השעון מצלצל. אתה לוחץ על הכפתור, ומנסה להתפנק עוד 5 דקות במיטה. שרידי החלום המתוק עדיין מלטפים אותך, והשמיכה חמה, רכה ומפנקת.

מבעד לקורי השינה הסמיכים מתחילים לחדור אל מוחך צלילי הַצְּעדה – כמו שיירת נמלים ארוכה, קרבות ובאות אליך הדאגות. הן אינן מתחשבות, מסלקות כל מכשול, קורעות, חודרות, מכאיבות. אתה מנסה להיאבק, נאחז בכל כוחותיך בפרורי השינה האחרונים, אולם הן ממהרות לחטוף אותם מידיך –

"קום! כבר מאוחר! אתה צריך להגיע לעבודה בזמן. אל תשכח – אתמול התווכחת עם אשתך לפני השינה, זה עדיין לא סגור! מה עם האוברדרפט? מתי תטפל בזה סוף סוף? הבוס נראה קצת עצבני בזמן האחרון, אולי יהיו עוד קיצוצים במשרד. מה יהיה אתך?!"

- די!!!

אתה מזנק מהמיטה, נכנס לאמבטיה, שוטף את הפנים במים צוננים ומצחצח שיניים.

"כבר עברה שנה שלמה מהביקור האחרון שלך אצל רופא השיניים, למה אתה מחכה? שהשיניים ינשרו מעצמן? אתה יודע שיש לך חור בטוחנת האחורית, אז למה אתה מתעלם? אין לך מספיק כסף לכתר, המשכורת נמוכה מידי... מה תעשה?!"

- תרדו ממני! אני לא יכול להמשיך ככה!!!

אתה חוטף כוס קפה בוץ, ונכנס למכונית. אולי ברדיו יש משהו שיעזור לך להירגע?

"בפיגוע הירי בצומת... ראש הממשלה אומר... צפוי מחסור בביצים לקראת החגים... מדד המחירים לצרכן עלה... ".

"כל הזמן פיגועים. איך אפשר לחיות ככה? והכלכלה קורסת. המחירים ממשיכים לעלות ואתה צריך למלא דלק. זה לא יעזור אם לא תסתכל על השעון – המיכל כמעט ריק ואתה יודע את זה. שוב פקק. הבוס יתעצבן, הוא עלול להוריד לך את המשכורת. מעניין מה תקבל ממנו לחגים – שוקולד ובקבוק יין כמו בשנה שעברה. אתה יודע שיוסי קיבל תלושי קניה ב-500 ₪, תמיד אותך מקפחים."

המחשבות רודפות אחריך בכל רגע פנוי, אתה סוגר את הרדיו ופותח חלון. מתבונן החוצה, כדי לגלות את נחש המכוניות האינסופי. מדליק מזגן, סוגר חלון ומכניס דיסק של מוסיקה. אבל כלום לא עוזר.

- די! זה בלתי נסבל! איך עוצרים את זה?!

החברה המערבית חיה במערכת אדירה של לחצים. חייבים לעבוד קשה על מנת להשיג את כל מה שצריכים, אבל אף פעם לא מצליחים להגיע לרמה שאליה שואפים להגיע. אנחנו מתרוצצים מהבוקר ועד הערב – עבודה, קניות, סידורים, חוגים לילדים... ובסוף היום, נופלים שדודים אל מול המסך המרצד. רק לשכוח מהכול! לחיות שעה או שתיים בעולם הדמיונות. לא משנה אילו דמיונות, שיהיה סרט אימה, שתהיה קומדיה, מחזמר, אופרת סבון... רק לשכוח! החיים כבדים. ומחר – יום חדש, אך, כמו שאומר השיר "ומה אפשר מיום חדש כבר לצפות?" אז תן לנו עוד רגע קט לאשליות...

איני יודעת מי כתב את הקטע הבא, אולם יש בו מידה מסוימת של תקווה.

עץ הצרות

פעם אחת, כשעסקתי בשיפוץ של בית חווה ישן, שכרתי את שירותיו של אינסטלטור שיטפל בכל ענייני הצנרת של הבית. אחרי שסיים את יום העבודה הראשון שלו, יום קשה ומתיש, יצא אל האוטו שלו וראה שיש לו פנצ'ר. לא נעים, חשבתי לי. אחרי יום כזה הוא עוד צריך לתקן פנצ'ר. אבל הוא עשה את זה בצ'יק צ'ק, וכשסיים, נופף לי בידו לשלום ונכנס לתא הנהג של הטנדר שלו. ניסה להתניע ו... כלום. המנוע שבק חיים. איזה מזל ביש, הרגשתי ממש לא נעים בשבילו. מיד הצעתי לו טרמפ הביתה.  כשהגענו אליו הביתה, הוא הזמין אותי להיכנס ולהכיר את המשפחה שלו.

