשך כמה חדשים מחשש שיאסר.

הרב ואשתו הבינו שאין להם עתיד בגרמניה ותכננו לעלות לארץ ישראל. לצורך קבלת אשרת יציאה היה על הרב לגשת לגסטפו.

מפקד הס.ס. שקידם את פניו בגסטפו היה אותו אחד שפקד על שרפת בית הכנסת. הרב חשש מתוצאות המפגש. המפקד אמנם זכר אותו, ואף אמר לו שעל הפרת הפקודה להגיע לגסטפו באותו יום כבר מגיע לו עונש מוות. המפקד אמר: "אני לא מבין למה עוד לא נתפסת, ואיך אתה עוד חי, אבל בינתיים הגיעה הוראה מגבוה לאפשר לך לצאת מגרמניה וידי כבולות."

הרב ומשפחתו זכו להגיע לארץ בשלום.