בעודנו פוסעים על השביל אל עבר דלת הכניסה של הבית, הוא עצר לרגע ליד עץ קטן בצד השביל ונגע בקצות העלים שלו בשתי ידיו. על מפתן הבית, שנייה לפני שפתח את הדלת, חל באיש שינוי מדהים: פניו המיוגעות אורו בחיוך רחב ושמח, הוא חיבק את  שני ילדיו והניף אותם באוויר בעליצות, ונתן נשיקה אוהבת לאשתו. לא יאומן שהאיש קשה היום הזה, שאני עד לעבודה המתישה וליום הנורא שעבר עליו, נמלא כל כך הרבה חיוניות  ומרץ ושמחה כשנכנס הביתה.

בתום הביקור, לאחר שביליתי במחיצתם שעה נעימה, הוא ליווה אותי החוצה אל מכוניתי. עברנו ליד העץ שבצד השביל והייתי כל כך סקרן שלא יכול להתאפק שאלתי אותו מה זה היה הקטע עם העץ. "אה, זה מאד פשוט", ענה לי "העץ הזה הוא עץ הצרות שלי. אני יודע שבסוג העבודה שלי, זה בלתי נמנע שיהיו לי צרות ובעיות וקשיים. אבל דבר אחד בטוח, הצרות האלו לא שייכות למשפחה שלי, לאשתי ולילדיי. לכן, כשאני בא הביתה, אני פשוט תולה את כל הצרות של אותו יום על העץ,  ומבקש  מא-לוהים שיטפל לי בהן. ואז, למחרת בבוקר, כשאני יוצא מהבית, אני ניגש לעץ ולוקח מעליו את הצרות שנשארו שם. ואתה יודע מה, ממש מפליא, אבל כשאני ניגש  לעץ בבוקר להוריד את הצרות ממנו, תמיד תמיד יש עליו הרבה פחות צרות ממה שזכרתי שתליתי שם בלילה הקודם..."

אין לנו על מי להישען?

ברגע הראשון חשבתי – יופי! כל מה שצריך זה לטעת עץ ולזרוק עליו את כל הצרות. ממש פיתרון מגניב...! אבל במחשבה שנייה התחלתי לתפוש את הפרינציפ.

עצים אינם מסוגלים לשאת מטענים כבדים של דאגות וכאב, אבל גם אנשים קורסים ממשא זה לעיתים קרובות. אם ננסה להדחיק פנימה את הקשיים, הם יעלו ויפרצו – ומסכן מי שיהיה באזור באותו רגע. אם נעמיס אותם על הקרובים לנו, הם עלולים ליפול בעצמם... או לברוח.

לא, אתה לא לבד!

ובכל זאת יש משהו דומה.

ממש בכניסה לבית, רגע לפני שאנחנו מכניסים לממלכה האישית שלנו את רוחות ומערבולות החיים, אנחנו פוגשים במזוזה. היא קטנה וצנועה, צמודה אל משקוף הדלת ומזמינה אותנו לעצור "רק לשבריר של רגע, רק לנשיקה קטנה עם כף היד."

ומה כתוב במזוזה?

"שמע ישראל (הֵי, ישראל זה גם אני, מדברים כאן אלי!), ה' א-לוהינו ה' אחד" - אל תשכח, אתה לא לבד! היה לך קשה במשרד? פגעו בך? הלחץ גדול מידי? כואב לך לשמוע על כל כך הרבה שכול ויגון? הילדים עושים בעיות? רבת עם אשתך? ספר לי, אני אתך. אל תתבייש! בבקשה, אמור לי מה קשה לך. אני כאן כדי לעזור לך – רק תבקש, אני ממש לצידך ואני שומע.

הא-ל שברא את היקום. הא-ל שניצב מאחורי הקלעים ומנהל את עולמו, הוא זה שציווה: "וכתבתם על מזוזות ביתך וּבִשערֵיך." בכל פעם שאתה נכנס או יוצא, כשאתה עובר מחדר לחדר, לפני שאתה נכנס למשרד, או לחדרו של הבוס – הרם את עיניך, הבט במזוזה, בקש ממני – ואני כבר אנהל את העניינים כמו שצריך – סמוך עלי!

כמו תינוק פעוט שבוכה בלי מילים ויודע שאמא שלו נמצאת כאן תמיד בשבילו ולמענו. כמו ילד קטן שמספר לאבא שלו על הבעיות בגן, ומשוכנע מעל לכל צל שספק שהאבא הגדול והחזק שלו יכול לפתור הכול. ניקח גם אנחנו את צרור הצרות ונושיט לאבא שבשמים – "אבא, בבקשה תעזור לנו לסחוב, כבד לנו" – ומיד, עוד לפני שמשהו ישתנה, כבר יהיה לנו יותר קל לסחוב – אנחנו לא לבד.